“ליצור ניצוץ קטן של התרגשות יצירתית” – ראיון עם בוב גרהם
ראיון עם הסופר-מאייר האוסטרלי, בוב גרהם
ספטמבר 5, 2014
בוב גרהם הוא אחד היוצרים לילדים האהובים והמוערכים ביותר באוסטרליה. הספרים שכתב ואייר זכו להצלחה רבה, וזיכו אותו בפרסים רבים באוסטרליה ומחוצה לה (פרס סמארטיס ומדליית קיית גרינווי). עיקר יצירת היא פיקצ’רבוק, ובעברית ראו אור שני ספרים שלו עד כה – “איך לרפא כנף שבורה” (שזכה בתואר ספר הילדים המתורגם המצטיין מטעם “הפנקס”) ו”אוטובוס ושמו עדן” (תרגמו: תמי הראל ואירית ארב, בהתאמה, הוצאת כנרת). שוחחנו עמו על יצירה, השראה ונושאים חברתיים. זה מה שהיה לו לומר – כולל פרסום בלעדי של כמה רישומים פרטיים.
בוב גרהם בביתו
מה עורר בך השראה ליצור ספרים לילדים, וכיצד התפתח הסגנון שלך?
הייתי בן ארבעים כשיצרתי את ספרי הראשון לילדים, “פיט ורולנד”. אני מניח שדברים מסוימים פשוט לוקחים זמן. נהגתי לצייר מאז ומעולם, כך שלא הייתי מודע ל”סגנון שלי”. בשנות העשרים שלי הייתי בבית ספר לאמנות מסורתי מאוד, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים, שלהם הקראתי ספרים רבים. אז במבט לאחור, זהו מעין שלב של התמחות, אני מניח.
יום אחד לא הלכתי לעבודה בגלל מחלה, ושמתי לב לסיפור שמתרחש בביתנו. גוזל קטן עף פנימה דרך הגדר האחורית. הוא היה מותש ונפנף בכנפיו, עד שנרדם בידיו של בני, פיט. פיט קרא לו רולנד. חשבתי, “אני יכול לספר על זה סיפור, לכתוב את המלים, לצייר את האיורים”. ההבנה הייתה פשוטה עד כדי כך. במהלך העבודה על הספר, רולנד התעופף החוצה דרך החלון, כמו שגוזלים רבים עושים, ולי היה סוף מתוק-מר לסיפור. בעמוד האחרון נראה פיט “שהיה כמעט בטוח שראה את רולנד יחד עם להקה שלמה של יונים, יושב על גבי חוטי הטלפון”. הבאתי את הספר למוציא לאור, רק משום שבית ההוצאה היה קרוב לתחנת האוטובוס שלי בעיר. הספר פורסם, ונתבקשתי ליצור ספר נוסף לשנה הבאה. השבתי: “לא, אני לא מסוגל לחשוב על סיפור נוסף”. זה היה לפני שלושים שנה, ובמידה רבה אני עדיין נוהג כך. אני לא לוקח את הספרים הללו כמובן מאליו, אני מופתע מעצמי בכל פעם שהתחלה של ספר חדש נרקמת על גבי שולחן העבודה שלי.
האם קל לך יותר לאייר את הסיפורים שאתה כותב? אתה מתחיל ממילים או ציורים?
רוב העבודה השוטפת שלי היא סביב הסיפורים שלי שאותם אני כותב ומאייר. אני משלב בין הטקסט והאיור בכל דרך שהיא כדי לספר סיפור. זהו תהליך טבעי ואינטואיטיבי, המלווה בהרבה הצצות חולמניות מעבר לחלון, פיסות נייר קטנות רבות, וחתיכות של נייר סלוטייפ – שחלקן מוצאות את דרכן למרפקי הסוודר שלי. כפי שניתן לראות, לא מדובר בטכנולוגיה חדשנית, אבל זה מתאים לי מאוד.
סקיצה לספר “Silver Buttons”
לעבוד על הסיפורים שלי זה מצב שונה לחלוטין מלקבל טקסט כתוב של סופר אחר, כאשר עליי למצוא את דרכי לתוך המלים, כאילו אני קופץ לתוך סחרחרה שמסתובבת. ראשית עליי להבין אם האיורים שלי יכולים לתרום באמת לטקסט, ואם כן – באיזה אופן. זה תהליך שכולל חשיבה מרובה לגבי טקסט ואיור כנפרדים זה מזה, בעוד בסיפורים שלי האלמנטים הללו כרוכים זה בזה מהרגע הראשון.
בכמה מספריך (כמו “אוטובוס ושמו עדן”, ו”איך לרפא כנף שבורה”) מובעות גישה אנטי קפיטליסטית ואג’נדה הומניסטית-פציפיסטית. באיזה מובן כתיבתך ועבודת האיור שלך מייצגים ומבטאים את הנושאים הללו?
אני תמיד מזכיר לעצמי שהספרים שלי הם בראש ובראשונה לילדים קטנים. אני מקווה שהוריהם, המטפלים שלהם, הגננות, המורות, וכו’ יפיקו מהספרים גם כן דבר מה, אבל אני משתדל שלא להעמיס על הנמענים הקטנים אג’נדה ספציפית. זה דבר שקשה להכיל אותו. אני רוצה להאמין שהדברים שהספרים שלי מעוררים ומבטאים נובעים מהסיפור עצמו ומהמפגש בין הדמויות. לא הרבה מתרחש בספרים שלי. אני אוהב אותם שקטים, אני אוהב שהקוראים יעשו “חלק מהעבודה” בעת הפיכת הדפים, וכמובן – כל קורא מביא משהו לסיפור ולחוויית הקריאה בו מתוקף אישיותו הייחודית וניסיון חייו. הם יקראו את הספרים בדרך שלהם, וייקחו מה שייקחו ממנו.
מתוך “איך לרפא כנף שבורה”
אין בכך כדי לבטל את העובדה שיש לי השקפות חברתיות, שבהחלט יכולות להשפיע על הסיפורים. למשל, אני נדהם וזועם על הטיפול של הממשלה האוסטרלית במבקשי מקלט המגיעים לארצנו. כולאים אותם (גברים, נשים וילדים) באי טרופי, אסירים במשך שנים, מפרים את זכותם לבקש מקלט באוסטרליה, ומפשיטים אותם מכבודם. אני רואה חוסר צדק משווע בעולם בכל פעם שאני קורא עיתון, אבל אין לי קול להשמיע. באמצעות ספריי אני מקווה שכל אחד ינהג בכבוד ובסובלנות בסובבים אותו (גם בכלבים!). אמרתי פעם שאני אוהב לכתוב על אנשים שייתנו לכלב שלהם לדחוק אותם מהספה.
הדבר הכי טוב שקרה לי כסופר הוא ש”איך לרפא כנף שבורה” פורסם בעברית ובפרסית, באותה שנה. לחשוב שהסיפור שלי יכול לחצות גבולות כמו אלו שבין ישראל לאיראן, זה מספק יותר מכל פרס שקיבלתי במשך השנים.
מה חשוב לך כשאתה יוצר לילדים? אתה חושב על הקוראים הפוטנציאליים? יש אספקט חינוכי ליצירתך?
אני מנסה לתכנן כמה שפחות בחיי, ואם יש משהו שהניסיון לימד אותי זה לבטוח בתחושות הבטן שלי. כשאני מתחיל ליצור ספר אני משתדל לנקות את מוחי ככל הניתן מכל סוג של קריאה אותו, חינוך או תוצאות בכלל. אני ניגש למלאכה של יצירת סיפור בתחושה של ציפייה ממה שיקרה כשאני מתחיל להניח מלים ואיורים יחד. אני פשוט מנסה ליצור ניצוץ קטן של התרגשות יצירתית בתוכי כדי לעודד את עצמי ככל שהתהליך נמשך.
להתחיל לחשב את יחסו של קורא פוטנציאלי ליצירה, או להתאים סיפור לשכבת גיל מסוימת זה מבחינתי מטען כבד מדי. לא, העבודה שלי היא לכתוב ולאייר את הסיפור, ובתקווה שהוא ימצא את דרכו אל הקוראים (עם קצת עזרה מבית ההוצאה לאור שלי, כמובן).
מנין הגיע הרעיון לספר “אוטובוס ושמו עדן”.
בכל יום חמישי אחר הצהריים בדרכי לאסוף את נכדיי מבית הספר, עברתי עם המכונית על פני אוטובוס (מאוכלס) חונה בצד הכביש. הוא נמצא מול הבית של חברה טובה של נכדתי, רוזי. והסתבר שהחברה, אוליב, הציצה אל פנים האוטובוס. שאלתי, “מה היא ראתה?” ורוזי השיבה, “נרות דולקים”. מייד התפרצה למוחי תמונה עזה, אבל מה שנשאר אתי לא היה חום הנרות, אלא הדימוי של ילדה עומדת על קצות אצבעותיה, נחושה להתבונן דרך חלון האוטובוס. כל שנדרש היה להוסיף את המלה “עדן” בחזית האוטובוס כדי לעודד אותי להתחיל לכתוב. האוטובוס שלי הפך להיות אוטובוס נטוש הדורש שיפוץ. לכך הוספתי רבי, אימאן וכומר, שחוככים בדעתם אל מול האוטובוס, וזאת הייתה נקודת הפתיחה.
סקיצה מוקדמת ל”אוטובוס ושמו עדן”
על מה אתה עובד כעת?
במשך החצי שנה האחרונה (אפילו קצת יותר) עבדתי על ספר חדש שנקרא “How the Sun Got to Coco’s House”. הסיפור עוקב אחר אור השמש שעולה במקום כלשהו כמו גרינלנד, נראה על ידי דובי קוטב, עובר דרך חורף באירופה והמזרח התיכון. הוא נלכד לרגע בעיניו של לוויתן, וממתין להיכנס פנימה לתוך ביתה של אישה זקנה, מתבונן בעצמו בזגוגיות בנייני משרדים, ונלכד בפעמון אופניים של ילד, לפני שמתפרץ לתוך החלון של קוקו. אחרי מסע כה ארוך, השמש מבלה את כל היום עם קוקו. נהניתי מאוד ליצור את הסיפור הזה. כעת אני עובד על העמודים האחרונים, ואני לא רוצה שהוא ייגמר. אין לי מושג מה אעשה אחר כך, ככל הנראה אכפיל את היציאות שלי עם הכלב.
האם יש אמן שאהוב עליך במיוחד?
כשהייתי קטן היה לי גיבור אמתי. הוא לא היה ספורטאי וגם לא קאובוי מהסרטים, כפי שהיה רווח באותם ימים. הוא היה קרטוניסט עבור עיתון יומי. אמיל מרסייר (Emile Mercier) עשה רישומים של אנשים שהכרתי – נשים מפטפטות מעבר לגדר האחורית, קצבים, גברים שיכורים הנפלטים החוצה מפאבים. העתקתי את הציורים שלו במשך שנים. לבסוף אפילו פגשתי אותו לרגע קצר, כהגעתי לחנות ספרים עם עותק של ספרו על מנת שיחתום בו. השתאיתי אל מול ציור חג המולד שהוא שרבטט בחתימתו. זה היה הרגע הגדול ביותר בחיי (והוא עדיין נכלל בעשרת הרגעים הטובים ביותר)…
עבודה של אמיל מרסייר
הספרות האוסטרלית אינה מוכרת דיה בישראל. אנא ספר לנו מעט על אודותיה.
ממה שאני יכול לספר – אף על פי שרוב זמני מוקדש לישיבה מול שולחן העבודה שלי – תעשיית ספרות הילדים האוסטרלית משגשגת. נדמה לי שהתחום הזה משקף מנעד רחב של התנסויות חיים שנובעת מהתערובת הגדולה של אנשים שהיגרו לכאן אחרי מלחמת העולם השנייה. ויש גם סיפורים של הילידים, המתיישבים המקוריים של אוסטרליה, אשר גם כן באים לידי ביטוי בספרות הילדים.
בספריך יש ייצוג ללאומים שונים, צבע עור, וייצוגים נוספים שאנו שומעים רבות על הצורך בקיומם בספרות הילדים.
הסיפורים שלי נרקמים לרוב ממה שאני רואה סביבי. באוסטרליה יש חברה מגוונת מאוד, וכל סיפור שלי מתרחש בעיר, במחוז תעשייתי, שבאופן טבעי מאכלס את השילוב הזה של אנשים. היתה ביקורת בארצות הברית סביב ספרי “Let’s Get a Pup”, שבה איירתי אמא שיש לה קעקוע של ורד ואבא שעונד עגיל. זה עורר דיון בנוגע ל”תרבות נגד”. הגבתי לילדה אחת שכתבה לי שאין אף אחד בקהילה שנראה כך, בתשובה שאפילו למנהל הבנק סמוק הפנים במקום מגוריי יש עגיל כסוף. דעתי על ביקורת מסוג זה היא: תתגברו על זה.
תענוג לקרא.
אהבתי את הסיפורים והאיורים של בוב גרהם וגם את רעיונותיו ודעותיו. כמו למשל: “באמצעות ספריי אני מקווה שכל אחד ינהג בכבוד ובסובלנות בסובבים אותו”, ויחד עם זאת: “כל קורא מביא משהו לסיפור…מתוקף אישיותו הייחודית…הם יקראו את הסיפור בדרך שלהם ויקחו מה שיקחו ממנו.” אהבתי גם שהרעיון לסיפור ‘אוטובוס ושמו עדן’ הגיע, לדבריו, מהחברה של נכדתו שהציצה לפנים אוטובוס.
תודה, ריאיון נהדר