ללא מטען עודף של צער / לי עברון

8 תגובות:

1. kseal הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 16:07

   הוי, איזה מאמר נפלא!
   ב”נני מקפי” הנהדר של אמה תומפסון, שעובד מהספר “האחות מטילדה”, האומנת אומרת: “כשזקוקים לי ואין רוצים בי, אני באה; כשרוצים בי אבל אין זקוקים לי, אני עוזבת…” מרי פופינס היא גחמנית עוד יותר. התנאי היחיד להישארותה או לעזיבתה הוא כיוון הרוח. אני תוהה למה הגברת קורי נעלמה מהתרגום של דליה רביקוביץ, כמו גם הרב-פתן והעור שהוא מעניק למרי פופינס- אולי עניינים טכניים משונים או פשוט העובדה שאלה דמויות מטילות מורא, אבל אין משהו מטיל מורא יותר מהשבשבוּת של מרי פופינס עצמה, כלומר היותה נתונה לשינויי הרוח – המזג הפנימי שלה, הדחף הפנימי ללכת או להישאר (או אם לחייך או להחמיץ פנים 🙂 ), בלי שום כוונה להיעתר לצו חיצוני כלשהו.

2. לי עברון הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 16:21

   ואיזו תגובה נפלאה גם כן!
   ואני מסכימה לגמרי בעניין השבשבות (מילה נפלאה). נני מקפי נראתה לי כמו מין תיקון למרי פופינס, כי חרף מראית העין המפחידה שלה (בהתחלה) כל-כולה מכווננת אל הילדים וצורכיהם :).

3. kseal הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 17:31

   יש במרי פופינס עצמאות בלתי ניתנת לתיקון, אני לא בטוח שהיא צריכה תיקון… 🙂
   וזה נכון שנני מקפי מכוונת לצורכי הילדים, אבל יותר במובן של הרולינג סטונס:
   ou can’t always get what you want
   But if you try sometime you find
   You get what you need
   אמה תומפסון היא תסריטאית מבריקה (שלא לדבר על זה שהיא שחקנית נפלאה), ובכל זאת העולם של נני מקפי הוא הרמטי, בעוד שאצל מרי פופינס הוא פרוץ לארבע הרוחות (או לפחות לשתיים 🙂 )

4. kseal הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 17:31

   סליחה – בלתי ניתנת לאילוף!

5. לי עברון הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 17:50

   קישור נהדר לרולינג סטונז 🙂
   ואני מסכימה לגבי אמה תומפסון, היא עשתה עבודה נהדרת גם ב”תבונה ורגישות”.
   להיות בתפקיד הורי ולא להיות מאולף – וואו!
   והאבחנה לגבי העולם ההרמטי מאוד מעניינת. אולי זה הבדל של ז’אנר. גם מבחינת ז’אנר “מרי פופינס” לא מאולפת…

6. kseal הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 18:09

   התכוונת מעולף, לא…? 🙂
   אני חושב שמרי פופינס היא כמו, נניח, המלך-הפילוסוף של אפלטון. היא מין הורה-פילוסוף: אמא-פילוסופית. גם זה תפקיד הורי…

7. לי עברון הגיב:

   11 ביולי 2018 בשעה 18:22

   אולי באקלים של לונדון אפשר להיות הורה לא מעולף 🙂
   ובקשר למלך הפילוסוף, תוכל להרחיב? עבר הרבה זמן מאז שקראתי אפלטון 🙂

8. מאחורי הפלא מהבהבת בדידות : הפנקס – כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים הגיב:

   7 ביולי 2020 בשעה 21:03

   […] פאן, וגם אם שביעות הרצון העצמית שלו מזכירה את זו של מרי פופינס – אצלו אין לשביעות הרצון הזאת סיבה טובה. קרלסון הוא […]