ללכת לאיבוד ולמצוא גן עדן קסום – הצצה לתערוכה “פעם עץ ביער”
אביטל וכסלר ועפרה אייל על תערוכה מיוחדת בפסטיבל "אאוטליין"
אוגוסט 4, 2021
היער הוא מרחב מרכזי בספרות, בתרבות ובפולקור, גם אלו שמיועדים לילדים ולילדות. במסגרת פסטיבל “אאוטליין” שיתקיים ברחבי ירושלים בין התאריכים 5-12 באוגוסט 2021, תוצג תערוכה בשם “פעם עץ ביער”, בה משתתפים איתמר פלוגי “פאלוג’ה” ועפרה אייל, החוקרים את המרחב המיתי הזה, באופן שמעלה שאלות מרתקות גם על עולם הילדים המשתבר לתוכו. לרגל המאורע, ביקשנו להציץ פנימה לתוך היער ולגלות קצת ממנו.
אביטל וכסלר, אוצרת התערוכה “פעם עץ ביער”:
בספר “ארץ יצורי הפרא”, מספר מוריס סנדק על הילד מקס, שיום אחד מתחפש לזאב ומתחיל לפרוע את הסדר. כעונש, אימו שולחת אותו לחדרו לישון בלי ארוחת ערב: “בלילה ההוא התחיל פתאום יער לצמוח בחדר של מקס”.
התערוכה שוהה ברגע הזה בו היער מתחיל לצמוח בגלריה. רהיטים מצמיחים ענפים ואיברים, העצים מתחילים לרחוש ולהוציא מבין ענפיהם מגוון של יצורים דמיוניים ומיתולוגיים המופיעים בתרבויות שונות באגדות נשכחות או מוכרות. היער הוא מקום משכנם של יצורי הדמיון, השדים שבחשכה, המפלצות, הסכנות, ההפתעות, המרחק מהמבוגרים האחראים, וטמונה בו גם האפשרות ללכת לאיבוד ולמצוא גן עדן קסום.
עפרה אייל ופלוג’ה מעוררים את הזכרונות ששכנו בעץ ומבקשים לבוא מתוך החושך הסמיך, הפראי, העתיק, אל האור היומיומי ואל נורמליות השגרה והעכשיו. זוהי הזמנה לשיטוט באזור הדמדומים שבין תום ילדי והתפכחות מציאותית, אולי כואבת, בין הענף הצומח לגזע הכרות, בין העדין לגס והחייתי, בתפר שמבקש להשכין שלום בין החלקים.
עפרה אייל, מאיירת:
כשהייתי ילדה שלהבו את דמיוני ספרי פנטזיה רומנטיים. זה וספרים על ילדים בשואה… נערות רגילות כמוני ממש גילו במפתיע שהן נצר למשפחת אצולה. משוטטות בטירות עזובות, מגלות גנים קסומים, גואלות ממלכות אבודות. ייתכן ויש קשר בין ההכרה שאם הייתי חיה כילדה בתקופת השואה לא יכולתי לעבור לצד הארי בגלל המראה היהודי שלי לפנטזיה הרומנטית שבבסיסה טמון רעיון ה-falling from grace.
גן העדן האבוד בעיניה של הילדה מישראל שהייתי בשנות השמונים טמון בספרים ויקטוריאניים מתורגמים בסדרת “מרגנית”, כמו גם בניירות מכתבים של הולי הובי, באמריקה של איטי ובית קטן בערבה. נתפסתי בקצוות של רעיונות ואסתטיקה מעולם אחר גדול ומופלא שהורכב ממעט רמזים ומהרבה דמיון.
לפני כמה שנים, לאחר התואר השני באמנות, הרגשתי שהעיסוק הרעיוני שלי בציור מגביל אותי וחיפשתי דרך להשתחרר ממה שחוויתי ככבלים. בקו הרישומי השחור מצאתי חופש ועושר. פתחתי שוב את הספרים כשמאיירים כמו דורה, טניאל ושפרד הפכו למורים שלי. הקו מגדיר צורה אבל גם כתם וטקסטורה נפח, עומק וגוון. אינספור אתגרים, ויחד עם זה מאפשר חגיגה יצירתית.
בשנת 2019 התחלתי להרכיב את מה שהיום אני מכנה “הפנורמה” – העולם שמאחורי העולם. בהתחלה שילבתי איורים שציירתי כבר לתוך ציור אחד ומשם המשכתי להרחיב אותו; כל פעם עוד קצת שמאלה. הלך ונוצר מין יער כזה מלא ביצורים: חיות, עצים, פיות, שדונים, נסיכות, שני הילדים שלי ומה שבא לי לצייר. היער מתוק ושחור מרוב קווים קטנים.
ליצורים במרחב של הציור אין זמן. הם עומדים ובוהים או שהם בצעדה מפה לשם. הרבה מחשבות עוברות לי בראש כשאני מציירת: אני חושבת על הנצחי לעומת הזמני, המיתי והפרוזאי. על הווירטואלי לעומת הממשי, על המקרים בהם המופע התרבותי של היער הוא כמסוכן פראי ומאיים, ומתי האנושי כל כך גרוע שהיער הוא מקלט כרחם והגנה; חיקה של אמא אדמה.
הדרך בתוך היער חכמה מההולכת בה. אני מציירת בלי לתכנן יותר מידי, נותנת ללא מודע להוביל אותי ומדי פעם לוקחת את המושכות. בתוך היער טמונים שערים לעולמות פנימיים, כך שכשארצה אוכל להיכנס דרכם פנימה ולצייר את מה שבתוך כיסי המרחב האלו. כי מה שאפשרי לריק ומורטי, בטוח שטוב גם לי.
בחלק האחרון שציירתי ויהיה בתערוכה “פעם עץ ביער” מתחילה פרידה מהיער. חלק מהעצים נפרדים וחלק יוצאים בעצמם בין שני שערים הלימבו: גמדים מגלפים פסלים בעץ. ציירתי גם מעין שוק. זו התחלה של תרבות, התום של גן העדן נשאר מאחור.
אני מתכננת להמשיך את הפנורמה שלי, אבל נראה שאני יוצאת מהיער. אולי למדבר, אבל אין לדעת. הדרך כבר תצייר את עצמה.
“פעם עץ ביער”, גלריית ביתא, רחוב יפו 155 ירושלים. א’-ה’: 9:00-17:00, שישי: 10:00-13:00
נשמע ונראה לי מרתק. תודה על ההזמנה ”לשוטט באזור הדמדומים שבין תום ילדי והתפכחות מציאותית, אולי כואבת, בין הענף הצומח לגזע הכרות…” מקבלת בשמחה את ההזמנה.
מרתק ייחודי ובצוע מעולה!
אכן נבלעת לארץ האגדות ולילדות אשרייך.