1 כללי

לפרק כדי לפרוח / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרה של מאיה שלייפר, "בית ענק"

אפריל 14, 2022  

הדהודים ספרותיים הם חלק משמעותי מהדיאלוג המתקיים בין יצירות תרבותיות, אשר תורם ליצירת קאנון ספרותי ולהישמרות של מסורת ספרותית. לאורך ההיסטוריה טקסטים רבים ביצעו הדהודים ברמות שונות, ואלו מטעינים את היצירה החדשה ברבדים הנשענים על קורפוס שניצח את הזמן החולף. “בית ענק”, ספרה החדש של מאיה שלייפר, והראשון שלה כסופרת-מאיירת, מבצע דיאלוגים כאלו, אשר מקבלים משמעות עכשווית רלוונטית וגם מצדיקים את נוכחותו של הספר כיצירה עצמאית.

כריכת הספר (יח”צ)

“היה היה ענק.

הוא היה גדול כל כך עד שבקושי נכנס אל הבית שלו ובקושי יצא ממנו. ולא נשאר מקום לאיש בבית הזה ואף לא לחרק.”

כך נפתח הספר, כשלצד הטקסט איור אבסורדי של ענק מכונס בתוך ביתו, ישוב על שרפרף קטן העומד בניגוד קומי לגודלו הפיזי. קווי המתאר של האיור הם קירות הבית עצמם, אשר תוחמים את הענק ומדגישים את היעדר המרחב ואת תחושת הדחיסות והמחנק.

מתוך הספר

נקודת פתיחה זו – הן בסגנון הכתיבה (“היה היה ענק”), הן בתיאור הקונקרטי – מהדהדת לסיפורי מעשייה, ובהתאמה לתבנית סיפורית המסורתית, עד מהרה מתרחשת תפנית דרמטית בחייו של הגיבור, אשר מנפצת – תרתי משמע – את העולם היציב והמוכר. בתוך הבית הצפוף טווה עכביש קור בתקרה. הענק מנסה לגרשו, שכן אפילו לקורי עכביש אין מקום בביתו של הענק, אך העכביש ממשיך בשלו והקור גורם לענק להתעטש חזק כל כך עד שביתו מתפרק.

מתוך הספר

לצד עיצוב הסצנה העלילתית הדרמטית, אנו כבר חשים ברובד נוסף המתקיים בסיפור, והוא הרובד האלגורי. העכביש אינו התכוון להזיק לענק, הוא רק רצה להתקיים לצדו, להקים בית משלו. אולם הענק הסרבן, שביתו – וברובד האלגורי, גם ליבו – אינו פתוח לאחרים וודאי לא לזרים, אינו מסוגל להכיל זאת ולהתקיים בשותפות. הבחירה של שלייפר בפירוק ביתו של הענק דווקא דרך פעולה טבעית כל כך כמו עיטוש מכניסה ממד קומי לסיטואציה ומדגישה את האבסורד. כך היא מרחיקה את השיפוטיות או את ההזדהות, וממקדת אותנו בחוויה הספציפית.

פירוק בית הוא מצב דרמטי מאוד. כאן הוא מתרחש באופן ממשי, ולמעשה מהדהד תבנית אגדית-סיפורית קלאסית – וכזו שגם השתרשה בספרות הילדים: היציאה מהבית היא תחילתה של הרפתקה או של מסע (לרוב מסע חניכה), שעתידים לגרום לגיבור לעבור שינוי ותהליך של התפכחות או השלמה. כיוון שבמקרה זה מדובר ביציאה כפויה, לא מפתיע אולי שכאשר העכביש מציע את עזרתו לאחר שהבית מתפרק, אומר לו הענק: “קטן שכמותך?! איך אתה יכול לעזור לי בכלל?[…] אלך לחפש לי בית חדש וענק, ואחיה בו לבד.”

ההיצמדות של הענק לדפוסים מוכרים וקבועים (“בית ענק”, “אחיה בו לבד”) משולבת בביטוי דעה קדומה כלפי העכביש, ומציגה לא רק את אופיו ואת תפיסתו האנטי-חברתית, אלא גם הדהוד למשל המפורסם של איזופוס, “האריה והעכבר”. משל זה, שלו הדהודים רבים בספרות הילדים, בדבר כוחו של הקטן אל מול הגדול, ומוסר ההשכל בדבר שותפות ועזרה הדדית, יעלה ודאי לתודעת הנמענים/ות הצעירים/ות, בין אם בווריאציה המקורית ובין אם בהדהודיה העכשוויים יותר. שלייפר נסמכת על כך, ואינה נדרשת להסברים והעמקות. ככלל, הטקסט שכתבה מנוסח בצמצום, בדומה למשלים אלגוריים, ולפיכך ההדהודים נמצאים ברקע ההתרחשות ולא נכפים עליה – מותירים לחוויה הספציפית של “בית ענק” נוכחות עצמאית.

מתוך הספר

החיפוש אחר בית מתגלה כקשה מהמצופה (הרי הענק נצמד לתפיסה ברורה מאוד לגבי מה נכון ומתאים עבורו), וכאשר הוא שוכב על האדמה ונרדם, העכביש טווה רשת קורים שתגן עליו מהקור. גם הפעם פעולתו של העכביש מייצרת שינוי, ומעניין ששלייפר אינה מנכסת לו כוונות כאלו. בפעם הראשונה טווית הקורים גרמה לענק להתעטש ולבית להתפרק, אך זו לא היתה מטרתו הברורה של העכביש; והנה, בפעם השנייה, “זרעים שעפו ברוח ננעצו בקורים שהעכביש טווה, ועכשיו צמחו מהם פרחי אביב”. העכביש – כך שלייפר מציינת בטקסט – טווה את הקורים כדי להגן על הענק מהקור אבל “גם כי הוא עכביש”. התוספת הזו חשובה – היא מראה לצד כוונות טובות גם התנהלות טבעית של הדמות, הנובעת מעצם הווייתה.

מתוך הספר

כלומר, לפנינו לא סיפור אלגורי סטנדרטי על עזרה לזולת או הצגת לקח שיש ללמוד, כי אם ביטוי של מגוון ההשלכות שיש למעשינו – לטוב ולרע, והכרה בדבר התנועה המתמדת שמפגשים ואינטראקציות חברתיות ובינאישיות עשויות לייצר. העכביש בסיפור מתפקד כסמל, הוא נטול אישיות ייחודית או מורכבות נפשית. החשיבות שלו היא בעצם השפעתו על הענק נוכח המפגשים ביניהם, והתנועה שהוא מייצר בחייו של הענק התקוע, המסוגר והמקובע.

בדומה לפירוק הבית, גם במקרה זה תגובתו של הענק נובעת מקיבעון. “מה יגידו עלי ענקים אחרים?” הוא מוחה, ו”החל לתלוש כל ציץ ופרח”. ה-“מה יגידו?” הוא נושא שכיח גם כן בספרות הילדים העכשווית, ומטרתו לעורר בנמנעים/ות תגובה רגשית כלפי מצבו של הענק, ששוב נכפה עליו מצב שאינו רוצה בו. בשונה מההרחקה שמבצעת שלייפר בעת פירוק הבית, בשלב זה כבר עברנו דרך עם הגיבור הענק, ואנו מבינים יותר עד כמה מושרשת בו תפיסת המקובעות שמונעת ממנו להתקדם.

מעניין לראות שסיפורים שעוסקים בדאגה מתגובות החברה יהיו לרוב סיפורים על דמויות בוגרות (הדוגמא הנהדרת ביותר היא מר יגידו של נורית זרחי מתוך “אמבטים”), שכן ילדים וילדות אינם עסוקים בסוגיה זו כמו מבוגרים. במקרה זה איננו יודעים את גיל הענק, אבל גודלו הפיזי מייצר באופן טבעי פער בינו לבין הנמענים/ות הצעירים/ות, אשר מאפשר להם/ן לזהות נקודות דמיון דוקא בינו לבין מבוגרים אחרים שהם/ן מכירים/ות.

מתוך הספר

פרחי האביב שצומחים בצורה טבעית כל כך בתוך הסצנה האבסורדית הזו על גופו של הענק – בניגוד מוחלט לריקנות והתחימה הברורה בביתו שנהרס – מתגלים כחזקים יותר מהפיזיות הכבירה של הגיבור. הם מתרבים, מדיפים ריח נפלא, ובמשך שבע הכפולות הבאות, עד סוף הסיפור, שלייפר מציגה תהליך עדין ושובה לב שעובר הענק. מבהלה והסתייגות ממצבו החדש, הוא מרשה לעצמו להשתחרר, לקבל את הטרנספורמציה שעבר ואת השלכותיה: פרחים פורחים על גופו, ציפור מקננת באוזנו הענקית, עצים צומחים על גבו ומושכים חיות שמדגדגות אותו; והוא נשבה יותר ויותר בחמימות והאינטימיות שמצב זה מייצר.

שינוי צורה מסוג זה, שניתן לקשרו לביטויים נוספים של מטמורפוזה בספרות, מבטא תמיד לצד המהפך הפיזי גם מהפך נפשי ותודעתי. ואכן כך קורה לענק, שבסופו של התהליך “כבר לא צעק ולא רטן. לא היה לו צפוף.” השינוי החיובי בתפיסתו בא לידי ביטוי גם באיורים. הספר כולו נטול רקעים ופרטים – מינימליזם איורי המתכתב עם הפן האבסורדי של הסיפור ועם אלמנט הריבוי שגודש את הענק וגם את דפי הספר, ומהווה לא רק מאפיין אבסורדי מקובל, אלא גם ביטוי ויזואלי אפקטיבי של לבלוב, התחדשות וצמיחה במובנם הסימבולי.

שלייפר מציגה דרך הבעות פניו של הענק, משחקי הקומפוזיציה ומנחי הגוף את התהליך שהוא עובר, ומשתמשת בפורמט הספר כדי לבטא זאת כפי שנעשה בפיקצ’רבוק. בתחילה הענק היה תחום ומסוגר בתוך קירות הבית שבמרכז הדף הלבן, ועל אף שנכתב שמדובר בבית ענק, התחושה העיקרית היתה של דחיסות והיעדר תנועה; לאחר מכן הניחה שלייפר את הענק במגוון תנוחות עד כי לעתים היה נראה שהדף הלבן עצמו סוגר עליו. ואילו כעת, כאשר הוא מרשה לעצמו להיסחף אחר האפשרות החדשה שנקרתה בדרכו ועל כן הוא נינוח יותר, גם הכפולות אווריריות יותר, משרות חמימות, אושר והנאה, וריבוי הפרטים שבהן  מייצרת תמונה של פוריות ושגשוג.

המהלך הוויזואלי מגיע לשיא בסוף הספר. הסצנה האחרונה שבה מופיע גם טקסט מספרת כי “הענק נהיה בעצמו לבית ענק, והיה בו מקום לכולם”. והנה לראשונה אנו רואים את הענק בתנוחה חופשית ומשוחררת, מתפרש בקלילות על פני הכפולה כולה, חיוך על פניו וקשתות בענן שמסביבו מוסיפות לאווירה האוטופית, שכן הענק יוצא סוף-סוף מן הקווים, מן התחימה של הבית – אל העולם. שלייפר אינה נדרשת לקבע בנו מסר ברור כמו במשלים הקלאסים (או בספרות העכשווית הדידקטית). החוויה החיובית היא זו שיוצאת בעוצמה מן הדפים, כיוון שהיא מתכתבת בצורה חכמה עם המהלך הוויזואלי של הספר כולו.

הענק יוצא סוף-סוף מן הקווים, מן התחימה של הבית – אל העולם. מתוך הספר

לאחר סצנה זו, הוסיפה שלייפר כפולה אחרונה, ללא מילים, שבה נראים רק פניו של הענק, ממלאים את הכפולה כולה, ללא מקום כלל. כפולה זו מתפקדת כתמונת מראה לפתיחת הספר: בתחילה לא היה מקום לאף אחד חוץ מלענק, שהיה בעצמו דחוס בתוך ביתו הצפוף, ולמעשה בתוך תפיסתו המקובעת ותודעתו המצומצמת (ואולי: השמרנית), ואילו כעת, לאחר שפתח את עצמו לעולם, אפשר לאחרים להימצא איתו באינטראקציה וקיבל אותם לחייו, הוא כבר אינו נתון בתוך תבניות ומסגרות, והמלאות של הכפולה היא מלאות משוחררת, חופשית, גדושה בכל טוב.

הפיכתו של הענק לבית ענק שמכיל את כולם, ועוד דרך הטבע שמילא אותו והקיף אותו, מהדהדת כמובן את סיפורו הקלאסי של אוסקר וויילד, “הענק וגנו“. הדהוד זה מתקיים בשלבים מוקדמים יותר של הסיפור, אך המשפט החותם – “והיה בו מקום לכולם” – מייצר הקשר חד-משמעי בין היצירות. הגישה העכשווית של שלייפר לסיפור של וויילד מתמקדת בדיכוטומיה בית-טבע, ומייצרת מהלך של יציאה ממסגרות וניפוץ תכתיבים (לראייה המשפט “מה יגידו עלי ענקים אחרים?”), כאשר ברקע התמות הללו נמצאים אלמנטים מהסיפור הקלאסי איתו “בית ענק” מתכתב, כגון הסתגרות, בדידות והכוח המרפא של לב פתוח. העכביש בסיפור של שלייפר הוא כאותו ילד שנוכחותו בגן מניעה את הענק באופן טבעי וללא כוונת מכוון חינוכית, והשינוי עצמו מתרחש בזכות הימצאות הטבע, הפריטים הקטנים שמרכיבים את העולם, אשר כמו אותו עכבר של איזופוס, מסייעים לדמות הגדולה לצאת מגבולותיה המעכבים.

מתוך פתיחת הספר, המציגה את הענק כנמצא בעולם אבל לא משתתף כחלק ממנו.

ספר ראשון של מאייר/ת כסופר/ת הוא תמיד מרתק בעיניי: מה יוצרת שרגילה לספר דרך האיורים בוחרת לספר עתה כיוצרת בשתי השפות האמנותיות. עומר הופמן בחר לכתוב על הרצון הילדי בזמן פרטי, אביאל בסיל בחר לכתוב על קשר בינדורי דרך אלמנטים של כמיהה וחוסר, נועה קלנר בחרה לכתוב על הקשר המפרה בין אחים ובין עולם הדמיון לחוויות מציאותיות. שלייפר, ב”בית ענק”, בחרה לכתוב סיפור שיש בו הקשרים והדהודים ספרותיים; להישען על מסורות ותבניות ספרותיות אבל ליצור משהו ייחודי ועצמאי משלה.

התפיסה של יוצרת ככזו שפועלת כחלק ממסורת ועדיין מכוננת יצירה בעלת נוכחות ייחודית, היא בדיוק המשל העדין של “בית ענק”. אפשר גם לראות בו ביטוי של המהלך האמנותי של שלייפר עצמה כמאיירת שפורצת את גבולותיה ומחליטה גם לכתוב, או כמי שכמאיירת ספרי ילדים התחילה מאיור היפר-ריאליסטי וביטאה לאורך השנים את הצורך בתנועה ובהתחדשות, וכיום מאיירת בטכניקות שונות ובסגנון אחר לגמרי. נדמה אם כן, שהצורך בשינוי, בגילוי, בעיצוב מחודש ובניתוק של כל הגורמים המגבילים – צורך זה נמצא לא רק בעלילת הסיפור ובחוויה שהוא מבטא, אלא גם באג’נדה של שלייפר עצמה, שמעניקה מתוך כך גם לנמענים.ות הצעירים.ות את העידוד הנדרש ואת ה”דחיפה קדימה”, ממש כמו אותו עכביש קטן.

“בית ענק”, מאת מאיה שלייפר. הוצאת “כנרת זב”מ, 2022

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מרית בן ישראל הגיב:

    לקח לי זמן להבין את ההסתייגות שלי מהספר הזה על איוריו שובי הלב ותחושת המסורת והחידוש, אבל הנה: כשבני הצעיר היה בן שנתיים ושלוש הוא היה פורץ בבכי בכל פעם שמישהו בכה בסביבתו. הגננת בפעוטון היתה אומרת לו, זה הסבל שלו, לא שלך, וזה לא מצא חן בעיני, לא נראה לי נכון להכחיד חמלה כשהיא מתעוררת. אז אמרתי, במקום לבכות תנחם אותו, וזו היתה טעות, זה היה גדול עליו באלף מספרים. ההזדהות שלו עם הסובל היתה מוחלטת. וזה מה שאני מרגישה כלפי ענק בספר: היה לו בית קטן, הוא היה זקוק לבית גדול יותר, והסיפור כאילו אמר לו, למה לך בית? תהיה אתה בית של אחרים. אבל זה לא מה שהוא ביקש. זה ההיגיון של מי שצופה בו מבחוץ. הענק (כמו הרבה ילדים ומבוגרים) היה זקוק למחסה, לבית, הסיפור לא שכנע אותי שהצורך הזה השתנה וההפי אנד נותר חשוד.
    (ואם תהיתם, בסוף מצאתי את הדבר הנכון לומר לבני: בוא נסתכל ונראה מי יבוא לנחם אותו. כי בדרך כלל כשפעוט בוכה, מגיע בריצה איזה מבוגר לנחם אותו, וזה עזר).

כתיבת תגובה