2 ספרות

לתת מקום לשינוי / מור פוגלמן-דבורקין

מהדורה מקוצרת על הספרים: "לילה בגינה", "מי הרס את הקרקס?", "העץ של פלצ'ר"

אפריל 26, 2021  

הרצון לחנך מתבטא אצל רובנו בפעולות שונות – מוצלחות יותר או פחות – אבל לפעמים דווקא הימנעות מפעולה היא הבחירה המוצלחת ביותר. לפעמים ילדים לומדים את השיעורים החשובים והבונים ביותר כשלא מתערבים להם.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. יונתן יבין הגיב:

    הי, זה יונתן יבין. נשבע. אני רוצה להתייחס ל”לילה בגינה” ומביא כאן את תמצית תגובתי שפורסמה בפייסבוק שלי:

    הסוקרת מציינת מגרעות שלדעתה קיימות בסיפור.
    זה בסדר! כל פרשן וסוקרת זכאים לדעתם, אע”פ שאת רוב הדברים שמור פוגלמן-דביר מצביעה עליהם, היא פשוט דמיינה 🙂! או שלא הבינה נכון, או שהגתה אותם מהרהורי לבה, כשהיא נשענת על חוויות ילדות או הורות שלה (אם יש לה ילדים, כמובן, איני מכיר אותה).
    היא מתייחסת, למשל, למה שנאמר בהתלחשות של ההורים לפני ההליכה לגינה, כקונספירציה נגד הילד! איך?! היא לא שמעה את ההתלחשות הזו ולא יודעת את תכנה! למעשה, בהתלחשות הזו ההורים המרובעים (על כך היא הצביעה יפה) מתייעצים אם לצאת מהמשבצת שלהם, אך מפ”ד פירשה את היוזמה שלהם כמזימה נגד הילד! זה ממש מוזר! אני אפילו קצת נבוך בשבילה.
    וגם מוזר שהיא כותבת שלהורים יש משקפיים עם מסגרת ולאמנון יש נטולי מסגרת (רמז איורי לכך שהוא שונה מהם), כשרואים בברור, בכל איור, שהמשקפיים שלו זהים לשל הוריו (ושהמסגרת העבה מודבקת בסלוטייפ – יציאה גאונית של אביאל). היא טוענת גם שהפנים של האבא מלבניות (הן מוארכות) ושל האמא מרובעות (הן מעוגלות) ורק של אמנון מעוגלות (כאמור, הוא ניחן במורפולוגיית הגולגולת של אמו). אני כותב זאת כדי להצביע על האפשרות שכשם שהיא החמיצה דברים ברורים, ייתכן שהגתה דברים שלא היו ולא נבראו.
    גם לגבי המתרחש כשהשלושה מגיעים לגינה, הסוקרת מציעה פרשנות לא נכונה. ההורים משתוללים ואמנון רוצה ללכת. היא צודקת בכך שאולי היה מקום לתאר איך הוא משחק בהתחלה ורק אז רוצה ללכת הביתה, אבל ספרי ילדים דורשים תמצות וקיצור וחייבים לוותר על משהו. לדעתה, ההורים לא באמת נהנים – אף על פי ההנאה הברורה שלהם הן בטקסט והן באיורים! – אלא מוציאים לפועל את המזימה המתעללת שרקחו כשהתלחשו ביניהם איך להפיל את בנם בפח. הם לא נהנים, הם מענישים את אמנון בנם האינדיבידואליסט! 🤦‍♂️🤦‍♂️🤦‍♂️ אוי, איזה שיבוש בהבנה.
    בדרך הביתה אפשר לראות בנקל שהחוויה המשפחתית קרבה את כולם והפכה הן את אמנון ואת הוריו לנינוחים. זה סותר את התזה של הכותבת ואולי משום כך התעלמה מהעמוד הזה. גם באיור האחרון היא מצביעה על כך שההורים שותים כוס יין, אחרי שאמנון נרדם, ומפרשת זאת כאקט של נבל ג’יימס-בונדי, שמזימתו הצליחה והוא פנוי לגחך מעל כוסית קוניאק – וזה כבר ממש מבאס אותי! היין היה רעיון שלי. חשבנו מה יעביר יפה את התחושה הזו של “היום ניצחנו” אצל הורים שרגילים להפסיד כמעט כל יום. לא ניצחו את הילד שלהם בעזרת “חינוך נכון” וכו’ – אלא את החיים עצמם. רוב ההורים ברוב הימים מכירים את תחושת התבוסה. את תחושת ההורה הלא-טוב-דיו. צעקתי, התעצבנתי, התעקשתי, לא גיליתי סבלנות/גמישות. באיור הזה ההורים של אמנון חוגגים את נצחונם כהורים טובים יותר, שהצליחו להתגמש וללמד את אמנון בדרך החוויה ואת עצמם בדרך ההיזכרות. כל ההתרחשות הובילה לקרבה זוגית ביניהם, כמי שיצר אותם אני יכול להבטיח לכם שבערב הקודם כל אחד מהם ישב עם הנייד שלו מול הטלוויזיה.
    ניחא, כל פרסום הוא טוב, ובשורה התחתונה אני מברך על כל עיסוק פרשני בספריי, במיוחד במציאות ימינו שבה עתונות הזרם המרכזי (או מה שנשאר ממנה) מתעלמת לחלוטין מספרות ילדים. ו”הפנקס” הוא צדיק בדורו. כנראה שכמו שכל פרסום הוא פרסום טוב, כל סקירה חייבת להיות גם קצת רעה. 3>

  2. מיכל הגיב:

    תגובה תמוהה של יבין, והטון הציני מחזק את הרושם. פוגלמן דבורקין היא קוראת מיומנת ומעמיקה ועורכת ספרות מוכשרת. אם היא הבינה את הסיפור כך – ודאי עוד רבים יבינו אותו כך. קראתי את הספר, וגם אני לא הבנתי מדוע הצטננה פתאום התלהבותו של אמנון ברגע שהגיע לגינה, ומדוע הוריו מתעקשים להישאר עוד ועוד. תהיתי אם הם עושים לו “דווקא” כדי להעניש אותו. במקום להתווכח עם קוראים ומבקרים – עדיף לשפר את הסיפור, הרי הספר לא מגיע עם פתק הסבר.

כתיבת תגובה