כללי

מִינֵי מוּמִינֵי – האוסף או החיים / אמי כהן

טור שישי מסכם על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון

יוני 9, 2022  

המכשף הובגובלין הוא ככל הנראה האספן הכי מתמיד בתולדות הספרות: כבר 300 שנים שהוא מחפש, מלקט, ממיין, מקטלג. כל לילה. כל מקום. ההובגובלין יוצא למסעות של נבירה ואיתור בכל עבר – בבטן האדמה או בלב הים. תנו לו מדליה או צו אשפוז, רק תנו לו לצאת ולחפש.

מה שווה את הרדיפה הזאת? את אי השקט? מה שווה 300 שנים בלי שנת לילה נורמלית אחת? (כלום!) אבני אודם, כמובן. ומה עושה ההובגובלין בכל אבני האודם שהוא מוצא? מנפיק בבורסה? עונד? מה יש לעשות בכל כך הרבה אבני אודם? כנראה מה שיש לעשות בכל אוסף: (כלום!!) להביט בו.

“הוא רק אוסף אותן (…)”, מספר סנופקין, “הן מונחות ערמות ערמות על פני כל החדרים והן נעוצות בקירות כמו עיני חיות בר”. אבנים אדומות, חייתיות, מביטות בהובגובלין כשם שהוא מביט בהן. מדגישות ביופיין ובריבויין דווקא את ההיעדר. דווקא את אותה אבן אודם מלכותית יחידה שעוד לא אסף. האבן שאינה שם.

המכשף ואבני האודם

אושרו של ההובגובלין תלוי בהשלמת האוסף שלו, מנתח סנופקין, הוא מחפש את אותה אבן אודם מלכותית חסרה בלהט (האם היא מלכותית כי היא חסרה?), הוא מחפש אותה בנחרצות של אספן שיודע שחייו – כלומר האוסף שלו – לא יהיו שלמים עד שלא ימצא את החלק החסר; אפילו (או בגלל) שאין לו שום סיכוי של ממש למצוא אותו: “במעמקי ליבו מאמין אותו הובגובלין כי המרגלית המלכותית נמצאת בשמש; אך לשם לא יצליח להגיע לעולם כי השמש חמה מידי בשבילו”. אבל – כמו אדם שגבולות הזמן לא חלים עליו – הוא לא מפסיק לחפש. לא. הובגובלין הוא מהמתמידים: יום אחר יום, לילה אחר לילה, כבר מאות שנים.

***

מנגד להובגובלין, שרק מבקש להשלים אוסף ולמלא את חסרונו, משלים מר המיולין את אוסף הבולים האגדי שלו בעצב גדול. וכך מסופר על סופו של אוסף: “אולי נחפש את המיולין ונפתיע אותו?” מציע מומינטרול לסנורקה בבוקר נעים כלשהו. הם מחפשים ומחפשים. המיולין לא היה בשום מקום מהמקומות שהוא רגיל להיות בהם. “הוא אף פעם לא הולך רחוק”, אמרה סנורקה. “בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא מיין את הבולים שלו”.

המיולין שלם, אוסף חסר

הנה שם, הם מבחינים פתאום בהמיולין “המשוטט לו כשכפותיו שלובות על גבו וחוטמו מצביע לאדמה”. המיולין אמר, כאילו זה לא מובן מהכפות השלובות והחוטם שמצביע לאדמה, “אני עצוב מאוד ברגע זה”. ומה יש להמיולין להיעצב? האם איבד את סדרה 6.17? האם נקרע צ’ופצ’יק של בול, “השובל”, בדיוק בסימן של החתימה? לא. להיפך. “השגתי את כולם”, מתייסר המיולין, “כל אחד ואחד. אוסף הבולים שלי מושלם. דבר לא חסר בו.”

סנורקה שמחה עבורו: “אז הכל בסדר!” היא מסיקה, מתוך הנחה שהשלמת אוסף היא מטרת קיומו של אוסף, ומוסיפה, “אוסף הבולים שלך הוא הנהדר ביותר בעולם!” אבל המיולין, כמו סיזיפוס בדיוק בראש ההר, ברגע בו שמט חזרה את הסלע, נותר בעצבונו והכריז, “ידעתי שלא תבינו אותי”, ואז קונן את קינתו הציורית של כל מי שחווה את הריק שאחרי: “הא! חסר טעם! (…) בשביל מה כל זה?! אוסף הבולים שלי יכול לשמש נייר טואלט!”

הוא גמור. גם האוסף, וגם המיולין. “אין אף בול, אף טעות דפוס נדירה, שלא השגתי. אפילו לא אחת!” שקט.

מומינטרול אמר לאט-לאט, “אני חושב שאני מתחיל להבין (…) אתה כבר לא אספן, אתה רק בעלים של אוסף, וזה בכלל לא אותו הכיף”. הרכושנות אינה העניין, גם לא ההישג שבהשלמת אוסף. והמיולין אמר, “נכון”. ואז שאל המיולין את שאלת כל השאלות: “מה אעשה עכשיו?” מה באמת? (כלום??)

המיולין, לא אכפת לו שאספנות היא בת הדודה הקטנה והחייכנית של האגרנות הכפייתית (DSM-5), המיולין בשמלתו לא אכפת לו שזו תופעה שמאפיינת גברים בעיקר, המיולין לא מזיזה לו חרדת הריק והצורך למלא חלל פנימי באמצעות איסוף חפצים חיצוניים. המיולין לא קרא את יונסקו, המיולין, מצידו שפרויד יגיד עליו שהוא תקוע בשלב האנאלי. ילך פרויד לעזאזל. המיולין פשוט אוהב לאסוף, בסדר?

סנורקה פנתה להמיולין, אחזה בידו בעדינות ושאלה, אולי בחשש, “התהיה מוכן לאסוף משהו שונה, דבר חדש לגמרי?”
שקט. המיולין הרהר בדבר. לא בקלות אפשר להמיר משימת חיים אחת באחרת. ומה בכלל ראוי להפוך למשימת חיים? מה ראוי לאיסוף?

“למשל פרפרים”, הציע מומינטרול. או “כוכבי קולנוע”, הציעה סנורקה, והמיולין עיקם את חוטמו. זהבים? צדפים? כפתורים? לא. צמחים? שיהיו צמחים.

***

לצד המיולין והובגובלין, שעניינם באוספים מוחשיים, מומינאבא יושב בחדרו, כותב ספר זכרונות ואוסף, בעצם, את עצמו. אם יאחז בכל החלקיקים – כל רכיבי ההרפתקאות, כל המפגשים, כל הרעיונות – מה אז? כך: “בחדר השני ישב מומינאבא (…) חזר לכתוב את עלילות ילדותו, וכתיבה זו עוררה בו זכרונות מרטיטים כל כך עד כי פרץ כמעט בדמעות (…) מומינאבא כתב וכתב, והרהר כמה יתעצבו כולם למקרא סיפורו; מחשבה זו חזרה ושימחה אותו. זה יגיע להם בהחלט! אמר לעצמו”.
מומינאבא שיושב בפנים וכותב את עברו זוכה מטובה ינסן לטיפול לגלגני, ככותבת לכותב, היא מעניקה לו רגע אגבי של מודעות.

זה הולך ככה: בעוד מומינאבא יושב בחדר העבודה וכותב, מגיע אליו מומינטרול ברכיבה על גבי עננה (באמת!). איך מגיב מומינאבא – הרפתקן בדימוס – לרכיבה על ענן? “מומינאבא שמט מידו את העט ונחפז אל החלון. ‘חי זנבי! קרא, מה זה?'”

אבל מומינאבא לא יצא לחפש את הענן הפנוי, לא שאל מתי תורו, לא קפץ מהחלון לטרמפ. מומינטרול, בתמורה, לא אמר לו: בזמן שאתה יושב וכותב על פעם-מזמן אני מרחף על גבי עננים של עכשיו ממש. אתה שומר הסף של רגעי העבר, אני זה שיוצר את ההווה. מומינטרול כן אומר לאביו: “זה יהיה פרק מעניין בספר שלך”, ואז מפנה את העננה שלו הלאה משם.

נייר כתיבה או נייר טואלט? האוסף או החיים?

כשהמיולין משווה בין להיות בעל אוסף לעומת היות אספן, הוא מבטל את ההישג שבהשלמת אוסף ומקונן על סיום החיפוש, תהליך בניית האוסף. להיות אדם מחפש, חי, פועל, בעל מטרה – לעומת להיות האדם שהגשים. זה עובד על בולים, צמחים, פרפרים. אולי גם על אבני אודם, דברים שיש להם סוף. אבל אנשים שיש להם סוף שאוספים את עצמם – מעצם היותם אספן ואוסף בה בעת – איכשהו שם זה לא עובד. זאת מלאכה שמחזיקה פרדוקס: השלמת המשימה מניחה את ביטול המשימה. אם מומינאבא יאסוף את החיים שלו – הוא לא יחיה אותם. וכשישלים את המשימה ויאסוף את חייו עד תום – הרי שגם הם תמו. כמה יתעצבו כולם.

***

בתור אספנית מומינית תהיתי לא מעט על כמות האספנים בעמק המומינים. על הנדל”ן המילולי שינסן בחרה להקדיש לאיסוף, על מספר האספנים ביחס לשאר הדמויות בסדרה, על חשיבותן. זה מעבר ללעג הקל השמור לתשוקה לא מובנת של אדם אחר. כן, השגת את אבן האודם מספר 765,093. כן, שלחו לך מניקרגואה בול חתום שהודפס הפוך. מה הקטע? למה פעולת האיסוף חשובה כל כך לינסן?

נראה שפעולת האיסוף מקבלת פשר רק בדיעבד, בספר האחרון שכתבה טובה ינסן בחייה, הרבה אחרי שהשלימה את סדרת ספרי “המומינים”. באחד מפרקי הספר – “משחק הוגן” הוא נקרא – מתוארת ההתמודדות של מארי, סופרת ילדים, עם מכתב שנשלח אליה מגברת בשם לינאה. “היא בודדה לגמרי, אף אחד לא אוהב אותה”, מסבירה מארי לחברתה-שכנתה, כשהיא תוהה מה לכתוב לה חזרה לשאלתה (“היא רוצה לדעת מהי משמעות החיים, וזה דחוף”). ללינאה יש בכל זאת איזו שכנה, מסתבר: “אחת שרק מנדנדת לה על כל מה שכדאי לה לעשות, מה היא צריכה ללבוש ואיזה אוכל כדאי לה לאכול ואיך ממלאים הצהרת מס וכו'”. “מה באמת?” תמהה חברתה-שכנתה של אותה הסופרת, “מוזר מאוד. לדעתי יש בכל זה לא מעט גילויי אהבה”.

מארי משלימה את המכתב ללינאה. ובהמשך, שיחה של יום-יום:

את הולכת לדואר מחר?

כן. תרצי שאאסוף את החבילות שלך?

את הארגזים אקח אחר כך, הם כבדים מדי. אבל אולי תוכלי לקנות בדרך כמה עגבניות וגבינה ואבקת כביסה? וחרדל. הכנתי רשימה. ותלבשי בגדים חמים, אומרים שמחר המעלות ירדו לעשר מתחת לאפס. אל תאבדי את הפתק ותיזהרי ברחוב, המדרכות יהיו חלקות מאוד.

כן, כן, כן, (…) אני יודעת, אני יודעת.

מארי וטובה ינסן יודעות שבסופו של דבר החיים הם סך של פעולות אקלקטיות, רפיטטיביות, מייגעות מצד עצמן. סך של רגעים: ללכת לדואר, למלא הצהרת מס, לקנות עגבניות, להשלים טור, להחליף גליל נייר טואלט, לקפל כביסה. מה שמבחין את לינאה ממארי זו היכולת לראות ערך ומשמעות בפעולות והרגעים האלה, לראות בהן “אוסף” ולא רק “סך”, וההבדל בין סך לאוסף הוא הרכיב החמקמק שקושר בין הפעולות והרגעים. אותו X פקטור שמייחד אותם ונוסך בהם ערך הוא היכולת להיות ביחסים עם אחר משמעותי.

וכך מסתיים הפרק: “כשחצתה את עליית הגג נעצרה מארי כהרגלה והשקיפה על הנמל, ולרגע חשבה בפיזור הדעת על לינאה, שלא ידעה דבר על אהבה”. כך מסתיימת הכתיבה של ינסן: באיחול עדין במעט מילים שנדע לחיות חיים שמעבר לסך, חיים של אוסף.

***

לטור הראשון בסדרה – “בראשית בראה טובה ינסן

לטור השני בסדרה – “חתיכת תיק

לטור השלישי בסדרה – “חיי רמש, או: כמה קטנה מאי הקטנה

לטור הרביעי בסדרה – “חי צומח

לטור החמישי בסדרה – “מי אני, מה שמי”

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה