מִינֵי מוּמִינֵי – חי צומח / אמי כהן
טור רביעי על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון
מרץ 21, 2022
לאחרונה סגרתי תשעה חודשים ושניים עשר ימים של הורות לשתיל. סנסיווריה. שם ראוותני לצמח נכלם, סתמי למראה. אבל מה? סוקולנט שנחשב עמיד באופן חריג (כלומר: “אפילו את תצליחי לגדל אותו” וכן: “שני ילדים את מגדלת, אז מעציץ את עושה עניין?”). צריך: אדמה, מים, צל (בעצם, אולי שמש). הטאצ’ שלי זה קצת הזנחה. אבק ביתי מצוי, קור ירושלמי.
העלים מצהיבים בקצוות, אבל יש סיכוי שככה זה להיות סנסיווריה.
***
נראה שבעמק המומינים יש שתי פרדיגמות מתחרות בנוגע לגידול והצמחה. שתי הגישות מניחות שסנסיוורה היא אף פעם לא רק סנסיוורה; שגידול צמחים שקול לגידול ילדים, ושאם נבין איך לטפח עץ נדע איך לגדל אדם (ועל הדרך מה טיבו, טבעו, לאן ולמה). כאן, במטאפורה המשותפת הזאת, מסתיים כל הדמיון בין התפיסות. מכאן ואילך – קרב. מאבק אין קץ על רוח העציץ ונפש האדם. מלחמת עולם שבה כל האמצעים כשרים: מעצר, בריחה, תקיפה וכמה שמנטפים בליל אמצע הקיץ.
סנופקין VS שומר הגן
סנופקין, שתמיד חוזר לעמק המומינים ביום הראשון של האביב, מאחר. “העולם הגדול מסוכן”, חושש מומינטרול לגורל הסנופקין המתמהמה, “שם אין איש שמכיר אותך ויודע מה אתה אוהב וממה אתה פוחד. ושם הולך לו סנופקין…” תוך הרהורי הדאגה של מומינטרול אנחנו נחשפים לכך שאפילו לסנופקין יש משהו שמוציא אותו משלוותו הסטואית, שאפילו לו יש נקמות ומלחמות משלו. היריב מבלי דעת של סנופקין, כך מסביר מומינטרול, הוא “שומר הגן… האויב הגדול. אויב מסוכן, מסוכן”.
השומר מסוכן משום שהוא גוזם בקפידה את העצים לעיגולים ומרובעים, דואג ששבילים יהיו ישרים כמו סרגל, קצוצי דשא (“כל אימת שפיסת דשא העזה להרים ראש – היא נגזמה ונאלצה להתאמץ לגדול מחדש”), מגודרים בגדרות גבוהות ועמוסים בשלטים המפרטים את כל מה שאסור לעשות. אותו שומר שמונע מהצמחים לגדול כפי טבעם, מונע מדי יום מעשרים וארבעה ילדי יער עזובים שרק “רצו לטפס, לעמוד על הראש, לרוץ על הדשא” לגדול כפי טבעם. שומר הגן תוחם אותם בארגז חול והם יושבים ללא נוע.
שומר הגן
סנופקין מחליט להחזיר מלחמה, ובמהלך שמעורב בשמנטפים, חשמל ואמצע הקיץ, הוא מבריח את שומר הגן, אויב הצמחים ואויבו הוא. אז הכריז בפני מאי הקטנה: “עכשיו נקרע כל מודעה, וכל פיסת דשא תוכל לגדול כרצונה!” וכך עשה: “הוא התחיל ב-“העישון אסור!” אחר כך תקף את “אסור לשבת על הדשא”. והמשיך בהתנפלותו על “אסור לצחוק ולשרוק”, ולאחר מכן עט על “אסור לקפוץ על שתי רגליים” שעף לכל הרוחות.” וזהו. הקרב נגמר. המשימה, מבחינתו, הושלמה.
אלא ששחרור הגן משלטים, שחרור הדשא מקיצוץ ומרודנות השומרים היה כרוך, לחרדתו של סנופקין, גם בשחרור ילדי הגן שישבו בו. הילדים – חסרי המסגרת עכשיו – הלכו מיד בעקבות המושיע בעל הכובע הירוק הישן. “קיש, ילדים קטנים”, אמר סנופקין בהתחלה. הוא את מלחמתו כבר סיים, מה הם רוצים ממנו? אבל הילדים המשיכו בעקבותיו עד שבלית ברירה אמר: “טוב, תבואו, אבל זה לא יסתדר”. סנופקין, הנודד הבודד, שידע רק שלהגביל צמיחה ולעסוק באיסורים זו דרך חינוכית מפוקפקת (לצמחים), נדרש לגבש כמעט מיד תפיסה חינוכית אחרת, חלופית – לילדים.
“שה, שה”, אמר סנופקין. “הופ הופ! צויץ צויץ!” סנופקין החליט להתמודד עם צרכי עשרים וארבעת ילדי היער על ידי השמעת קולות ילדיים. זה לא עזר. מאי הקטנה – ככל הנראה הכישלון החינוכי הכי מהדהד בעמק המומינים – הסבירה כמומחית: “הם לא חשבו שאתה מצחיק”. בהמשך, כשסוף-סוף ימצא כיצד מצמיחים ילדים, עוד יצחקו הילדים. בינתיים, מאי פשפשה בחוויותיה כמתחנכת איומה והציעה: “תעשה כמו אחותי, תגיד שאם לא יהיו בשקט, תהרוג אותם. אחר כך תבקש מהם סליחה ותיתן להם סוכריות”. בהמשך ייעצה גם: “תפחיד אותם עם הגרוק! זה מה שאחותי עושה”. סנופקין השיב בשאלה: “וזה עוזר? את נהיית טובה מזה?” ומאי ענתה: “ברור שלא!” וצחקה עד שהתהפכה.
אז הגבלות והפחדות לא יעזרו להצמיח את ילדי היער, גם לא התיילדות. מה כן? סנופקין בעיקר ייחל לפגוש כבר את מומינאמא שבוודאי תדע מה לעשות. בינתיים עסק סנופקין, שמומחה בעיקר בעצמו ומקדש רק את בדידותו, במציאת גג לראשם של ילדי היער ומזון לחבורה. משהוא מוצא את פרטי הבסיס האלו סנופקין לומד את שמות הילדים, שואל איך הם מרגישים, ואז מציע: “מי רוצה לשחק בארגז החול?” ילדי היער השבעים והיבשים מביטים בסנופקין וצוחקים. משהו הוא הבין: אי אפשר לחנך ילד רעב, צמא או ילד שקר לו. אי אפשר לחנך ילד בלי לייחד אותו ובלי להבין מה הוא מרגיש. אולי אי אפשר לחנך ילד בכלל. אולי כל מה שאפשר לעשות זה לטפל, לצחוק ולשחק.
ילדי הגן אחרי ההצלה
לקראת סיום הספר “קיץ מסוכן בעמק המומינים”, מפקח המשטרה מבקש לעצור את סנופקין על ההתנקמות באויבו שומר הגן והשחתת שלטי האיסור. מה שמחלץ את סנופקין מעונש זו מחברת שבה כתובה המילה “אסור” חמשת אלפים פעמים. המילה “אסור” בעצם מתירה אותו מכלאו. מומינאמא הציעה לתלות סביב הגינה שלה מודעות חלופיות לאלו שתלש סנופקין. כך היא מציעה לנסח מודעה: “אולי אפשר במקום זה (מודעות האיסור א.כ) להדביק כמה מסביב לגינת הירק שלי? למשל: שרצים מתבקשים להשאיר מעט חסה’?” המפקח, בלי לשים לב, מספק עוד אבחנה לגבי חינוך: הצמחה בעמק המומינים: במקום להגיד מה אסור, לנסח את מה שאפשר. במקום לשון ציווי – לשון בקשה, הזמנה ושותפות. תנו לחסה לגדול, תנו לשרצים לאכול. יהיה בסדר.
מומינאמא VS הגברת פיליונק
לעמק מגיעים שכנים חדשים. גברת פיליונק ושלושת ילדיה. הם עומדים בזקיפות, זה לצד זה. לבושים באופן זהה, ניצבים מהגדול לקטן באופן מופתי ולא עושים שום פעולה בלי אישור או הנחיה של אמם. אחידות, סימטריות, סדר. כך גם ניצבים הכלים במטבח, כך גם גזומים צמחי הגינה. לתמהונם הרב של המומינים שמתחזקים ערימת כלים מפוארת, ילדים שמקימים מגלשה בסלון וג’ונגל בתור גינה.
הגינה של גברת פיליונק
הגינה של מומינאמא
בראשית המפגש בין שתי המשפחות, שתי תפיסות העולם, הגברת פיליונק מציגה את עצמה כ”מומחית במלאכת ההורות ובאחזקת הבית”. ככזו היא ממהרת לגעור במומינאבא שמרשה לעצמו לשחק משחקי דמיון (בגילך?”), להטיח במומינטרול שאינו מבין את סדרי העולם כשהוא מבקש לשחק בחיצים במהלך מסיבה (“התבייש לך! אתה באמת חושב שמסיבות נועדו להנאה?”). לנזוף במומינאמא על כך שאינה קוטפת את התפוחים מהעץ מוקדם אלא מחכה שינשרו בשלים, בקצב שלהם (“הם רקובים כולם!” “את מוכרחה לנהל את משק הבית שלך בצורה הגיונית, כמוני!”) ולהזדעזע מכולם גם יחד על שהם מגדלים עץ במרכז ביתם.
עץ במרכז הסלון
כמומחית להורות, הגברת פיליונק מסיימת כמעט כל משפט שהיא אומרת בסימן קריאה, מונעת מילדיה לעלות על מגלשה (“זה הרבה יותר מדי מסוכן בשביל הילדים שלי”), לראות זיקוקים (“רועש מדי”, “מפחיד”) או לחבוש כובעי מסיבה (“זה טיפשי”). בסיום המפגש הבלתי אפשרי בין אורח החיים המומיני לזה הפיליונקי מסכמת המומחית: “תודה על המסיבה, אני בהחלט מקווה שזאת לא היתה השפעה רעה על הילדים שלי”. המומינים חוזרים למסיבה שלהם, חובשים כובעים טיפשיים, גולשים במגלשה מפותלת שניצבת במרכז הבית ומשליכים חיצים על תמונה שקיבלו מהדודה ג’ני, מוכיחים שגם עמדה שבמרכזה הנאה ושמחת חיים יכולה להיות עקבית ועיקשת כמו עמדות נוקשות יותר.
אבל הפסקנות של הגברת פיליונק מצליחה לערער את מומינאמא. הטיעונים שלה על דמיון, כיף, משחקיות נבלעים בין סימני הקריאה של המומחית. מומינאמא יוצאת בראש מורכן מביתה נטול הרבב והמבהיק של הגברת פיליונק. השוואה, סטנדרטים, סמכות ומדידה, מצליחות להפיל לרגע אפילו אותה. אבל רק לרגע. מומינמא הנזופה לוקחת ערימה של עלים יבשים, חוזרת לביתה של הגברת פיליונק ומשליכה אותם על הרצפה המצוחצחת מדי. מערערת על חיים סימטריים, מדוייקים, מלאי רשימות, כללים והנחיות, חיים מנותקים מטבעיות.
הנקמה של מומינאמא
רוסו לוקח צד
הגברת פיליונק ושומר הגן יכלו להחליף עצות על אופן גידול ילדים וצמחים. האם לגזום צמח עדיף עם מזמרה או מספריים? האם לישר ערוגה עם סרגל או עם פלס? האם כדאי לתלות שלטי איסור עם נעצים או עם דבק? כמה סימני קריאה להוסיף בסיומו של משפט איסור? אילו היה מתקיים פורום כזה בז’נבה בשנת 1762 היה מצטרף אליו רוסו, מכחכח ונושא דברים.
“אני פונה אלייך, אם אוהבת וחרדה לבאות”, כתב הוגה הנאורות ז’אן ז’אק רוסו, “את שהשכלת לסור מן הדרך הראשית ולהבטיח את השיח הנולד מפני פגיעת הדעות של בני האדם! גדליהו, השקי את הצמח הרך בטרם ימות”. מומינים, שומרי גנים, פיליונקים והוגי נאורות חושבים על גידול ילדים במושגים של גידול צמחים.
וממשיך: “הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכל מתנוון בין ידיו של האדם. הוא מאלץ חלקת אדמה להניב את יבוליה של אדמה אחרת, כופה על עץ לשאת את פרותיו של עץ אחר; הוא מערב אלה באלה את סוגי האקלים, את היסודות, את העונות (…) הוא מטיל מום בכלבו, בסוסו, בעבדו; הוא מערער את הכל, הוא מעוות את הכול, הוא אוהב את העיוות, הוא אוהב מפלצות; הוא אינו רוצה שום דבר כפי שעשהו הטבע, אף לא את האדם; צריך לאלפו למענו, כסוס רכיבה; צריך לעצבו על פי טעמו, כמו עץ בגנו.” האדם – בין שהוא מגדל ילדים ובין אם הוא מצמיח צמחים – משבש את הטבע. רוסו כמה לצמצום של המלאכותיות מעשה ידי אדם, שמירה על העצמיות האותנטית של הילד, הצמח. רוסו תובע איזו חזרה לטבע. נקודה לסנופקין, נקודה למומינאמא, ונקודה לטובה ינסן שקראה רוסו.
ב-814 העמודים של הספר “אמיל” הוא מפרט (ומפרט ומפרט) את הגישה הרדיקלית שלו (לא רק ביחס לתקופתו, אגב) לגידול ילדים-צמחים: “ההרגל האחד והיחיד שיש להקנות לילד הוא שלא לרכוש שום הרגל”. ובמקום אחר: “יש האומרים לנו כי הטבע אינו אלא הרגל. מה פשר הדבר? כלום אין בנמצא הרגלים שנרכשו בכוח בלבד, והם לעולם אינם חונקים את הטבע? הנה לדוגמה מנהגם של צמחים שצמיחתם הזקופה נתקלת במכשול. כשמשתחרר הצמח מן המכשול הוא מוסיף לנטות לכיוון שנכפה עליו; אך חיוניותו אינה סוטה כהוא זה מכיוונה הקודם; וכשיוסיף הצמח לגדול, ישוב המשכו לזקיפותו המקורית.
כך גם נטיותיהם של בני האדם. כל זמן שאנו נטועים במקומנו, ביכולתנו לשמר את הנטיות הנובעות מן ההרגל, שאינן טבעיות לנו כלל; אך בו ברגע שחל שינוי במצב, ההרגל חדל והטבעי שב לקדמותו. החינוך, כמובן, אינו אלא הרגל. ואולם, האין זאת כי יש מי שמחו מזכרונם את החינוך שקיבלו, או שמא איבדוהו, ולעומתם אחרים המחזיקים בו?” לא להרגיל את הילד/ הצמח. לא לקבע. לקבל את הרכיב הטבעי שבהם.
“לחיות הוא המקצוע שאני רוצה ללמדו (את הילד- א.כ)” כתב רוסו, שהתייתם עם לידתו, שימש כחונך כושל לשני ילדי אצילים ולימים שלח את חמשת ילדיו לבתי יתומים, והוסיף “כשיצא מתחת ידיי, לא יהיה, אני מודה, לא שופט, לא חיל, לא כומר; הוא יהיה בראש ובראשונה אדם; כל מה שעל אדם להיות הוא ייטיב להיותו לכשיידרש”.
ולא כל שכן מומינים.
מומינאבא VS הגברת המיולין
העמדה המומינית ביחס לצמיחה נחרצת כל כך, תקיפה כל כך, כמעט לא מומינית בפסקנותה. מומינאמא משליכה עלים בפני שכנה? סנופקין כמעט נכנס לכלא? יש כאן עוד משהו, לא רק עודף מלל של פילוסוף מז’נבה. לא סתם משהו (סליחה ז’אן זאק, ירום רוסו). צריכה להיות טראומה שתניע תגובה כזאת. טרגדיה בקנה מידה דיקנסי.
משהו שמתחיל כמובן בבית יתומים.
בספר “The Exploits of Moominpappa”, “כותב” מומינאבא על ילדותו במוסד חינוכי למומינים עזובים. בשלב הראשון, הגברת המיולין, המחנכת במוסד, הניחה טבעת זיהוי ממוספרת על הזנב של כל מומין שמגיע כדי למנוע בלבול ביניהם. אחר כך היא לימדה את המומינים לאיזו זווית למתוח את זנבם כשהם אומרים לה בוקר טוב בהצדעה. בשלב הבא היא יצרה מפה אסטרולוגית עבור כל מומין אסופי, כדי לבחון מה יצא ממנו (ממפת הכוכבים של מומינאבא הסיקה ההמיולין שלא מדובר במומין “קל”). בין לבין נהגה המחנכת לומר בקביעות: 1. נקה את האוזניים 2. מה אתה חושב לעצמך? 3. תהיה הגיוני. מומינאבא מעיד שהמומינים במוסד החינוכי נעשו מהר חמורי סבר, רציניים ומסודרים ומייחס זאת לכך שההמיולין “נהגה לרחוץ אותנו בתכיפות רבה יותר משהיא נהגה לנשק אותנו”.
בית היתומים ועצים עקרים
מומינאבא מחליט לברוח (“לא עוד התרחצות בהנחיית אחרים!” “לא עוד אכילה רק כי הגיע זמן ארוחת ערב!”). הוא מורט את טבעת הזיהוי מזנבו, משיל את הדפוסים שהוטמעו בו, ויוצא לדרך (“לא ידעתי שום דבר אבל האמנתי בהרבה. לא עשיתי דבר מתוך הרגל. הייתי מאושר מאוד”). מומינאבא מחליט להפוך את המפגש עם “העולם העצום” לבית הספר שלו ואת ההרפתקאות המזדמנות לסילבוס הרשמי.
מבית היתומים המאופיין בנוכחותם של שני עצי רפאים ערומים הוא מגיע ליער. ורק בטבע פראי מומינאבא מרגיש שהוא סוף-סוף יכול להצמיח את חייו באמת.
מומינאבא בבריחתו
***
לטור הראשון בסדרה – “בראשית בראה טובה ינסן”
לטור השני בסדרה – “חתיכת תיק”
לטור השלישי בסדרה – “חיי רמש, או: כמה קטנה מאי הקטנה“
רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך
תערוכה מתוך סטודיו איור ספרים, בהנחיית רותו מודן – חלק ב'
קורס איור ספרים בהנחיית רותו מודן, במסגרת המחלקה לתקשורת חזותית שנה ג' בבצלאל, נלמד לראשונה...
יפה, אבל דווקא מה שמעניין אצל המומינים זה השילוב בין פראות לבורגנות. הרי מומינאבא לא נשאר לגור ביער, הוא בנה לו בית מסודר. את טבעת הזיהוי שמרט החליף במגבעת שמרנית. מומינאימא אולי לועגת לפיליפיונק אבל היא עצמה עוסקת כל היום בניקיון ובבישול ובקישוט הגינה, לא בדיוק לו”ז היפי. ועד כמה שמשפחת מומין נהנים לצאת להרפתקאות פרועות בטבע, הם לעולם לא ישכחו לשלוף את צלחות החרסינה מהתרמיל ולשבת לסעודת תה.
והנה, הגברת פיליונק מגייסת גם היא לעצמה איזו סמכות גברית שתתפייט על הקשר שבין צמחיה לחינוך:
“… תפקידו של מורה והמקצוע שנמסר על ידי הרשויות לידיו הנאמנות – מחייבים אותו להדביר את הכוחות הגסים ואת התשוקות הטבעיות שבלב הנער הצעיר, ולהשמידם. במקומם רואה הוא את עצמו חייב לשתול אידיאלים שקטים ומדודים, המוכרים על ידי השלטונות. ללא מאמץ זה של בית הספר היו אחדים – שהם כיום אזרחים מרוצים ופקידים חרוצים – עלולים ליהפך לחדשנים מסעירים שלוחי רסן, אולי בעלי הזיות והוגי דעות לריק!
בכל נער יש משהו פרוע, חוסר משמעת וחוסר תרבות. ראשית מוכרחים להרחיק את כל אלה ולהשמידם. להבה מסוכנת היא, שיש לכבותה, מבלי להשאיר ממנה שריד, ולרמוס אותה ברגליים. האדם, כפי שהטבע בראו, הינו יצור חסר יציבות במאוויו, בלתי שקוף ומסוכן. דומה הוא לזרם מים, שרץ לפתע מהר בלתי מוכר, וילך ללא שבילים וללא סדר. וכשם שמבראים את יער הבראשית, יוצרים בו מערֶה, מנקים את שטחו ומגבילים אותו בכח – כן חייב בית הספר לשבור את האדם הטבעי, להכניעו ולהגבילו בכח הזרוע. תפקידו של בית הספר הוא לעשותו חלק מועיל בחברה, בהתאם לחוקי יסוד שנקבעו על ידי השלטונות, ולעורר בו את התכונות, אשר שכלולן המלא יסייע לו לסיים את חינוכו הקסרקטיני והקפדני בהצלחה”. (הרמן הסה, מתחת לגלגל)