2 כללי

מִינֵי מוּמִינֵי – מי אני, מה שמי / אמי כהן

טור חמישי על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון

מאי 8, 2022  

פנים, משרד הפנים – עמק המומינים, יום.

תת תקנה 6.1 במשרד הפנים של עמק המומינים עניינה סיווג יצורים לפי מין ותפקיד במשפחה. הסוג: מומינים, טרולים. התפקיד: אבא, אמא. יצורים מסויימים – על פי רוב בעלי חזות מעט אנושית – זוכים בכל זאת לשם: טוטיקי, מאי. יש כאלה שמכונים רק על פי סוגם (המיולינים, שמנטפים, פיליונקים, סנורקים, הומסים), מגדרם (הגברת פיליונק, נערת הסנורק, מר המיולין) או מקצועם (המפקח, המכשף). לגבי סרח וסניף אין עדויות נחרצות אם שמם הוא שם המין, המגדר או התפקיד.

מחדרה הממוזג מנהלת טובה ינסן את משרד הפנים שבעמק המומינים מתוך נמנום. מי שרוצה שם שיבוא ויקח. מה אתם עושים מזה עניין?

***

אבל שם הוא בכל זאת ענין.

אם נשייט לרגע עם מומינטרול וסניף ברפסודה, אם נזרום איתם בעיקול, אם נבחין על שפת הנחל באוהל צהוב, אם נעצור לרגע – נכיר לראשונה את ההוא, מה-שמו, זה עם הכובע הישן, הירוק. “אני סנופקין,” הוא יאמר, ואז ידייק: “בעצם שמי סנוסמומריקן, אבל שיהיה סנופקין.” עכשיו, משציין את שמו, הסימן המזהה אותו, התפנה אותו סנופקין לעיקר, ושאל: “יש לכם קפה?”

סנופקין מציג את עצמו

אם היה קורא סנופקין את המחקר הזה היה מגלה שהשם “סנופקין” הוא בכלל התרגום האנגלי לשמו השוודי, המקורי, סנוסמומריקן (Snusmumriken). אולי גם היה ממשיך לדפדף ומגלה שסנוס הוא שמו ו-מומריקן הוא שם המין שאליו הוא משתייך. “תחסכו לי את כל הפירוט הזה, עכברי הערות שוליים שכמוכם,” היה אומר סנופקין, “אני קורא לעצמי איך שמתחשק לי, אני גר איפה שבא לי.” האם היה מעניין אותו שפירוש שמו השוודי קשור לפעולת ההרחה? ספק. האם היה מעניין אותו שפירוש שמו השוודי הוא גם “גבר מבוגר משעמם ולא מעודכן”? ממש לא. הוא גבר מבוגר משעמם ולא מעודכן, והוא רק רוצה קפה.

***

אם היה סנופקין, או סנוסמומריקן, מעוניין להמחיש עד כמה שמות הם עניין חסר עניין, הוא יכול היה להזמין אותנו להמשיך איתו במסע לעבר הטלסקופ. רגע לפני סוף העולם, במקום הגבוה ביותר על רכס הרים דוקרניים, ניצב מצפה כוכבים בעדו אפשר להשקיף על כוכב השביט שעשוי למחוץ את כדור הארץ תוך ימים ספורים.

סנופקין בדרך לטלסקופ

באותו רגע הרה גורל למין האנושי, במצפה הכוכבים, המקום היחיד ממנו ניתן לאמוד את פוטנציאל האסון הקרב, ניצבים חוקרים אנונימיים שמתנהלים באחידות: “המון פרופסורים קטנים התרוצצו בכל מקום. הם עלו וירדו במדרגות העשויות פליז מבהיק. הם הבריגו, מדדו, התאימו וכתבו מדי פעם בפנקסיהם. תנועותיהם היו מהירות מאוד. וכולם עישנו סיגריות.” הפרופסורים חסרי השם יודעים שסוף העולם קרב. הם רואים שכוכב השביט “בא היישר לקראתנו”. מה יקרה? מה יעשו אז? “על זה לא הספקתי לחשוב,” ענה אחד הפרופסורים, “אבל ארשום במדויק את מהלך האירועים.” (בהנחה שיוכל לכתוב משהו ברגע שאחרי סוף העולם, כן?)

על מה בכל זאת הספיק אותו פרופסור עלום שם לחשוב? על שם! “נכון שהוא יפה?” אמר הפרופסור בעת שהביט בכוכב השביט, “אני חושב לקרוא לו על שמי.” השם – הדבר הראשון שמקבל אדם בעולם, הדבר האחרון שנשאר אחריו כשהוא עוזב את העולם – מעסיק את הפרופסור חסר השם גם במקרה שהעולם חרב, גם כשאין בעצם מי שיקרא בשם.

***

אבל סנופקין, ששמות, ככל רכוש אחר, לא מעניינים אותו באמת, נדרש בערב אביב אחד להעניק שם ליצור אחר. חי זנבי. אותו סנופקין, שעד אותו רגע היה חותם על השיר של מאיה בז’ראנו בלי להסס (“כל שם הוא סד על תנועת החופש/ המקורית האינכבולית”) תוחם יצור אחר בגבולותיו של שם!

זה מתחיל כשהוא נתקל ברמש זעיר ושואל לשמו: “אני כל כך קטן שאין לי שם (…) תאר לך, איש מעולם לא שאל אותי. והנה אתה, אשר כה רבות שמעתי עליך וכל כך השתוקקתי לראות אותך, בא ושואל איך קוראים לי.” שקט קטן של מבוכה מצד סנופקין ואז מעלה הרמש שאלה-בקשה: “האם אתה חושב ש… האם תואיל… זאת אומרת, זאת תהיה טרחה גדולה בשבילך להציע לי שם? שם שיהיה רק שלי ולא של מישהו אחר? עכשיו, הערב?”

שם? סנופקין מהרהר בדבר כל הערב. איזה נידנוד, יצורים כאלה צריכים להישאר בבית הוריהם ולהניח לו בבדידותו. הם יושבים בשתיקה ארוכה. ואז, פתאום, כשהרמש קם ומתעתד לעזוב חסר שם כמו שהיה כשהגיע, אומר סנופקין: “המ… שמע נא. דרך אגב. השם שביקשת. מה דעתך על טי טי או? טי טי או, אתה מבין? עם התחלה עליזה ו-‘אוווו’ עצוב ארוך בסוף?”

זהו, הרמש קיבל שם. האם יקח אותו? ואיך זה בכלל להתהוות בתחומי השם שלך? הרי עבורנו, רגע ההתמזגות בשם נעשה עם הגדילה, אנחנו לא זוכרים מתי שמענו את שמנו לראשונה, איך הגבנו לו כשקיבלנו אותו, אבל הנה הרמש, סליחה, טי טי או, שיוכל לומר לנו איך זה לקבל שם וגם לקחת אותו, להתמזג בו, להיות השם: “היצור הקטן הביט בו (בסנופקין, א.כ) בתימהון ועיניו נצצו בברק צהוב לאור המדורה. הוא הרהר בשמו, טעם אותו, האזין לצלילו, חדר אל תוכו ולבסוף הפנה את חוטמו אל השמיים וייבב את שמו החדש. חרש ולאט ייבב, במידה כזו של עצבות מהולה בהתלהבות, שסנופקין חש בצמרמורת לאורך גבו.”

למחרת, סנופקין – אולי עדיין מצומרר מטקס הענקת השם – מנסה לשוב לבדידותו ולדרך, אבל מגלה שהוא לא מצליח. “מה יש לי?” הוא שואל את עצמו. שולל אפשרות של מחלה ומחפש כמוצא אחרון את הרמש הקטן.

רמש חסר שם, טי טי או

“אה, שלום,” השיב טי טי או הממהר, לסנופקין. מסתבר שמאז אתמול בערב הספיק ליצור לוחית של שמו על מנת לתלות אותה בדלת הבית שיהיה לו. הוא מספר: “עזבתי את בית הורי והתחלתי לחיות.” ואז נותן טי טי או רגע של הצצה על החיים כרמש חסר שם: “הרי לפני שהיה לי שם התרוצצתי סתם והרהרתי בדברים מבלי להתעמק בהם. כל האירועים חלפו לידי; לפעמים היו מסוכנים, לפעמים לא, אבל שום דבר לא היה ממשי, אתה מבין? (…) עכשיו אני מישהו בזכות עצמי ולכל אירוע יש משמעות. שום דבר איננו מתרחש סתם כך; הכל נוגע לי, לטי טי או וטי טי או מפרש את הדברים בצורה זו או אחרת – אתה מבין למה אני מתכוון?” סנופקין מבין וטי טי או עוזב, לא לפני שהוא אומר “שלום לך, אני ממהר לחיות (…) כבר בזבזתי זמן רב כל כך!” סנופקין מביט אחרי הרמש הממהר. תוהה או לא על הייחוד שמעניק שם לבעליו – ועמו כח, מרץ וויטאליות. לצידם גם איזו קללה קטנה של אי שקט ורודפנות.

***

רמש בעל שם נוסף היא שלומי, אחת מהרמשים שמגיעים להתגורר בבית המומינים בחורף. לא היינו יודעים על טיבה ועל שמה דבר אם לא היה איזה המיולין מסוים חובב סקי בודק “האם יש כאן סלומי?” ואלמלא היה מומינטרול, שלא ידע שסלומי היא פשוט תחרות גלישה, פונה למכריו הרמשים הזעירים ושואל: “האם יש כאן מישהו בשם שלומי?” שלומי ענתה שיש, זו היא. ואפילו שנקראה בטעות, ואפילו ששמה רק נשמע דומה לדבר אחר, הקריאה בשמה מכניסה אותה לסיפורו של ההמיולין באהבה.

רמשושית מאוהבת בהמיולין

“הקיום האנושי אינו יכול להיעשות בשתיקה ואינו יכול להיזון ממילים מזויפות, אלא רק ממילות אמת, שבעזרתן משנים בני האדם את העולם.” ככה כתב פריירה, הוגה הדעות הברזילאי. “להתקיים באופן אנושי” – ולצורך ענייננו, גם להתקיים באופן מומיני – “פירושו לכנות את העולם בשם, לשנותו. מרגע שהעולם זוכה לכינוי הוא שב ומתגלה לעיני מכניו כבעיה ותובע מהם לכנותו בשם חדש. בני האדם לא נוצרו בשתיקה, אלא במילה, בפעולה – מחשבה. (…) כינויו של העולם בשם, זו פעולה של יצירה ויצירה מחודשת והוא אינו אפשרי אם אינו חדור אהבה.”

החריגה מההמון – רגע הקריאה בשם, הוא השלב הראשון במעבר של שלומי מהיות רמשושית “בישנית”, “פחדנית”, “עצובה”, לאחת שמעזה לצאת בעת סערת שלג על מנת להציל את אותו “ההמיולין אהוב נפשה”. הסיפור שמתחיל בקריאה בשמה כאחת מסתיים כשהיא נוקטת עמדה ועושה מעשה, כאחרת. בעצם – נקראת בשם חדש.

***

ויכול להיות שבסופו של דבר, גם סנופקין הבין את העניין. אז, כשטובה ינסן התעללה בו ובקדושת הבדידות שלו, ומינתה אותו אחראי לטיפול בעשרים וארבעת ילדי היער.

סנופקין עם ילדי יער רטובים וחסרי שם

עשרים וארבעה ילדים! כדי לייבש אותם, להלביש, להאכיל ולהשקות, גילה סנופקין שאינו זקוק לשמותיהם. “עכשיו תוכלו לאכול שעועית עד שתתפוצצו,” הציע באדיבות, ויכול להיות שהיה מסתפק בזה, אבל לא. הוא המשיך: “נישאר כאן קצת ונרגע בזמן שאלמד את השמות שלכם.” רק אז – משלמד את שמותיהם – יכול היה לשאול באמת: “איך המרגש?” ולהציע: “מי רוצה לשחק?”

טוק טוק
מי אני,
מה שמי.

***

לטור הראשון בסדרה – “בראשית בראה טובה ינסן

לטור השני בסדרה – “חתיכת תיק

לטור השלישי בסדרה – “חיי רמש, או: כמה קטנה מאי הקטנה

לטור הרביעי בסדרה – “חי צומח

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מרית בן ישראל הגיב:

    סדרה נהדרת!

  2. תמר הגיב:

    טור נפלא

כתיבת תגובה