מִינֵי מוּמִינֵי – תקווה ונחמה נוסח העמק / אמי כהן
אוקטובר 14, 2023
אוקטובר 2023
אנחנו מבינים שהדבר הזה שאנחנו שומעים הוא אזעקה. לא אמבולנס, לא אופנוע, הדבר עצמו. אנחנו תופסים שהדבר הזה שקורה עכשיו הוא לא מבצע, לא סבב – מלחמה. ברצף ההודעות בווטסאפ: דוד שלי שנהרג מפגיעת רקטה בדרך לבית הכנסת, לשמוח את שמחת החג. חברים מהעוטף שלא עונים לשאלה מה קורה ולא עונים ולא עונים.
לממ”ד יש כללים משלו. כולם יושבים בדחיסות מרצון, כולם מחפשים משהו לדבר עליו שהוא לא דיווח חדשותי. בזמן האזעקה של לפנות בוקר הילדה אומרת: כל המלחמה הזאת, זה כאילו הספר שלא נכתב במומינים. גרוק כן, מבול כן, כוכב שביט כן. למה שלא תהיה גם מלחמה?
התהייה המתמדת בפני העולם שמסרב להסתובב על אותו ציר באותו קצב ולאותו כיוון – היא המצב המומיני. השאלה: “סוף העולם מגיע, ועכשיו מה עושים?” היא בעצם המצב המומיני.
ואם אנחנו במצב מומיני, אז יש בכל זאת איזו תקווה.
ומה עושים מומינים במצבי קצה? תלוי את מי תשאלו.
הגברת פיליפיונק
נניח שתרדו לחוף הים המומיני תמצאו גברת פיליפיונקית מסוימת שמביטה במים, “מים ירוקים, חול לבן, אצה אדמדמה”. נחמד, נכון? מצב לחופשה, נכון? לא עבורה. מבחינתה זה “נוף שמתאים בדיוק לאסונות”. כזו היא הגברת פיליפיונק, תמיד רואה את מה שצפוי לקרות, והדבר הזה הוא תמיד רע, קודר ואפל. לא בדיוק הטיפוס להזמין למסיבת תה עליזה ביום שישי בצהריים, הא?
הגברת פיליפיונק היא האדם הזה שפשוט יודע שמשהו רע עתיד להתרחש, והיא מגיבה לאיומים האלה בחרדה מתבקשת: “ליבה החל לפעום בחוזקה. היא חשה צמרמורת בגבה והסתובבה בחיפזון כאילו אויב עומד מאחוריה”. כן, העולם מחריד – אז חרדים. הענין הקטן, השולי, נעדר החשיבות, הוא שהמציאות לא משיבה חזרה לגברת פיליפיונק באסוניות. לא, לא. “הים היה חלק ומבריק כמקודם, קרני השמש ריצדו על הקרקעית ורשמו צורות עליזות ומפותלות, ורוח הקיץ ליטפה את חוטמה ליטוף של עידוד”. יכול להיות שלו יותר מזה?
השקט הזה נורא עבור פיליפיונק, שחיה בכל רגע את הפער בין האסון המדומיין למציאות הנינוחה. ככה היא מסבירה לחברתה שאיכשהו לא שותפה להבנה הברורה שהעולם מתקרב בכל רגע אל סופו:
“השקט הזה אינו טבעי. הוא מבשר רעות. האמיני לי, גפסי יקרה, אנו כה קטנים עם עוגות התה שלנו והמרבדים וכל שאר הדברים החשובים – כן, הם חשובים עד מאוד, אבל משהו אכזרי, חסר רחמים, מאיים עליהם בכל רגע. (…) משהו שאי אפשר להתחנן בפניו או לשוחח עמו, שאי אפשר להבינו או לשאול אותו דבר… משהו המופיע מאחורי שמשה אפלה הרחק בדרך, בלב הים וגדל והולך אך אינו נראה ממש לעין עד שכבר מאוחר מדי. האם גם את חשה בזאת, גברת גפסי? (…) אני מדברת על צקלונים. טייפונים, גפסי יקרה. סערות טורנדו מתערבלות, סערות איומות, סופות חול… שטפונות שסוחפים בתים (…) אני יודעת שזה יסתיים ברע”.
אבל הגברת גפסי לא מבינה. הים שקט, העולם נינוח, והגברת פיליפיונק, בינינו, קצת מסובבת.
מה חשבת לעצמך כשהזמנת אותה לתה?
והנה פתאום, כמו בסיפורים (כמו במציאות), חייה מלאי החרדה המדומיינת של הגברת פיליפיונק פוגשים בבוקר ממשי אחד באיום אמיתי. משהו מחריד ועצום – סופת טורנדו. הים שינה את המראה שלו והאפיר, הגלים “כרסמו בזעם את החוף”, הבית שלה הזדעזע, הארובה קרסה עליה, והיא יצאה מבעד החלון החוצה בזחילה, מסתתרת מאחורי אבן גדולה כדי לראות איך האסון שדמיינה כל רגע מחייה מתגשם, איך הבית שלה נחרב: “פיליפיונק ראתה כיצד רהיטיה מתעופפים ומתפזרים לכל עבר; כיצד כל חפצי הנוי טסים היישר לשמיים: מפיות לקישוט, תצלומי המשפחה, מטמנים, כד החלב של סבתא והמזכרות הרקומות במשי וכסף, הכל, כל חפץ ופריט!”
ואיך זה להיות פיליפיונק שנבואת החורבן שלה מתגשמת? האמת, ממש יופי ותודה ששאלתם. משהו במעבר מאיום למציאות, גרם לגברת פיליפיונק להרגיש לגמרי בטוחה – “ומדוע עליה לדאוג, בעצם? האסון כבר התרחש, סוף כל סוף.” משהו בהבנה שאין לה מה לעשות יותר, אין איך להיערך יותר, שהדברים הם לא בשליטתה דווקא נוסך עליה רוגע ומשהו שנראה כמו עליזות: “כמה נהדר! כמה נפלא! מי אני, פיליפיונק קטנה ומסכנה, נגד כוחות הטבע האדירים? מה כבר אפשר לתקן עכשיו? שום דבר! הכל נשטף וטואטא!”
יחד עם החפצים והבית שאיבדה, נראה שהיא איבדה גם את האימה ממה שיקרה במצב אסון. הנה – הכול כבר קרה. הגברת פיליפיונק גילתה על עצמה שהיא צדקה, שיש סכנות ושהן אכן משחרות לפתחה כשם שהן משחרות לפתחנו כולנו. החיים זה דבר קשה. אבל היא גילתה גם, על הדרך, שההתמודדות שלה עם אימת העתיד – תרחוש אסונות אפשריים, צבירת חפצים מנחמים – מייצרת הווה של אימה. הפיליפיונק, שהסתתרה מאחורי הסלע והביטה בטורנדו העצום, “נשמה לרווחה. לעולם לא אפחד עוד, אמרה בליבה. כעת אני חופשיה לחלוטין. עכשיו אוכל לעשות כל מה שיעלה בדעתי”.
***
יש חידה מעניינת שחוזרת כל שנה ב-20 במרץ – מדד האושר העולמי קוראים לה. המדד, שמפורסם על ידי סוכנות SDSN של האו”ם, מתבסס על סקרים שעורכת חברת גאלופ שבהם משתתפים מעל 100 אלף אנשים מ-137 מדינות ברחבי העולם. הנשאלים מתבקשים לדרג את מידת האושר שלהם מ-1 עד 10, את מידת העזרה שהם מקבלים מהמדינה בעת צרה, את מידת החופש שקיים במדינה שלהם ואת רמת השחיתות בארצם. מחברי הדו”ח כוללים סעיפים נוספים שמשפיעים על האושר של האזרחים ועל רווחתם, בין השאר התמ”ג לנפש ותוחלת החיים בכל מדינה.
מדינות סקנדינביה בראש, באופן מסורתי, והראשונה מכולן למדד האושר היא פינלנד. אולי בגלל החינוך המצוין, שירותי הרווחה המעולים, האמון ברשויות והקהילתיות או כי יש להם מומינים, אין לדעת. אושר וסקנדינביה זה די בייסיק. באופן משונה משתרבבת בין הסקנדינביות, איפשהו בין שבדיה ודנמרק, מדינה מסיפור לגמרי אחר – ישראל. מדינה שחווה חוסר יציבות עקבי, איומים משלושה גבולות, מלחמות, מבצעים, התקפות. איפה בדיוק מסתתר האושר של הישראלים? הגברת פיליפיונק תגיד: בדיוק שם, במרווח שבין האסון הצפוי לשקט שאחריו, שם יש הפוגה מהפחד.
***
ומה עוד עושים בעמק המומינים כשסוף העולם מגיע? רוקדים.
סנורקה
עוד יומיים עד שכוכב שביט ימחץ את כדור הארץ, מומינטרול, סנופקין, סניף, סנורק וסנורקה מגיעים לדרך צרה עם מודעה גדולה: “רחבת ריקודים! בדרך זו!!!”
“הו! אני רוצה לרקוד!” קראה סנורקה.
סנורק אחיה עונה לה מיד: “אין לנו זמן לרקוד כשהעולם עומד להיחרב”. זה הגיוני, זה מחושב, זה משימתי: צריך להגיע לעמק המומינים ולמצוא מחסה. אבל לסנורקה זה לא נראה. היא אומרת: “אבל אם לרקוד, אז רק עכשיו (…) בבקשה!” ומוסיפה: “רק בעוד יומיים יחרב!”
סניף, מומינטרול וסנופקין תומכים בעמדת ה-“אכול ורקוד כי מחר (מחרתיים) ניחרב” של סנורקה. סנורק, באנחה, נאלץ לקבל את גזרת הרוב. הוא ירקוד. יתמרמר, אמנם, אבל ירקוד.
והנה רגע קטן נוסף מהריקוד על סף הסוף:
“אתה יודע לרקוד את הריקוד החדש, מה שמו?” שאלה עלמת הסנורק.
“לא,” ענה מומינטרול. “אני אוהב וולס.”
“לא נספיק לרקוד,” אמר הסנורק. “תסתכלו בשמיים.”
הם הסתכלו (אך לא נערת הסנורק)
“הוא גדל,” אמר סנופקין. “אתמול נראה כמו ביצת נמלים, ועכשיו הוא נראה כמו תפוז. אני חושב…”
“אבל טנגו אתה יודע?” קטעה אותו עלמת הסנורק. “צעד קטן הצידה ושניים אחורה.”
“נשמע קל,” הסכים מומינטרול.
“אחותי הטובה והשוטה,” אמר הסנורק. “את לא מסוגלת אף פעם לדבר לעניין?”
“התחלנו לדבר על ריקודים,” אמרה עלמת הסנורק, “ואחר כך פתאום התחלת לדבר על כוכבי שביט. אני ממשיכה לדבר על ריקודים.”
סנורקה, בעיקשות, ממשיכה לסרב להיכנע לסוף. הוא יגיע, זה ודאי, העובדות ברורות וידועות. אבל יש עוד יומיים. וביומיים האלה יש מקום גם לסטות מהדרך, מהתוכנית, ממתווה ההישרדות, ולעשות משהו שהוא מחוץ לעניין. סנורקה אומרת בפסקנות שהסטייה הזאת מהעניין היא בעצמה עניין, כי בזמן הזה שבו כולם רוקדים: “אף אחד לא חשב על כוכב שביט שעף לו לבדו, לוהט, דרך חלל הלילה השחור”, אפילו לא סנורק.
***
הגברת פיליפיונק וסנורקה מחזיקות שתיהן בתודעת סוף ברורה. בין אם האסון מדומיין או ממש עומד לנגד העיניים – הוא שם. מתישהו יכבו את האור והמסיבה תיגמר. אבל – שואלת טובה ינסון בעדינות – מה תבחר לעשות בין לבין עם ההכרה הזו, הפשוטה, המחוורת, של כל אדם (וכל מומין) בסופיות שלו? לחרוד? להתעלם? לאסוף אמצעי הגנה? לחקור את האסון שמגיע? אלה אפשרויות.
***
מכל הדמויות בעמק המומינים נראה שהדמות שסוף העולם הכי מוכר לה, הדמות שחיה על הקצה ממש, היא (מומינאבא ההרפתקן? סנופקין הנווד? סנורק החוקר?)
ובכן…
מומינאמא
כן, מומינאמא.
היא רואה את המכשף עצום המימדים שדורש את אבן האודם של המכשף וניגשת אליו מיד עם צלחת פנקייקס (אף אחד לא נראה מאיים אחרי שהוא אוכל צלחת פנקייקס). היא רואה את הגרוק המאיימת על שלוות העמק, בוחנת את ההתמודדות של מומינאבא (כלי נשק) וסנורק (משפט) ומוצאת את הדרך לפתור את הבעיה בגישור: מציעה לגרוק את מגבעת המכשף כחלופה. היא רואה שמומינאבא נעלם ויוצאת לחפש אחריו עד שהיא מוצאת אותו. הצפה מפצלת את בני המשפחה והיא מחליטה לקיים הצגה שבאמצעותה האבודים והנעדרים ידעו איפה הבית ויחזרו. היא מזהה שהשמועות על כוכב השביט מחרידות את מומינטרול וסניף ושולחת אותם למשימת חקר. היא יודעת שמול פחד אין מה לעשות חוץ מלעשות. היא, למשל, מכינה עוגת יומולדת.
מומינאמא רואה את הסוף כל כך הרבה פעמים – היא מומחית לסוף, מלכה של סיומות, אבל חיה כל יום כאילו הוא האמצע. היא מגיבה לסוף עפי שהיא מגיבה לאמצע – ברוך, מתוך עמדה שבמרכז עומד הביחד. אז אם מישהו יגיד שהחיים של המומינים זה פנקייקס בריבה עם החבר’ה ומסיבות אמצע קיץ, הוא לא יטעה. יש שם המןן פנקייקס, מלא ריבה. אבל לא רק.
יש גם פנקייקס וגם מבול ואבא שעוזב את הבית. יש גם ריבה וגם כוכב שביט שמאיים ליפול בעמק. יש גם מסיבות אמצע הקיץ וגם התפרצות הר געש. יש עוגה בשלוש קומות עם קישוטים והצפה של הבית, סחף נורא והתפזרות של המשפחה. יש מתקפת חייזרים. יש סרח. יש חצי שנה של חושך כל שנה. יש גבירה קרה שממיתה את כל מי שחולף בדרכה. יש גרוק.
להיות מומין פירושו לקבל את זה שהחיים הם מיקס כאוטי של פגעים, נזקים, כשלונות, אסונות. ומתוך זה – לצאת לרקוד, לאכול חביתיות בריבה (או מה שיש בסופר), ולחפש דרך להיות ביחד על אף הכול.
***
כשחיפשתי לעודד את הילדים בין אזעקה לאזעקה, בין ידיעת חדשות למודעת אבל, נזכרתי בטקסט הזה שנכתב במקור ביחס לקורונה ונשאר במגירה. ככה יצא שדיברנו אתמול בממ”ד על המצב המומיני ועלינו, ומצאנו שיש בהתמודדות הזו של תושבי העמק קצת נחמה עבורנו. מקווים שיהיה בזה משהו ממין התקווה גם לכם ולכן.
ימים שקטים,
אמי
הטור מוקדש לע”נ דודי יהושע בן לאה
לטורי המומינים הקודמים
תודה רבה על המאמר הנפלא הזה. טובה יאנסון התחילה לכתוב את סיפורי המומינים כשראתה את מצוקתם של שני ילדי שכינה, שאביהם נשלח לשדה קרב. היא רצתה ליצור לילדים עולם של שלום ואחווה. עולם שלא חף מסכנות, אך שתושביו תמיד מוצאים דרך נפלאה להתמודד איתן.
הייתי נזהרת מאוד מאוד מההשוואה: זהו לא אסון טבע או קורונה, זהו אסון מעשה ידי אדם, לא מדובר בחרדה קיומית שברגע שהתגשמה- אפשר לחוש הקלה, אלא בפחד מאוד קונקרטי בעוד ממדי האסון והטראומה רק מתחילים להחשף, ואולי חלק מהעובדה שהכל התרחש זה כי לא פחדנו מספיק ולכן לא התכוננו אליו…
יש קווים מאפיינים לספרות ילדים שנכתבה בסמוך למלחמת העולם השנייה. הרבה פעמים הבלתי נתפס מעשה ידי אדם (מלחמה) מומר לאיזה משהו בלתי נתפס מידי הטבע (למשל סופה). זה נכון שלסופרת מותר לעשות את זה ושאנחנו כקוראים צריכים להיזהר בזה- אבל מה שחשוב אצל טובה ינסן זה שהיא לא מעלימה את הרע מעולם הילדים אלא מספרת אותו ומייצרת כלים להתמודד אתו. אם יש משהו שהילדים שלנו צריכים עכשיו זה כלים להתמודד עם רוע ועם הבלתי צפוי. תודה!
תודה אמי. המחשבה על יחד של שונים כפעולה אקטיבית ויצירתית מנכיחה את העבודה השקופה ונותנת לה שם וערך. ברגע האסון הזה, שהוא מעשה ידי אדם – מי ייתן ותהיה הנהגה מומינ-אמא-ית.
תודה על השימוש המרנין בראיית העולם המומינית לימי החרדה והאבל האלו. כל החיות הקטנות שסרט ורוד לצווארן מודות לך.