5 כללי

• פתוח לציבור

מאובדן ואבל – לשיר / דפנה בן צבי

על בדידות בשירתה של מרים ילן שטקליס

“כשאני מביטה אחורה ומסתכלת בתקופה הראשונה של דרך חיי, נראים לי בה שני חלקים שונים ונבדלים: הראשון הסתיים באסון, השני התחיל באבל. האסון היה מות אמא. השני התחיל באבל עליה” (מרים ילן-שטקליס, “חיים ומלים”, עמוד 29).

מרים וילנסקי נולדה ב-21 בספטמבר, 1900, בדרום רוסיה (לאחר מות אביה שינתה את שמה לילן, ראשי התיבות של שמו, יהודה לייב ניסן). אמה, הדסה, מתה בספטמבר 1916, בגיל 39, בעת שמרים היתה בת 16. היה זה מוות מפתיע וחטוף: האם מתה מהרעלת דם, אחרי חמישה ימי מחלה. “היא שכבה על מיטתה, יפה עד מאוד, פניה היו שקטים וורודים, ואני לא הבנתי שהסומק הקל הזה סיבתו חום גבוה מאוד”, היא מספרת. “מותה ירד עלי כהלם בלתי נסבל, ושינה את כל מהלך חיי” (שם).

ילן-שטקליס מחלקת את חייה לשניים: תקופה מאושרת של ילדות ונעורים, עד מות האם, ותקופה של אבל, בדידות וגעגוע, לאחריו. בעקבות האבל החליטה להפסיק לנגן – עד אז היא הפליאה לנגן בפסנתר, והיתה בדרכה לפתח קריירה כמוסיקאית – ולהתחיל לכתוב.

המוות של האם לווה בשתיקה בלתי נסבלת מצד בני המשפחה: מרגע מותה, בני המשפחה לא דיברו על אודותיה. שתק האב, שמעולם לא נישא בשנית (“אינני רוצה שאשה זרה תעמוד ביני לבין בתי”, הסביר לחבריו את בחירתו), ושתקו שלושת ילדיו, מרים ושני אחיה. “המלה ‘אמא’ לא יצאה מפינו והכאב גבר וגבר”, מספרת ילן-שטקליס (שם, עמוד 30). “רק כשנה או שנתיים לפני מותו אמר לי אבא, כשטיילנו יחד ברחובות ירושלים: ‘לעולם לא אסלח לעצמי שלא יכולתי לשבור את קשר השתיקה אחר מות אמא'” (שם).

עם זאת, אי אפשר לומר שילן-שטקליס כיבדה את קשר השתיקה עד תום. היא הרי החלה לכתוב. נראה כי מרגע האסון, המנגינה כבר לא הספיקה; ילן-שטקליס היתה חייבת להוסיף למוסיקה – שנשארה כה מרכזית בשירתה – מלים; מלים שינסו להתגבר על האובדן, על החוסר, יעטפו אותו, יעניקו לו משמעות.

הניסיון להתגבר על האובדן באמצעות מלים הוא לכאורה ניסיון סרק. מה לאובדן ולמלים? הוא חזק מהן, הוא מתנער מהן, הוא מרסק אותן, הן לעולם נשמטות ממנו. אבל ילן-שטקליס לא דיברה את האובדן, היא כתבה אותו. וזהו הבדל גדול. את הטראומה, כך חשב פרויד, אי אפשר לומר ואי אפשר להבין, היא אירוע שמתרחש מחוץ לסדר הזמן הרגיל: האירוע הטראומתי מקבל את משמעותו כטראומה רק בדיעבד (באמצעות אירוע נוסף, שולי כביכול, שמעניק לראשון את משמעותו הטראומתית). הטראומה, “תהודה שטרם נרשמה”, כהגדרת שושנה פלמן ודורי לאוב, היא ניסיון שמעצם טיבו אין לו עדים ולא יכולים להיות לו, גם האדם עצמו שחווה אותו אינו יכול לשמש לו עד (“עדות”, עמוד 67). עם זאת, פלמן ולאוב מצביעים על כך שבכל זאת קיים מרחב ייחודי, שבו אפשר למסור עדות מסוימת על השבר, מרחב שבו אפשר לתפוס את החוויה הקשה מבין המלים: מרחב הכתיבה, הספרות, השירה. עדות זו, שנרשמת בשיר – שבירה, בלתי קוהרנטית – היא עדות שתמיד נשלחת טרם זמנה – שהרי היא מעידה על מאורע שטרם התממש – כמו פתק “הצילו” שמשוגר לאי-שם בבקבוק, כמו מכתב המחכה לנמען שעדיין לא נמצא.

כאלו הם בשבילי שיריה של ילן-שטקליס: מכתבים המחכים לנמנעים עתידיים. אמנם, רק בשנותיה המאוחרות יחסית כתבה ילן-שטקליס על אמא שלה באופן ישיר. אך העצב, האכזבה, הכאב והבדידות מלווים את כתיבתה לכל אורכה, הם אבני היסוד שלה. בהכניסה את חומרי הנפש לשירת הילדים הפכה ילן-שטקליס, כפי שמציינת יעל דר, לפורצת דרך בשירת הילדים העברית – עד אז שלטה בכיפה השירה הציונית האידיאולוגית – ולמבשרת שירת הילדים הפסיכולוגית (דר, “הארץ”, מאי 2005). ובהקשר זה מעניין לציין ששנת הולדתה של ילן-שטקליס, 1900, היא גם שנת הולדתה של תורת הנפש, הפסיכואנליזה (בשנה זו יצא לאור ספרו של פרויד “פשר החלומות”, שבישר על הולדת הפסיכואנליזה).

כאבני יסוד ליצירה, העצב, הגעגוע והאכזבה הפכו להיות נכסים חשובים בעבור ילן-שטקליס. נדמה שבאופן הפוך לפניה ברגשטיין – שליקטה את רגעי האור מתוך חייה הקשים (היא סבלה ממחלת לב, שריתקה אותה במשך שנים למיטה), והפכה אותם למקור לכתיבתה – ילן-שטקליס אספה, עוד מתוך רגעי ילדותה המאושרת, דווקא את הגעגועים, העלבונות, האכזבות, כאילו ניחשה כבר אז שיום יבוא והם ישמשו כמקור חיוני וחי ליצירתה. היא עצמה מעידה על כך בסיפור האוטוביוגרפי “12”, שבו היא מתארת את הזעזוע הראשון בחייה, בגיל שבע: בעת ביקור בלונה פארק, שיחקה בדוכן הטלת קוביות וזכתה בבובה (“לא יכולתי לגרוע עין ממנה. זאת היתה הבובה שרציתי בה מאז ומתמיד”; “חיים ומלים”, עמוד 60), אך האיש בדוכן רימה אותה – אף שמרים הטילה “6 ו-6” בקוביות, הוא גירש אותה משם בזעם, וקרא לה “שקרנית”: “הדבר אשר מפליא אותי עד עצם היום הזה הוא העובדה שלא סיפרתי על המאורע לאמא, לא אז ולא משך כל השנים שזכיתי לחיים במחיצתה […] ואני שואלת את עצמי: איך קרה שלא סיפרתי לה על דבר אשר פגע בי עמוקות וזעזע את כל ישותי. הלא ברור היה לי גם אז שהיא תדע להקל עלי, תסביר, תנחם…” (שם, עמוד 62), והיא משיבה: “אולי רצה שר גורלי, שהכאב, העלבון, התמיהה יישארו סגורים בלבי ויישמרו בו, וייהפכו עם השנים לשנאה גדולה לכל אי-צדק, לאלימות של החזק לגבי הקטן החלש, לרוע לב ולזדון?” (שם). ואולי, אפשר להוסיף, היא שמרה על האכזבה והעלבון כעל אוצרות יקרים, משום שידעה כבר אז שיהפכו למרקם הסודי של יצירתה? (שהרי, כאמור, אין לכאב בית מלבד השיר – הוא דורש את השיר).

בשיריה של ילן-שטקליס הנחמה אינה מוגשת בצורה ישירה, באמצעות “סוף טוב”, מפצה, אלא היא מתקבלת מעצם הכתיבה, מעצם הציפייה לנמען שיקרא. כך בשיר “דני גיבור” – אחד משירי הילדים הישראליים האהובים והעצובים ביותר – המסתיים בשאלה שאיש לא יכול להשיב עליה, גם לא האם ה”יודעת כל”, שאליה השאלה מופנית: “למה אמא למה, בוכות הדמעות בעצמן?” כך בשיר “מיכאל”, ש”הבטיח פעמים שיבוא אחר הצהריים”, אבל בכל זאת לא בא, ומסתיים בהחלטה של הילדה להיצמד לזיכרון החבר האהוב שלא בא: “מחר אלך השכם בבוקר אל הגן, ואשב לי ואבכה לי כל הזמן, מיכאל”. כך בשיר “מעשה בילדה בודדה”, שהירח הוא העד היחידי לכעס שלה, לעצב שלה, לבדידותה; ילדה מפוכחת, היודעת שהנחמה הממשית היחידה שהיא יכולה לצפות לה מצויה במרחב הבדיון והדמיון, לכן היא מבקשת מהירח, “ספר לי סיפור, שמח!” וכשהוא שותק, היא מוצאת בתוכה את הכוחות היצירתיים לשנות את מצבה, מוצאת את הקול שלה, ומספרת בעצמה ולעצמה את הסיפור שלה – סיפור עצוב אמנם, בכלל לא שמח – על “ילדה בודדה”.

וכך גם בשיר “לבדי”, המספר על פרידה זמנית מהאם, אך מהדהד כמובן את הפרידה המוחלטת, הבלתי נתפסת, של מרים הנערה מאמא שלה:

לְבַדִּי
אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.
וְאֵינֶנָּה,
וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי –
וּבָכִיתִי.

אַחֵר-כָּךְ, אָמַרְתִּי לַדֹּב:
דַּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-דֹב

יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.
שֵׁב עַל יָדִי.
שֵׁב מַחְמַדִּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.

דֹּב כָּמוֹךָ, אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה.
דֹּב גָּדוֹל אֵינוֹ דֻּבּוֹן קָטֹן.

טִפְּשׁוֹן…
נָכוֹן?
נָכוֹן, מַחֲמַדִּי?
אֲבָל לָמָּה אִמָּא שֶׁלִּי הוֹלֶכֶת
וַאֲנִי לְבַדִּי?
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי –
וּבָכִיתִי…

אי אפשר להגיד את האובדן, אי אפשר לדבר אותו, אי אפשר לתקן אותו, אי אפשר להבריא ממנו עד תום; אבל אפשר לכתוב אותו, להעיד עליו ולהדהד אותו, באמצעות מה שנאמר בין המלים, באמצעות המוסיקה שלהן, ובאמצעות המצאה של מלים חדשות, מלים שיהפכו את שם העצם (“לבד”) לפועל (“לבדיתי”), ויניעו אותו הלאה, אל עבר נמען שמחכה לו, אי שם בעתיד.

דפנה בן צבי – סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. מספריה: “הצב מצב”, “הצב מצב בעמק רפאים”, “זוזי שמש” (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד). ספרה החדש, “שירים לעמליה”, ייצא לאור בקרוב בהוצאת עם עובד, בעריכת דלית לב. סדנה לכתיבת ספרות ילדים בהנחייתה תיפתח ב-11 באוקטובר, בחנות הספרים “סיפור פשוט” בתל אביב.