25 כללי

• פתוח לציבור

מאחורי המאיירת יש סופרת / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרה של גיל-לי אלון קוריאל, "מאחורי הדלת יש שביל"

רבים מספרי הילדים המעולים הנם יצירות של מאיירים שכתבו את ספריהם (מוריס סנדק, למשל, הוא דוגמא טובה לכך). אולם, גם אם מדובר ביוצרים שזוהו מתחילת עבודתם כמי שאיחדו את שני הכוחות היצירתיים – כתיבה ואיור – כדוגמת אוליבר ג’פרס ואיאן פלקונר, הם בעלי רקע מקצועי באיור, ולא סופרים שהחליטו לפתע לאייר. בישראל, מעטים הם המאיירים שגם עוסקים בכתיבה: רינת הופר, רותו מודן, אורה איל, אורה איתן, אורית ברגמן, יוסי אבולעפיה. המאיירות שצוינו לעיל עסקו ועוסקות באיור עבור סופרים אחרים, וכאשר הן מאיירות את הטקסטים שהן עצמן כתבו, ניכרת פי כמה ההבנה העמוקה של הטקסט והיחסים בינו לבין האיור. לפיכך עולה השאלה, מדוע המהלך הוא כמעט תמיד חד-צדדי? האם קל יותר לכתוב מאשר לאייר? האם בכל מאייר טמון גם סופר? מדוע מעשה האומנות של האיור שמור רק למאיירים ואילו הכתיבה פרוצה יותר? ומה קורה כאשר מאייר מנוסה ומוכר פונה לכתיבה?

בימים אלו רואה אור ספר הביכורים של המאיירת הותיקה והמוערכת, גיל-לי אלון קוריאל. לאחר שאיירה עשרות ספרים, רבים מהם לטקסטים של שלומית כהן-אסיף, אלון קוריאל פותחת לראשונה את “פיה הספרותי” והתוצאה היא “מאחורי הדלת יש שביל” (הקיבוץ המאוחד), סנונית ראשונה שלה כסופרת, שכולי תקווה שלא תהיה האחרונה. בספרה מציגה אלון קוריאל הבנה של עקרונות הפיקצ’רבוק באשר לאופן בו הטקסט משלים את האיור באופן מוחלט, אך מרגש במיוחד הוא הקול הספרותי שהיא מציגה ביצירת הביכורים שלה; קול זר במידה מסוימת לספרות הילדים העכשווית משום שהוא כה עדין ומינורי.

“מאחורי הדלת יש שביל” נמסר בגוף ראשון על-ידי הילד הגיבור שאיננו יודעים את שמו. אנו פוגשים אותו בביתו, רגע לפני שהוא יוצא מפתח הדלת אל השביל, ומשם אל המדרכה ואל הגן. הילד יוצא למסע קצר ברחוב עד שהוא מגיע לדלת נוספת, ומתברר כי מחוז חפצו הוא בית סבתו, “שאני כל כך אוהב”, כדבריו. משפט הפתיחה של הספר מכונן את הפואטיקה שאלון קוריאל מציגה לכל אורכו: “זהו הבית שלי. לבית שלי יש דלת, בדלת מנעול, במנעול מפתח.” מיד לאחר מכן נכתב: “כשאני מסובב את המפתח, הדלת נפתחת.” ולאחר מכן – “מאחורי הדלת יש שביל, בקצה השביל גדר, לגדר שער.” כל משפט מופיע בעמוד נפרד, כאשר האיור ממורכז והטקסט מופיע בצנעה מתחתיו.

הבחירה לכתוב את הסיפור בגוף ראשון מוצלחת מאוד, והיא מאפשרת לאלון קוריאל לנוע בחופשיות מהמקרו למיקרו; לרדת לרזולוציות נמוכות, אך בה בעת להציג אותן כמובילות ההתרחשות. היא פותחת בבית ועוברת לדלת, ומשם למנעול ולמפתח. המעבר למיקרו אינו מהווה צמצום של נקודת המבט כמובן, אלא התמקדות באובייקט שטמונה בו ההמשכיות הדרמטית (“כשאני מסובב את המפתח, הדלת נפתחת”), והדבר נכון בנוגע לכל אובייקט – השער מוביל למדרכה, למשל, אך השמש יוצרת את הצל, וכן הלאה. אלון קוריאל אינה זונחת את המהלך הסיפורי הזה לאחר הפתיחה, ועד חלקו האחרון של הסיפור, היא שומרת על תבנית סדורה בעלת קצב אחיד, אשר יוצרת תחושה שאנו רואים את ההתרחשות מעיניו של הילד וצועדים יחד איתו אט-אט במסעו, זאת על אף שהמרחב אינו מאויר דרך עיניו.

חלקו השני של הספר מתרחש לאחר ההליכה בגן, כאשר הילד מזהה את הצל שלו: “מתחתי מדרכה, על המדרכה צל, הצל שלי.” יש כאן שבירה מסוימת של התבנית לא רק מבחינת הניסוח אלא מבחינת המשמעות, אשר ממקדת את ההתבוננות ב”אני”, שכמו מוצאת פרטנר פנים-ספרותי למסע. ואכן, מיד לאחר מכן נכתב: “כשאני צועד, הצל צועד וסופר איתי.” נקודה זו מהותית מאוד מבחינת העלילה משום שבמהלכה זונחת אלון קוריאל את התבנית לחלוטין, ועוברת לספירה מאחד עד עשר (לאורך שלוש כפולות). ספירה זו, החורגת מהטון הדיווחי משהו אך הפיוטי עד מאוד, משרתת מספר עניינים ספרותיים: ראשית, היא מדמה עשרה צעדים שצועד הילד (ואנחנו איתו) עד בית סבתו; שנית, היא מתכתבת עם מספרי הבתים ברחוב, המופיעים בזוגות בכל עמוד על פי הספירה (פרט לזוג האחרון, המשתרע על פני כפולה שלמה); ובנוסף, היא ממשיכה את הקול הילדי המשכנע כל כך, שספירת הבתים או הצעדים היא חלק אינהרנטי מהמסע הפרטי שעובר הגיבור. עם סיום הספירה מתגלה כפולה החושפת את הרחוב כולו, אותו עבר הילד, ואלון קוריאל שבה לתבנית המוכרת עם ההגעה לבית, ובכך סוגרת היטב את הסיפור, תוך זיקה לפתיחתו: “הגעתי לבית, לבית יש דלת, ליד הדלת פעמון.”

הסיפור שכתבה אלון קוריאל הוא סיפור מסע פרטי, מינורי מאוד, חף ממניירות, שהדרמה בו עדינה ונובעת מהפואטיקה המדויקת, אשר מהדהדת לכתיבתה של הסופרת האמריקנית מרגרט וויז בראון. החוויה הילדית של מסע ברחוב מתוארת מתוך נקודת המבט הילדית, שאף היא מתקדמת צעד אחר צעד, ונעדרת שיפוטיות לחלוטין. הילד מתאר את האובייקטים שהוא רואה ודרכם הוא משרטט את המרחב בו הוא נע, ושאנו נעים בו יחד איתו. אלון קוריאל כתבה סיפור המתכתב להפליא עם חוויית הקריאה וההקראה ויצרה האחדה יוצאת מן הכלל בין הילדים הנמענים לדמות הספרותית. בבחרה להימנע מרקע עלילתי ומעיצוב מערך דרמטי שאינו מתייחס למקרה הספציפי של המסע עצמו, יכלה ליפול בקלות למלכודות השעמום והטרחנות. אך הצמצום, שנמסר בעדינות ובבהירות, הופך תחת ידיה לעולם ומלואו, לאירוע מלהיב הנתון באווירה רגועה ומכילה. ייתכן וניתן לראות בבחירה הטקסטואלית קשר לסגנון איוריה, שהם עדינים, קטנים ונעימים, ובאמצעותם היא מעצבת חוויה ילדית אותנטית, שבמקרה זה באה לידי ביטוי גם בטקסט שהיא שמה בפיו של הגיבור.

כמו בשאר עבודותיה כמאיירת, אלון קוריאל מציגה ילד מאופיין לעילא, שיש בו משהו מן השדון. האיורים מלווים את הטקסט בצורה מצוינת, ועימוד הטקסט מעניק מקום של כבוד לאיור בסיפור, בשל מרכזיותו הממשית. ניתן בהחלט לקרוא את הסיפור ללא הטקסט ולהמציא סיפור אחר, אך בכל זאת זהו פיקצ’רבוק טוב כיוון שהיחסים בין הטקסט לאיור הם יחסים של השלמה הדדית, והדבר בא לידי ביטוי גם בבחירת הצבעים הבהירים (בדגש על ירוק צהבהב), התואמים את האווירה הנאיבית של הסיפור כולו. יש לציין לחיוב את עבודתו של סטודיו קובי פרנקו בעיצוב הספר, החל מהעטיפה הקדמית, עבור בפורמט המלבני המאורך המדמה הליכה ברחוב, וכלה בסידור האיורים והעימוד.

מתוך ההבנה של אלון קוריאל את המדיום, היא שותלת באיוריה גם סיפורי משנה – בגן וברחוב – ומשתעשעת בציון מספרי הבתים כחלק משמות החנויות שעליהן חולף הילד (כך למשל, בית מספר 9 מתואר באיור כחנות ששמה “9 ירחים”, ובית מספר 6 הוא חנות אופטיקה בשם “שש-שש”). ההומור אינו התוספת המעודנת היחידה באיור: לאורך הסיפור כולו דמותו של האב (שאינה מסוגננת בדומה לילד ונדמית זרה לעולם האיורי הכללי) מלווה מרחוק את הילד. ניתן היה לראות בהימצאותו של האב אלמנט שאמור להרגיע הורים דאגניים בדבר השיטוט העצמאי של הילד ברחוב, אך לטעמי הוא דווקא מדגיש את העצמאיות של הילד ואת כוחו כבעל חשיבה עצמית ויכולת התבוננות ייחודית – הוכחה לכך בספר ניתן למצוא כאשר הילד אומר “כשאני מסובב את הגב, השמש מאחורי”, אך האיור מראה שגם האב מאחוריו, ואילו הילד רואה רק את מה שהוא רוצה לראות. ההורה הוא המשקיף מרחוק שלא מתערב במסע של הילד, ואם ישנו מסר דידקטי לסיפור הרי הוא שיש להעניק לילדים לנוע במרחב בעצמם, לחוות את הגילוי באופן פרטי ולתת להם מרווח נשימה תוך יצירת אמון בינדורי.

איוריה של אלון קוריאל ל”מאחורי הדלת יש שביל” הם יפים ועדינים, אך יותר מכל – ספר הביכורים שלה מצביע על סופרת מוצלחת, אשר סגנונה מינורי, אך טמון בו עושר עצום ואף חתרנות מסוימת, נוכח אופיה הצבעוני והתזזיתי של ספרות הילדים העכשווית. בספרה היא מציגה אלטרנטיבה ספרותית ואמנותית, ששמה דגש על השקט והקטן, ובכל זאת מכוננת דרמה שסוחפת מיד את הקוראים. ההגעה לביתה של הסבתא, למשל, היא הפתעה של ממש, אולי משום הציפייה כי הילד יבצע סיבוב מעגלי ויחזור לביתו ללא פגע. אך הנה, גם כאן אלון קוריאל אינה עונה לתבניתיות וניתן לקרוא את הסאבטקסט כמסע אל עבר מושא אהבה מסוים, “סיפור על שביל שמקשר בין שני בתים ושני לבבות”, כפי שנכתב בגב הספר. אלון קוריאל אינה סופרת טובה משום שהיא מאיירת טובה, והשאלות שהצגתי בפתח הרשימה לא מקבלות מענה של ממש לאחר הקריאה בספר, ואולי לעולם לא תינתן להן תשובה. אך בכל זאת ניכר כי ההבנה של המאיירת בבניית סיפור ועיצובו באה לידי ביטוי גם בטקסט שכתבה, באופן הגשתו וביחסים המעניינים שלו עם האיור. “מאחורי הדלת יש שביל” הוא יצירה שלמה, מגובשת ואותנטית והעובדה שמאיירים-סופרים רבים מגיעים לרמת דיוק כזאת בספריהם יותר משהיא מצביעה על מגמה, היא חושפת את ההכרח בהבנה של עיצוב העולם הילדי, ויהיה אופן הביטוי שלו טקסט או איור, זהו היינו הך.

“מאחורי הדלת יש שביל”, כתבה ואיירה: גיל-לי אלון קוריאל. עריכה: יונה טפר, עיצוב: סטודיו קובי פרנקו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

יותם שווימר – עורך עצמאי וכותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.