מה יש שם בתוך הספרים? / יואל כהן ומיכל בוננו
תערוכת איורים של סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל לטקסטים קצרצרים מאת יואל כהן - חלק ראשון
נובמבר 7, 2014
בקורס ‘איור ככלי פרשני’, העוסק במפגש בין איור לטקסט, שהנחיתי בבצלאל בשנה שעברה, יצרנו פרויקט משותף עם הסופר, מנהל הספריה בכפר סבא (בדימוס) ואספן ספרי הילדים – יואל כהן.
יואל הציע לסטודנטים לאייר טקסטים חדשים שכתב ועדיין לא בחר להם פורמט מוגדר. הסטודנטים, בשנה ג’ במחלקה לתקשורת חזותית, קיבלו כארבעים טקסטים קצרצרים, שכל אחד מהם מורכב משאלה ותשובה בחרוזים. טקסטים שנובעים מהתבוננות שקטה ומהורהרת בעולם – פשוטים ותמימים לכאורה, עם הרבה חן, רגישות והומור. הטקסטים מיועדים לילדים, אבל מתאימים גם למבוגרים, חלקם יומיומיים וריאליסטיים ואחרים פנטסטיים, או שייכים לעולם הנונסנס: מה יש שם בתוך הספרים? בתוך הספרים יש המון נמרים / מה יקרה בעוד דקה? ילדה תקבל מהוריה נשיקה / מה אפשר לעשות ברבע לחמש? לא הרבה, אולי להתעטש? / מה קורה אחרי הכאב? העולם, זה נורא, ממשיך להסתובב /
הטקסטים הקצרים של יואל כהן הם טקסטים שמזמינים איור, גם בגלל שהם מצליחים לצייר עולם שלם במעט מלים, וגם בגלל הפער שנוצר בין השאלה לתשובה, הפותח פתח לדמיון ומאפשר למאייר להתגנב פנימה ולספר את הסיפור שלו – הוא יכול להתייחס אל הטקסטים באופן קונקרטי, ויכול להפליג איתם למחוזות רחוקים.
כל אחת ואחד מהסטודנטים בחר בחמישה טקסטים ויצר סדרה של איורים בפורמט ובטכניקה כרצונו, בסגנון ושפה חזותית אחידים. חלק מהטקסטים נבחרו על ידי הרבה סטודנטים, כמה מעט, וחלק לא נבחרו כלל.
לצערנו, לא יכולנו להציג כאן את כולם, לכן בחרנו להציג מבחר מהסדרות המאוירות, המציעות סגנונות איור שונים, כמו גם פרשנויות מגוונות למשפטים הקצרים. מעניין לראות אצל כל אחד מהסטודנטים, באילו טקסטים בחר, אם יצר מכלול נרטיבי או אחר, ומה בחר להדגיש – האם זה הסיפור, השפה החזותית, או אמירה כלשהי, אישית או חברתית.
מיכל בוננו
המפגש עם תלמידי שנה ג’ (נפגשנו פעמיים) היה עבורי משהו לא צפוי, משמח ומרגש במיוחד.
חלומו של כל כותב הוא לראות את המלים שלו הופכות לאיורים, בייחוד כאשר הוא כל כך אוהב איורים ובייחוד כאשר הוא עצמו אינו מסוגל לאייר אפילו בית.
תודה מיוחדת למרב סלומון, העומדת בראש תחום האיור, על החיבור בינינו.
שלושת הספרים שפרסמתי עד כה הם:
– אתה יודע מה קרה בהאג? הוצאת כרמל, איורים: רותו מודן.
– מעשה בחזאי מכפר הס (חמשירים) הוצאת קרן, מאיירים: זאב אנגלמאיר, עמוס בידרמן, דודו גבע.
– חתול לילי, שירים לילדים. הוצאת מטר. איורים: רעיה קרס.
ואני מקווה ש-44 הטקסטים, שחלקם לנגד עיניכם יהוו את הגרעין לספרי הרביעי.
יואל כהן
ליאור לנדסמן הצליח לקשור ולחבר בין המשפטים הבאים מעולמות שונים, ויצר מעין סיפור עלילתי שגיבוריו הם שני ילדים שובבים, מצחיקים ומגוחכים (שמזכירים דמויות מסרטי סלפסטיק וסרטים מצויירים). הצמצום במרחב ובאמצעים וההגזמות הסגנוניות מאפשרים לו להתמקד בדמויות:
נעמה ארינוס בחרה בטכניקה של קולאז’ עשוי מגזרי ניירות צבעוניים. השבירה של הפורמט המרובע והדגשת החיבורים של הקולאז’ נותנים לאיורים עומק כמו ביצירת תפאורה על במה – היא מצליחה להוציא את הקולאז’ מדו-מימדיותו, לתת חיים למשטחי הצבע וליצור שכבות באיורים, במעין תיאטרון בובות של גזרי נייר.
ענת מיכאליס יצרה אסמבלאז’ים המשלבים רדי מיידס וחומרים מודפסים ומטופלים ביד. החומריות הנוצצת של החפצים והצבעוניות המפתיעה תורמות ליצירת תמונות קטנות שמהלכות קסם על הצופה בהן, כמו בפנס קסם של פעם או בהצצה לתוך קליידוסקופ.
חן שוורץ הטעינה את הטקסטים במשמעויות חדשות, רחוקות מעולם התמימות והדמיון הילדותי, שמציגות עולם ריאליסטי עכשווי, מפוכח ואכזרי. המפגש המפתיע בין הטקסטים הפשוטים-נאיביים לכאורה, לסיפורים שיצרה (עם המטענים שהם נושאים איתם), מדגיש ומחדד את כוחו של האיור להיות זה שמוביל, בטנגו המשותף של איור וטקסט.
הדמויות של גבריאל גורביץ באו איתו מהבית, יצורים חסרי שם או הגדרה, שהצליחו להשתלב נהדר עם הטקסטים של יואל כהן ולהעצים את הנונסנס והאניגמטיות שקיימים בטקסטים. השפה החזותית של גבריאל, המוכרת יותר מספרי הקומיקס, היא שפה גרפית מינימליסטית, שמדברת בקו ובשחור-לבן, ובאמצעותה הוא יוצר עולם מסקרן, ייחודי ומובהק.
דפנה רון חיברה את כל הקצרצרים לציור קיר אחד גדול, שמשלב שרבוטים ילדותיים ונאיביים עם טקסטים בטיפוגרפיה ידנית ויצרה מרחב מאוייר שמעניין לשוטט בו. מרחב שהוא מעין ספר סקיצות מוגדל, ובו מספר וריאציות לכל משפט – גם בכתיבה וגם באיור. הטקסטים והאיורים מתערבבים ומרחפים להם במרחב, זה לצד זה, כשלא ברור מה קדם למה, הטקסט לאיור או להיפך, לכל אחד מהם זכות קיום ומקום משל עצמו.
נעמה ברנהרדט בחרה לטקסטים גיבור כלב, שמופיע בכל האיורים והופך אותם לתמונות קצרות מחייו. הגישה היא ריאליסטית, אבל המאיירת נדרשת להשתמש בדמיון כדי ליצור לכלב עולם אמין ומשכנע. גם כאן האיורים מאירים את הטקסטים באור חדש והמפגש ביניהם לא צפוי.
חלק שני של התערוכה המקוונת יפורסם בשבוע הבא…
כמה יפה ומקורי ‘הטנגו המשותף של איור וטקסט’.
פשוט נהדר. היצירתיות במיטבה.
ואני חייבת להוסיף שהתמונה האחרונה של חן שוורץ צבטה לי ממש חזק בלב.
במיוחד מוצאת חן בעיניי ראיית הדברים דרך עיניו של הכלב וגם האון בו צויירו. זה מוסיף מימד להתבוננות: מה אנחנו כבני אדם חושבים על כל שאלה, איזו תשובה היינו נותנים כבני אדם ואיך נראה לנו שכלב, מסויים, מתמודד עם השאלות האלו כשהוא נתקל בהן בחיים עצמם ולא כשאלות תיאורטיות או פילוסופיות או מתחכמות.
דפנה רון מאיירת בחסד עליון. כמה רגישות וחכמה.
נעמה יקרה, איזה מרשים יופי של רעיונות, האם חוטם בתמונה? מוכשרת מאוד. אוהבת חוה