מסופר בו על גור חתולים שנולד במערה של מכשפה, אבל משתוקק להיות חתול מטבח רגיל. אחרי שהמכשפה ואמו החתולה נוטשות אותו, יוצא גובולינו החתול לחפש לעצמו בית, אלא שבכל מקום שאליו הוא מגיע, חושדים בו בשל קסמיו ומוצאו.
ספרה החדש לילדים מספרת שהם סמיט בדרך מקורית את סיפור חייה המרתק של המשוררת והסופרת לאה גולדברג, בקולו של “שומיש” – דמות ילדית, מלאה הומור ושנינות
ספטמבר 3, 2015
שנה עברית חדשה בפתח וזו הזדמנות מצוינת לקבל הצצה לתכנית העבודה של בתי ההוצאה לאור בישראל. ביקשנו מבתי ההוצאה לבחור ספר מומלץ במיוחד שיראה אור במהלך השנה הקרובה, ולהוסיף מספר מלים על אודותיו. אתם/ן מוזמנים/ות להתרשם ולהגיב.
יצירה זו מופצת תחת רישיון ייחוס-שימוש לא מסחרי – איסור יצירות נגזרות 2.5ישראל של Creative Commons
איזו שנה נפלאה זאת תהיה! אני דבוקה לכיסא מרוב ציפייה 🙂
מסקרן לקרוא. עובדה ראויה למחשבה היא, שמתוך רשימה של 20 ספרים, רק אחד או שניים הם ספרי מקור של כותבים ישראליים לא מוכרים. כל הספרים האחרים הם או של סופרים מפורסמים (שחלקם עובדים כעורכים-מתרגמים בהוצאה עצמה) או ספרים מתורגמים.
ותפארתה של “עם עובד” על ספר של הכתבנית סיגלית דיל…
עורכת ‘דינית’ ורואת חשבון שכנראה עשתה ‘דיל’ טוב עם ההוצאה. עובדה- תוך זמן קצר הם הוציאה לאור 10 ספרים שלה בסגנון דומה.
דפנה חיימוביץ הצביעה על הנקודה החשובה והכאובה כאן. אותו הדבר כמו בשנה שעברה: לא מוציאים לאור ספרי מקור של כותבים ישראליים לא מוכרים. הרוב המוחץ של הספרים הוא ספרים מתורגמים והוצאות מחודשות. הוצאות מסויימות מוציאות לאור כל כתב יד של בעל תפקיד בהוצאה ובהמשך גם מעניקות להם עדיפות בהשתתפות במבצעים ובהצגה על הדוכן בשבוע הספר. מההוצאות הגדולות מצופה למצוא קולות חדשים, ולטפח כותבים צעירים בעלי פוטנציאל.
מתוך 20 ספרי ילדים יש ברשימה 11 ספרים של סופרים ישראלים.
האם ליאור שכח ליספור?
אכן, נקודה חשובה וכאובה, ליאור. כפי הנראה, ההוצאות לאור מעדיפות ‘ללכת על בטוח’ ולא ‘להסתכן’ בהוצאת ספרים של כותבים ישראלים ראויים, שאינם מהשורה הראשונה של ה’מפורסמים’, שמא לא יימכרו. אני חושבת ש’חוק הספרים’ החריף את הבעייה.
מי יודע כמה כתבי יד נפלאים ממתינים בעצב בתוך מחשכי המחשב.
‘דני ידעני’, נא לדעת לקרוא: ליאור ואני מדברים על כותבים לא מוכרים. זו לא ‘חוכמה’ להוציא לאור ספרים של סופרים ידועים, או-ו כאלה שעובדים בהוצאה. ‘חוכמה’ לאפשר גם לכותבים לא ידועים להוציא לאור את כתב ידם. אולי יתגלה שם ‘אוצר’.
דפנה, פרט למאיר שלו, גרוסמן, רינת הופר ועוד אחד או שניים שהחמצתי, אין כאן היום סופר או סופרת, בעלי הוצאה או עורכים, שקל להם להוציא ספר ילדים. הספרים האלה לא נמכרים, יש קריסה של התחום, ואם יורשה לי גם חוסר הבנה – קהל ההורים עדיין מחפש ספרים בעלי שיעור חינוכי ברור, ואם אפשר כזה שהם מכירים מילדותם. השאלה היא מה את – כן, את – עושה כדי לשנות את המצב הזה.
רונית, קצת ציני להסיר את האחריות מההוצאות ולהטילה עליי ככותבת. אני ועוד רבים וטובים נפגעים מהמצב שנוצר.
אני למשל, כתבתי 5 ספרי ילדים-כולם יצאו בעבר בהוצאות ידועות ורציניות. (חלקן לא קיימות היום- דביר, מסדה…) וכולם זכו בהמלצות חמות. יש בידי כיום כתבי יד ייחודיים וראויים. איני מוכנה להתפשר ולהוציאם בהוצאה פרטית. (למרות שפנו אליי והציעו לי). לדעתי, על הוצאות הספרים לנקוט מדיניות המאפשרת גם לכותבים מוכשרים ששמם אינו שלו, גרוסמן, הופר וכד’, להוציא לאור את ספריהם. האחריות מוטלת עליהן, אחרת- עשרות ואולי מאות כתבי יד ראויים, לא פחות משל אלה שהוזכרו, דינם- להיזרק לפח האשפה ולהיגרס ללא שום נקיפות מצפון. ועצוב גם שחלקם אולי לא יזכה להיקרא בעיון למרות התשלום שנגבה עבור הקריאה.
דפנה, את צודקת, ואע”פ שהמצב היה רעוע גם לפני – ברור (לי) שחוק הספרים פגע קשות בנכונות הקטנה ממילא להוציא לאור ספרי ילדים מקוריים. התירוץ שאין “כדאיות” אינו ראוי, וכל סופר מצליח יספר לך כמה מו”לים סירבו להוציא לאור את ספרו. חשוב הערך הספרותי, ולא כל מו”ל יודע להבחין מה נפל לידיו. לא כל ה”אוצרות” מצדיקים את הוצאתם לאור מבחינה ספרותית, אבל בלי ספרות בינונית-טובה – לא תהיה לנו ספרות מעולה.
שמחתי להתייחסותך, יחיעם. מסכימה לחלוטין עם דברייך על הקושי העומד בפני סופר ישראלי להוציא לאור את ספרו. ולראייה-כבר לפני 25 שנה, בקורס לספרות ילדים באוניברסיטה העברית, בשיחה עם המרצה, ‘ניחמה’ אותי פרופ’ מירי ברוך באומרה שגם נורית זרחי נאבקת עם הוצאות הספרים עד שזוכה להוצאת ספר חדש.
מסכימה גם ש”בלי ספרות בינונית-טובה, לא תהיה לנו ספרות מעולה,” הן ביחס להשוואה בין היצירות של כותבים שונים והן ביחס להשוואה בין יצירותיו של אותו כותב. שהרי מתקבל על הדעת שכותב עשוי להשתפר בכתיבתו, ואם תימנע ממנו ההזדמנות להוציא לאור את ספרו הבא-כולם ייצאו נפסדים. ישנם כותבים שלאחר שנואשו, החליטו להוציא לאור את ספרם בהוצאה פרטית. אחד החסרונות בצעד כזה הוא הצורך להיות מפיץ ומפרסם של ספרך. אני סבורה שבדר”כ הכישורים של רוב הסופרים לא מתאימים לכך, שהרי הם לא בחרו להיות פרסומאים, מפיצים, סוחרים וכד’. הסופר-המשורר בוחר או מרגיש צורך להתבודד ולהביע מתוך נבכי נשמתו את ‘האמת היצירתית-אמנותית’ שלו באמצעות הכתיבה.
שהם סמיט, אנחנו פה מכורים לכל הספרים שלך ! מחכה בקוצר רוח לספר על דודה לאה גולדברג…
אני תוהה למה זה לספרות ילדים אין עידוד ממסדי, כמו שיש לסרטים, לתאטרון, למחול וכו – קרנות, תחרויות, תמיכות כאלה ואחרות, תחרויות… כאילו שכחו את התחום הזה לגמרי… ומה יהיה על ספרות הילדים הישראלית עוד דור או שניים, אם בדור הזה חונקים כל אפשרות של יצירה מקורית לראות אור.