5 יצירה מקורית

• סיפורים

מחפשים את סבתא / מאת: חגית מנדרובסקי, איורים: נועה קלנר

סיפור על סבתא, ולא פחות מכך: על גורילה

שלושה סיפורים מאת חגית מנדרובסקי, העוסקים בילדה רגישה וחדת אבחנה ובהווי שבשכונת מגוריה, מתפרסמים ב”הפנקס” עם איורים של נועה קלנר. יחד יוצרים הסיפורים תיאור מכמיר לב של חוויות ילדיות אינטימיות ועוצמתיות. הסיפור השלישי הינו “מחפשים את סבתא” (קראו כאן את הסיפור הראשון, “בלרינה, וכאן את הסיפור השני, “ביקור באמריקה”).

לכל הילדים בשכונה יש לפחות סבא וסבתא, או פעמיים סבא וסבתא. ליואב ואח שלו יש אפילו אמא של סבתא בת כמעט מאה. לי יש רק סבתא אחת. סבתא שושנה. אבל היא עושה קצת בעיות.

אמא אומרת שלסבתא יש בלגן בראש. פעם, לפני שנולדתי, היא הייתה בריאה לגמרי, אבל דווקא כשאני נולדתי החליטה להשתבש. אני די אוהבת אותה ונראה לי שגם היא אותי, אבל מעצבן שילדים לפעמים צוחקים עליה כי היא מתנהגת מוזר.
פעם היא הלכה למכולת עם הסל והארנק וכשפרץ החזיר אותה הביתה הוא אמר לאמא שהיא ניסתה לקנות ממנו לחם בכפתורים.

“דווקא כפתורים יפים,” הדגיש פרץ ומשך בכתפיו, “אבל בכל זאת…”

אמא הרגישה כל כך לא נעים בגלל סבתא והסבירה שהיא לא באמת מבינה מה היא עושה. יש לה מחלה כזאת שגורמת לה לעשות שטויות. קוראים למחלה על שם מישהו, אחד שקראו לו אלץ היימר. חשבתי שעם שם כזה הוא בטח היה גרמני. אני במקומו הייתי משנה את השם למשהו בעברית. מעניין למה דווקא הוא הולך עם השם של המחלה הזאת. לא נראה לי כל כך נעים שיש לך שם של מחלה ואתה צריך כל הזמן להסתובב איתה.

עוד שטויות שסבתא עושה זה שהיא מנסה לגרוב את הארנק היפה שלי עם החרוזים הנוצצים על כף הרגל שלה. היא זאת שהביאה לי את הארנק הזה, ואולי בעצם אמא סתם רימתה וקנתה אותו ואז אמרה שהוא מסבתא. אצל אמא קשה לדעת. גם כשהיא מרמה היא קוראת לזה “מתיחה”. ואז זה כאילו יוצא בסדר לרמות.

יום אחד סבתא יצאה לה לטיול ולא חזרה. אמא ממש דאגה. בהתחלה הרגעתי אותה אבל אז גם אני התחלתי לדאוג,  וכשאבא חזר מהעבודה דאגנו כולנו ביחד. רק אסנת שמחה שיש לה שקט מכולנו וצפתה בטלוויזיה לבד ב”מסביב לעולם בשמונים יום”. פוג ופספרטו יצאו לחפש דברים מעניינים בעולם, ואנחנו יצאנו לחפש את סבתא.

העולם של סבתא היה מוזר מאוד, כבר אמרתי לכם. היא ראתה את הדברים קצת שונה ממה שאנשים רגילים רואים.

פתאום משום מקום צץ “גורילה”, שזה בעצם כינוי כזה שהדבקנו לו בשכונה. נראה לי שהוא כבר ידע שככה קוראים לו, ואני חושבת שאפילו הוא ראה בזה מחמאה.

“מה אתם מחפשים?” הוא שאל וזרק את בדל הסיגריה שלו שאמא מיהרה לדרוך עליו עם העקב כי היו שם קוצים,  וכשזורקים סיגריה לקוצים עלולה לפרוץ שריפה.

“מי אמר לך שמחפשים?” מיהרה אמא לענות ונפנפה עם היד שלה בפרצוף עקום, שיבין שהעישון שלו מסריח.

“נו, אתם מסתובבים פה כבר שעה בערך סביב עצמכם,” גורילה ענה והוסיף, “לא רוצים, בלי טובות.” הוא הכניס את הידיים שלו לכיסים ושרק לעצמו מנגינה שלא זיהיתי.

“בנדיט,” אבא קרא אחריו, וגורילה עשה כאילו הוא לא שומע, אבל אני חושבת שהוא כן שמע. תהיתי אם הוא נעלב מהמלים האלה שלפעמים מטיחים בו.

אמא ואבא בטוחים שגורילה הוא זה שפרץ לנו פעם הביתה דרך החלון וגנב תכשיטים. אפילו את שעון הזהב של אמא, שאבא קנה לה במיוחד כשהם התחתנו מכל המשכורות שהוא הרוויח. היה להם ממש ממש עצוב ואמא בכתה הרבה זמן.

יום אחד אמא הלכה לשוק ופתאום גורילה, שישב על הגדר ועישן עם החבורה שלו, צעק לעברה, “גברת, מה השעה?” ואמא הראתה לו את היד שלה שאין עליה שעון בכלל, והוא צחק ואמר, “גברת בלי שעון היא כמו פרה בלי פעמון.” וכל החברים שלו צחקו אתו. ככה אמא אמרה לנו כשחזרה הביתה כמו רוח סערה והפנים שלה היו אדומות וכעוסות.

מאותו יום אמא ואבא החליטו שגורילה גנב את השעון, וזהו.

חיפשנו את סבתא לאורך החוף. שאלנו אנשים בים ואף אחד לא ראה אותה. חיפשנו אותה במקלט הישן – “איפה שכל החשישניקים מעשנים”, כמו שאבא אומר. גם שם היא לא הייתה. חיפשנו בגן הציבורי ליד הבית ובחצרות של הבתים, אבל סבתא לא הייתה בשום מקום וגם אף אחד לא ראה אותה.

כשחזרנו הביתה אסנת התנפלה עלינו. “השתגעתם?! כבר חושך ולא אכלתי כלום! וגם אין יותר שום דבר מעניין בטלוויזיה. רק חדשות!” אמא ואבא, והאמת שגם אני, פשוט הסתכלנו עליה. היינו כל כך עייפים. אמא רק טפחה לה עם היד על הראש ואמרה, “תירגעי.” אבא זרק את עצמו על הכורסא הישנה שלו ואמא התיישבה ליד הדלפק במטבח. ראיתי שיש לה דמעות.

“אני מתה מרעב,” אסנת לחשה כי הבינה שזה לא הזמן לצעוק, ואני הוצאתי את הטוסטר האדום והתחלתי להכין לנו טוסטים. אפילו שאסנת יותר גדולה ממני, היא פחות יודעת להכין כל מיני דברים במטבח.

אחרי שהלכנו לישון וכיבינו את כל האורות בבית חוץ מאת האור הקטן ליד השירותים שאמא משאירה בשבילי, אסנת שאלה אותי בשקט אם נראה לי שסבתא תחזור.

“לא יודעת,” מלמלתי, ושקעתי בשינה עמוקה.

פתאום התעוררתי בבהלה נוראית מדפיקות חזקות על הדלת. “תפתחו, משטרה!” נשמעה קריאה, ואמא ואבא רצו ופתחו מהר את הדלת. אסנת ואני הצצנו מאחוריהם לראות מה קורה. סבתא עמדה שם, עטופה בשמיכת צמר ישנה על הגוף, וחייכה בלי שיניים, עם התותבות שלה ביד. הקצין משטרה שהביא אותה ביקש מאבא ואמא לחתום על כמה מסמכים.

פתאום גורילה צץ מאחוריה ואבא קפץ אגרוף. “בנדיט, מה אתה מחפש פה?” והקצין אמר בקול מלא כבוד, “אתם חייבים לו תודה ,הוא זה שמצא אותה.”

אמא ואבא נראו המומים, וגורילה רק משך בכתפיים, לעס מסטיק ואמר, “לא עשיתי כלום, סתם יצאתי למרפסת לעשן ופתאום היא הופיעה וקראה לי מישקה.” סבתא הנהנה וחיבקה אותו. “מישקה,” גרגרה בקול מתפנק, וגורילה צחק אליה וחיבק אותה חזרה. “יפה שלי,” אמר וליטף את השיער האפור שלה.

“תוריד ממנה את הידיים, בנדיט.” אבא תלש מעליו את סבתא והכניס אותה הביתה.

“מישקה, מישקה,” סבתא המשיכה למלמל, ואבא הוביל אותה למקלחת.

“זה לא מישקה,” אבא אמר לה בקול נוזף וכעוס, אבל היא המשיכה בשלה.

“תודה!” אמא לחצה לגורילה את היד ועמדה לסגור את הדלת, אבל הוא עצר אותה עם הרגל שלו ואז הוסיף בקול שנשמע אמיתי, “מצטער על השעון.” והלך.

“שמעתן את זה?” אמא הסתובבה מופתעת אלי ואל אסנת. הנהנו בפה פתוח.

אמא נאנחה אנחה קורעת-לב וצעקה עלינו, “מה אתן מסתכלות עלי ככה? לכו כבר לישון. אמצע הלילה.” ואז, אחרי שעזרה לנו להתכסות ונתנה לנו נשיקת לילה טוב, שמעתי אותה פולטת בדרך החוצה, “בנדיט!” ופתאום הסתובבה אלינו ולחשה, כשהיא בודקת שאבא לא מאחוריה, “שלא תעזו לספר לאבא, שמעתן?” והלכה לישון.

חגית מנדרובסקי – משוררת וסופרת, יוזמת פרויקטי ספרות

נועה קלנר – מאיירת וסופרת. מייסדת שותפה ומנהלת אמנותית של פסטיבל “אאוטליין”