4 כללי

מחפשת את פרופסור בֶּר / לי עברון

על "היא: סיפור חיי" - אוטוביוגרפיה מאת גלילה רון-פדר-עמית

מרץ 9, 2020  

מי שכתבה דמויות רבות כל כך בגוף ראשון, כותבת על עצמה-הביוגרפית בגוף שלישי; וסיפור החיים שהיא מגוללת כאן הוא בעיקר סיפור על תהליכי היצירה שלה, על הדמויות שנולדו מתוכה ועל הרקע להן

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. kseal הגיב:

    מאמר נפלא, תודה!
    מעניין שהתחלת את הדברים ברגש אשמה, כי נדמה לי שזה המניע מאחורי רבות מה”אפשרויות” של גלילה רון-פדר: עלבונם של האחרים הוא עלבונה שלה, והכניסה הכואבת לעורם נותנת לה הזדמנות לדבר בשמם.
    יש קטע נפלא לקראת סוף הספר שבו היא מנסחת את המתמטיקה של החמלה, קטע שהוא הנמקה נפלאה לריבוי הפנים האנושיות ולריבוי הבריות בכלל:
    “…בעבר, כשכתבתי את סיפוריהם של ציון וניר, התהום העמוקה שהיתה פעורה בין שתי נקודות המבט יצרה בתוכי סכסוך פנימי, ולכן חששתי שמשהו דומה יקרה לי גם הפעם. אבל אחרי הספר השלישי נרגעתי. לאפשרות אחת שנוכחת בי יש עוצמה רבה. לשתי אפשרויות יש עוצמה, אבל מעט פחותה. כשמופיעות שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע שמונה אפשרויות, קשה להכיל את כולן בעוצמה, והולך ומתפנה מקום לחמלה.
    את כל הדמויות האלה… אני אוהבת. כולן הן אפשרויותי. מהן למדתי שהתמונה לעולם לא תהיה אובייקטיבית או אמיתית. היא תמיד תהיה זו שנקלטת בעיני המתבונן.”

  2. kseal הגיב:

    …ועוד משהו: נינה סימון לא חדלה להתאבל על כך שהיא זנחה את הנגינה הקלאסית ועברה למוזיקה פופולרית – ובעודה מתאבלת על כך, היא הורישה לנו אוצרות.
    נדמה שגם גלילה רון-פדר-עמית התאבלה לאורך מרבית חייה על היותה “כזאת”, חלולה כביכול, ואולי אין לנו כמעט אפשרות לחמוק מתחושת ההחמצה הזאת על החיים האחרים שיכולנו (כביכול) לחיות. משום כך נפלא לגלות שהיא הפסיקה לקנא ב”מוצקותם” של האחרים.

  3. לי עברון הגיב:

    תודה על התגובות הנפלאות!
    לגבי האשמה, זה נכון כל כך, ואני שמחה על ההזדמנות להצביע על כך, הספר “מפעיל” במובן הזה: מדבר על אשמה ועל הזדהות וגם משכפל אותן (אם כי כפי שכתבתי, הוא מעורר גם חדווה וזאת, לא ברור לגמרי מניין באה). זה מזכיר לי מאמר נפלא שלמדתי באוניברסיטה, Turning the screw of interpretation, מאת שושנה פלמן, ובו היא מראה כיצד הביקורות על סיפורו של הנרי ג’יימס turning the screw משחזרות או משכפלות את הדינמיקה של הסיפור. הרי כשאנחנו קוראים סיפור ויתרה מזו – כותבים עליו, אנחנו לא באמת מבחוץ…
    וזה מתחבר לציטוט הנהדר שהבאת עם התמונה שלעולם לא תהיה אובייקטיבית.
    לגבי נינה סימון והאבל ותחושת הפגימות – כן, זה כל כך נכון! וחוזר לתופעה מסתורית אחרת, זו שמגולמת ב”הקוסם מארץ עוץ”, שמה שהכי אין לנו הוא בעצם מה שהכי יש לנו…

  4. kseal הגיב:

    נהדר לגבי השכפול של הסיפור 🙂
    והשיר הזה של יונה וולך מספר הרבה, נדמה לי, על הספר:

    יש לי במה בראש
    והיא מציאותית יותר מכל במה
    וכשאני יורדת ממנה
    אני יורדת לשפל המדרגה
    יש לי תיאטרון שלם בראש
    ואני בו הגיבור
    וכשאני מכבה את האור
    אני גמור
    וכשאני מפסיק לשחק
    מפסיקים חיי.
    וכשאני מוריד את המסך
    מאחורי ריסי
    אובדים כל ידידי
    אהובי.
    זכרונותי
    צבעי
    קסמי
    באות בהלותי
    חרדותי
    גויותי
    עלבונותי.

כתיבת תגובה