5 כללי

• פתוח לציבור

מִִינֵי מוּמִינֵי – חתיכת תיק / אמי כהן

טור שני על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון

מצד עצמי, אין לי ענין עם תיקים. מה שנכנס לכיס של הג’ינס זה יופי. רב קו, למשל, זה אידאלי. תעודת זהות גם עוברת. מפתחות. כל מה שלא נכנס לכיס, כל חפץ שתובע לעצמו חפץ נוסף שיישא אותו, הוא מיד סוג של מטרד. באותה נשימה ממש – החפץ הזה, טלפון נגיד, ארנק נגיד, מרוויח את הסיכוי להיעלם לנצח במרחביו האינסופיים של איזה תיק. תהא זו נקמה זעירה בכל החפצים כולם.

*
מצד הבת שלי (סנורק, 11) לעולם אין מעט מדי דברים לדחוף לתיק ולהעביר ממקום למקום. הילדה הולכת עם ילקוט בית ספר ששוקל 43 קילו, לצד תיק לבגדי ג’ודו, שקית אוכל, בקבוק מים, 6 ספרים שהיא קוראת (“אני בדיוק במתח”), בלוק ציור שהיא מחבקת בשתי הידיים, סווטשירט שהיא קושרת למותן וקלמר שהיא מניחה מתחת לזרוע. בבקרים אפשר לזהות כמה מיהרנו לפי שובל החפצים שנותרו מפוזרים אחריה.

חוץ מאתנו, ישנם שלושה נושאי תיקים נוספים בעמק המומינים כולו. יש את סנופקין שמכניס לתיק את פק”ל הטיולים שלו; שק שינה, מפוחית, אוהל ובערך כל מה שאפשר לקנות בריקושט, כולל פוזה. לגבי כל השאר, הוא אומר: “כל מה שאני רואה ומה שמשמח אותי הוא שלי”. בהמשך הוא מצהיר בניו-אייג’יזם-אקולוגי שהקדים את זמנו (וכבר אז היה מוסרני ומעצבן): “הכל נהיה מסובך ברגע שרוצים להחזיק בדברים, לשאת אותם ולרצות בהם. אני רק מסתכל בהם וכאשר אני הולך הם נמצאים בתוך הראש שלי, ואז אני יכול לעשות דברים יותר נחמדים מאשר לסחוב תרמילים”. עבור סנופקין התיק מייצג את המהות הנוודית והבלתי משתהה שלו. התיק הוא גילום היכולת ליצור בית בכל מקום ובכל עת, עדיף לבדו.

מן העבר האחר יש את הדמות שהיא בית. מומינאמא. המומינית שמחזיקה בכל עת את התיק הטרפזי-השחור שלה בידיה, כאילו חייה תלויים בו.

וכאן שאלה: למה התיק הזה כל כך מהותי עבור דמות שמבלה את ימיה בתנועה בין הערוגה למטבח? מה יש בתיק הזה בכלל?

אז קודם כל – אין בתיק כסף. זה מגלה לנו סרח, בנדיבותו. לגבי מה כן, יש שני אזכורים אודות התוכן הסודי של התיק. בשני המקרים היעדר התיק מעורר במומינאמא – ללא ספק המומין הכי קול ושקול שקיים – מין חוסר יציבות פיליפיונקי (שזה כשלעצמו, כמו שיאמר מומין תכף, פשוט “נורא ואיום”).

המקרה הראשון, והמוכר יותר, הוא המקרה בו התיק של מומינאמא הופך למיטתם של עוברי האורח קונצי ובובי/בונבון ופונפון/טינגומי ובוב, היצורים הזעירים עם חוש המוסר הייחודי והיחס הגמיש לרכוש (וכאן התיק השלישי בעמק. במזוודתם של שני עוברי האורח מסתתרת אבן האודם שאיבד המלך ושחיפש המכשף ושנגנבה מהגרוק ושעליה אמר פאמפקין “האם זה מה שאני חושב שזה?” חד גדיא).

ככה מסופר ב”מגבעת המכשף”:
“דרך אגב”, אמר סנורק, “מצב הרוח של אמא שלך רע מאוד היום!”
“היא כועסת או עצובה?” שאל מומינטרול, מופתע.
“יותר עצובה מכועסת, נדמה לי”, השיב סנורק.
“אם כך אני מוכרח להיכנס אליה מיד”, אמר מומינטרול וקם על רגליו. “הרי זה נורא ואיום.”
(…)
“ילדי היקר, משהו נורא קרה”, אמרה אמו. “תיק היד שלי נעלם. אני לא יכולה בלעדיו! חיפשתי בכל מקום אבל הוא פשוט נעלם!”
“זה נורא”, אמר מומינטרול, “חייבים למצוא אותו!”
הם ערכו חיפוש נרחב. רק הנברן סרב להשתתף. “מכל הדברים המיותרים, תיקים הם הכי מיותרים. תחשבו על זה: הזמן חולף והימים עוברים, ואין הבדל אם לגברת מומין יש או אין תיק.”
“יש הבדל עצום”, אמר מומינאבא. מומינאמא נראית לי זרה לגמרי כשהיא בלי התיק. מעולם לא ראיתי אותה בלי תיק היד!”
“היו בו הרבה דברים?” שאל סנורק.
“לא”, אמרה מומינאמא. רק דברים שעשויים להיות נחוצים פתאום. גרביים יבשים וסוכריות טופי וחוט ברזל ותרופה לכאב בטן ודברים כאלה.”
“מה נקבל אם נמצא אותו?” תהה סניף.
“מה שתרצו!” אמרה מומינאמא. אערוך לכם חגיגה גדולה ותקבלו רק מנות אחרונות לארוחת הצהריים ואף אחד לא יצטרך להתרחץ או לשכב לישון מוקדם!”

הרבה תשובות נותן הקטע הזה: התיק מכיל “רק דברים שעשויים להיות נחוצים פתאום”. ‘נחוץ’ זה: גרביים, סוכריה, תרופה, חוט ברזל. נחוץ אינו יקר. וחשוב לענייננו: נחוץ לא מיועד רק למומינאמא עצמה. התיק הוא איזו אקסטנציה של המהות המטפלת המוחלטת של מומינאמא. כל כך, עד שמומינאבא נזעק: “מומינאמא נראית לי זרה לגמרי כשהיא בלי התיק.” זרה, כלומר מעוקרת מאותה מהות של עצמה.

מומינאבא נותן לנו עוד משהו כאן לפענוח החידה הזו. הוא אומר: “מעולם לא ראיתי אותה בלי תיק היד!” ומלמד אותנו שמומינאמא נשאה את התיק עוד לפני שנשאה את התפקיד והמהות של המטפלת הנודניגיסטית המוחלטת שהיא מקיימת מאז שהגיעה לעמק. מומינאבא – כמעט בלי להתכוון – שולח אותנו לרגע ההיכרות שלו ושל מומינאמא.

*
איפה נפגשים מומינים? ב- The exploits of Moominpappa מספר מומינאבא על רגע המפגש, שכמו בספרים כולל מבצע הצלה, סערה גדולה ו… תיק:
With supermoominal strength I fought for a foothold- I managed to crawl ashore while the waves hungrily grabbed for my tail- and at last I laid my sweet burden on the beach, safe from the wild and cruel sea! (…) this was a moomin, like myself, but still more beautiful, a little moomin woman that I had saved!
Suddenly she sat up and cried:
‘Save my hand bag! Oh, save my handbag!’

בהמשך הסצנה מומינאמא מגלה שהתיק כלל לא נעלם בים! הוא בידיה, ניצל מן הסערה. כלומר, גם כשמומינאמא על סף מוות היא לא מוותרת על האחיזה בתיק. והוא נחוץ מאוד כי יש בו… ובכן, פודרה. מין חפץ לטיפול עצמי, אבל (גם) לצורך ריצוי אחרים. מומינאבא, שהבין כמה דברים, ידע לומר לעלמה הצעירה שתהיה אשתו שהיא יפה מאוד גם בלי פודרה.

לא תיק מדבר או מופע אורקולי נשלף של איזו מרי פופינס. סתם תיק עם פודרה שנרטבה, שרוך נעל ואפס מטבעות. ביג דיל. צודק הנברן. “מכל הדברים המיותרים, תיקים הם הכי מיותרים.”

צודק סנופקין. אפשר לעשות “דברים יותר נחמדים מאשר לסחוב תרמילים”. ומה אכפת להם לצדוק? מומינאמא מטפלת בשניהם. מאכילה, מציעה את מיטותיהם, משוחחת, דואגת שיהיה נוח ונעים, שיהיה מקום להניח את התיק ואת הראש, שיהיה טעים ושבע. שלא יצטרכו תיק, שיהיה להם מקום להגג על “אי נחיצותם של כל הדברים”.

מומינאמא, המומין שהיא הבית, זו שביתה פתוח לכל עובר אורח, זו שבעצם הגיעה משום בית ומסערה בים, זו שגם בעמק היא חסרת מקום משל עצמה כי ביתה משמש בית לכולם. התיק הוא המקום היחיד של מומינאמא. שחור, קטן, טרפזי ולגמרי-לגמרי שלה.

כשמומינאמא נכנסת לארבע האמות של התיק, כשהיא שולחת יד למקום שהוא פרטיות ושקט וחיבור לעבר, כשהיא שוהה רגע במקום-לא מקום הזה שהוא ביתה, היא פנויה לחזור ולבחור בתפקיד ובאחריות האמא-מומינית שלה, אם תרצה – תשלוף משם שרוך נעל וסוכריית טופי למי שחסר. התיק הוא המקום של מומינאמא, ומתוכו היא בוחרת, בדרך כלל, בתפקיד שלה כמטפלת.

אם אין לה חדר משלה שיזכיר לה מה ומי היא רוצה להיות, לפחות יש תיק.