כללי

מיני מפלצות ויצורים מצחיקים – ראיון עם אורית ברגמן וענת ורשבסקי

אוגוסט 12, 2022  

אורית ברגמן וענת ורשבסקי הן מאיירות בולטות בנוף ספרות הילדים הישראלי ובעלות סגנונות איור עזים וצבעוניים, המשחקים באופן פרוע וקומי עם הדמיון. לאחרונה חברו השתיים ליצירת תערוכה משותפת המיועדת לילדות.ים בשם “מה יותר צהוב או פיל?” בבית הנסן בירושלים. התערוכה מציגה איורים נבחרים מספרי ילדים ומפרויקטים שונים שאיירו ברגמן וורשבסקי לאורך השנים. לרגל פתיחת התערוכה, הזמנו את המאיירות לשוחח איתנו על גוף העבודה שלהן, על המעבר מדו-מימד לתלת מימד, ועל מה זה אומר באמת ליצור תערוכה עבור ילדות.ים.

היי אורית וענת, אנא ספרו לנו כיצד התגבשה התערוכה “מה יותר צהוב או פיל?” ומנין השם המיוחד והחידתי הזה?

התחלנו מכמה אהבות משותפות – איור שיוצא מגבולות הדף, לעבודה עם כל מיני חומרים ומפלצות ויצורים מצחיקים.

מתוך התערוכה (צילום: דור קדמי)

עבודה בזוג על תערוכה היא עניין לא מובן מאילו עבורינו, כי איור זו עבודה אישית ולכל מאיירת יש סגנון וצורת עבודה שונים מאוד. חיפשנו שיטת עבודה משותפת שתאפשר לנו להכיר אחת את השנייה וללמוד אחת מהשנייה, מבלי לפגוע בסגנון האישי. התחלנו בציור משותף ואינטואיטיבי על גבי גליל נייר ארוך, בו פשוט ציירנו המון יצורים בשחור, אדום וצהוב שמתערבבים אחד עם השני. השיטה הזו אפשרה לנו להשתעשע בחופשיות ביצירה, וכך נוצרו יחסים מעניינים בין היצורים. חלק מהיצורים שיצאו מהמשחק הזה מצאו את דרכם לחלל התערוכה, עשויים מהחומר החדש שגילינו ואיתו יצרנו אותה.

מכיוון שזו תערוכה המיועדת לילדים ואמורה להיות מוצגת תקופה ממושכת, חיפשנו חומר עמיד וקל משקל שנוכל לחתוך בעצמנו. לשמחתנו פגשנו בחומר שנקרא פלייט Palight, פולימר מוקצף ודחוס שמגיע בכמה צבעים בסיסיים, שעבדו מצוין עם הצבעוניות שרצינו לתערוכה.

שם התערוכה מבטא את רוח השטות וההמצאה שביצירה. הוא מציג שאלה לא הגיונית שמולידה תשובות לא הגיוניות. בשאלה יש צבע, צורה וסיפור – שלושת המרכיבים שאנו משתמשות בהן בתערוכה.

מתוך התערוכה (צילום: דור קדמי)

אחד האלמנטים המרכזיים בתערוכה הוא שעל אף שמדובר בתערוכת איור, האיורים לא נותרים דו-מימדיים. מה הרציונל מאחורי החלטה זו, וכיצד היא מתקיימת בפועל?

חיפשנו דרך להפעיל את חלל הגלריה בבית הנסן, שבנוי כמעין רכבת – שלושה חדרים המובילים האחד אל השני – וליצור אלמנט גדול ודומיננטי שמחבר את כל החדרים. המוטיבציה הזו והרצון ליצור בתלת מימד הובילו אותנו ליצור מפלצת ענקית צהובה שמובילה שיירה ארוכה של יצורים מרחפים.

להקת היצורים מתחילה בקיר האחורי של הגלריה, בו הם צמודים לקיר, ובהדרגה מתנתקת מהקיר ויוצאת לרחף בחלל.

מתוך התערוכה (צילום: דור קדמי)

התחלנו עם יצורים שטוחים שתלויים על הקיר האחורי במישורים שונים המייצרים תחושת עומק, וככל שהם מתרחקים מהקיר נוספים להם עוד מימדים המאפשרים התבוננות מנקודות מבט שונות. אחד הדברים ששמנו עליהם דגש הוא שהתערוכה תהיה מותאמת לנקודת מבטם של ילדים.

פרט נחמד על היצורים הוא שהם מתפרקים לחתיכות שטוחות שאפשר לשים במעטפה ולשלוח.

בהמשך לכך, בעידן הנוכחי, כאשר הקהל הצעיר נחשף לתכנים אינטראקטיביים ותזזיתיים מדי יום, באיזה אופן לדעתכן עולם האמנות “הדומם” לילדים (איור, תערוכה, וכדומה) צריך להתייחס לכך?

התערוכה היא המשך ישיר של החיפוש שלנו כמאיירות ואמניות בעולם של איור מחוץ לדף הדו-מימדי. זו טריטוריה שעוד יש בה הרבה מקום לגילוי, וזה הכיף. אנחנו מקוות שילדים ומבוגרים יהנו מחדוות היצירה שלנו ויופעלו ממנה ברמה הרגשית והמחשבתית. לעתים חוויות אינטראקטיביות דווקא הופכות את הצופה לפסיבי מכיוון שהן מגבילות את האפשרויות שלו למספר מצומצם של תגובות שתוכנתו מראש. כאן האפשרויות הן בלתי מוגבלות והן תלויות בצופה.

אורית, את פועלת במגוון פלטפורמות כיוצרת. איזה תחום אהוב עלייך במיוחד, איפה נמצאת התשוקה המוחלטת?

אני אוהבת כל עבודה שאני שותפה בה גם לכתיבה וגם לאיור, לכן אני כותבת את רוב ספרי הילדים שאני מאיירת. אני נהנית מהחופש המוחלט ומהיכולת שלי לשלוט בכל מרכיבי היצירה. בשנים האחרונות העבודות שאני הכי נהנית מהן כוללות שיתופי פעולה – הצגת תיאטרון הבובות ‘טוטו וחברים’ שיצרתי עם גוני פז ורותם גולדנבברג עבור תיאטרון הקרון, כמו גם התערוכה עם ענת. לעבוד ביחד זאת חוויה מאוד מלמדת עבורי. אני מקנאה בסטודנטים שלי שמקבלים כל הזמן פידבק, איור הרבה פעמים זאת עבודה בודדה. בשיתופי הפעולה אני מוצאת דרך לראות את העבודה שלי מבחוץ וללמוד מאנשים אחרים.

שתיכן מגיעות מ”בצלאל”; ענת זכתה בפרס בן יצחק לאיור של מוזיאון ישראל ואורית פעמיים בציון לשבח. איך אתן תופסות את היחס בין הגישות והכיבודים של מוסדות מכובדים כאלו בנוגע לאיור לילדים אל מול המציאות בשטח – הן בהוצאות הספרים, הן במפגש של היצירה עם הילדות.ים?

פרס בן יצחק ו”בצלאל” מתייחסים לאיור כאמנות, וכך גם אנחנו. בציבור הרחב קיים בלבול לפעמים בין יצירה לילדים ובין ילדותיות או התיילדות. הרבה מהתכנים שנוצרים עבור ילדים הם מתיילדים, במחשבה שזה מה שילדים והוריהם אוהבים. מגמה זו עושה שם רע ליצירה לילדים. אנחנו מתייחסות באופן זהה ובאותה הרצינות כשאנחנו יוצרות עבור ילדים או מבוגרים.

פרס בן יצחק, כמו היוזמה הנפלאה של בית הנסן להציג תערוכת איור לילדים, עושים שירות חשוב לתחום שלנו ומציבות אותו במקום הראוי כאמנות.

אנא בחרו עבודה אחת שמוצגת בתערוכה והיא אהובה עליכן במיוחד.

אורית: אני מחבבת במיוחד את הקוף הזה כי הוא עובד נהדר במיוחד מכיוון אחד, ממבט מלמטה. חלמתי עליו בלילה כשדמיינתי את הילדים הולכים מתחת למפלצת, והוא יצא די דומה לחלום – עניין די נדיר אצלי. הוא אחד היצורים היותר תלת מימדיים שיצרתי.

מתוך התערוכה (צילום: דור קדמי)

עוד עבודה שאני מאוד אוהבת היא השחייניות והצללים שהן מטילות על הקיר. בקבוצה הזאת דמיינתי את הקהל מתחת למים, מסתכל למעלה אל פני הבריכה. היה מעניין עבורי ליצור את הדמויות כך שהן יראו טוב מהזווית הזאת. החומר הדו-מימדי שאנחנו עובדות איתו מכוון למינימליזם בחלל, לכן כל פרט צריך להיווצר מתוך מחשבה על נקודת המבט ממנה צופים בו.

מתוך התערוכה (צילום: דור קדמי)

ענת: אני בחרתי את האריה-ינשוף ואת מרבה המגפיים (השתחל לתמונה יצור שפתיים שגם אותו אני אוהבת). אני אוהבת את הפשטות שלהם והם מצחיקים אותי.

מתוך התערוכה (צילום: דור קדמי)

בשנים האחרונות אנו עדים לעניין הולך וגובר במפגשי מאיירים.ות עם ילדות.ים. מה שבעבר היה נחלתם המובהקת של הסופרים, הופך עתה למרחב גמיש יותר, שבו גם לאלו שאמונים על הפן הוויזואלי יש תקשורת ישירה יותר עם הקהל הצעיר, שאף מגיב בהתלהבות לכך. מה תרם לכך, לדעתכן, ומהו הערך שאתן מוצאות במפגשים מהסוג הזה?

הקריאה של ילדים היא קריאה של איורים, לכן החיבור לעבודה שלנו הוא אינטואיטיבי וקל. בשנים האחרונות יש פריחה בתחום איור ספרי הילדים בארץ, דבר שהביא למודעות גוברת לתפקיד המאייר בפיקצ’רבוק. המפגשים עם מאיירים מאפשרים לשים דגש על מערכת היחסים המעניינת בין טקסט לאיור. בבתי הספר הקונבנציונליים לומדים פרשנות לטקסט בלבד. הפניית המבט לקריאה של האיור, פותחת בפני הילדים והמורים עולם חדש המאפשר העמקה בקריאת הסיפור.

יצירותיכן אינן תואמות את הקו הריאיליסטי והמתקתק הרווח באיורי ספרי הילדים, גם המקומיים. כיצד אתן מוצאות את עצמכן כיוצרות בזירה זו, וכיצד לדעתכן ניתן לתקשר עבודת איור מתוחכמת לילדות.ים?

יש מקום לכל סוגי האיור והסגנונות, גם המתוקים. גם בעולם שלנו יש אופנות וטרנדים ויש את מי שיוצר בלי קשר אליהן וממציא את הדרך שלו. לדעתנו תחכום אינו סותר תקשורתיות, אחד האלמנטים החשובים עבור שתינו בעבודה על ספרי ילדים ובכלל. לילדים אין דעה מוקדמת על איך איור צריך להראות ולכן הם פתוחים לקבל כל סגנון.

איור של אורית ברגמן מתוך “חלומות שמורים” מאת אביב מסינגר (הוצאת “כנרת זב”מ”)

איור של ענת ורשבסקי מתוך ספרה “זרובבל וזלפה” (הוצאת “אגם”)

מהו הדבר שהכי הייתן רוצות שילדות.ים יצאו ממנו לאחר ביקור בתערוכה “מה יותר צהוב או פיל?”

קודם כל שיהנו ויגלו בה הפתעות. אם אחד היצורים יצרב להם בזיכרון או יגרום להם ליצור נהיה מאושרות.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה