1 ספרות

מכתב אהבה / נאוה סמל

בלעדי - סיפור של נאוה סמל על אהבת נעורים

אוגוסט 3, 2015  

“מכתב אהבה” נכלל בספר “איך מתחילים אהבה”, שכתבה נאוה סמל ופורסם בהוצאת “ידיעות ספרים” בשנת 2007. מדובר באחד מהסיפורים הבודדים לבני ובנות נוער שעניינו אהבה חד-מינית. ייצוגים ספרותיים כאלו הם בעלי ערך רב בחברה שלנו, ובכלל, ויש לקוות שביכולתם לחולל שינוי של ממש.

 

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח”צ)

מוקדש לרועי

 

דידי. המילה היחידה שהוא אמר לי.

השם שלי. כל כך מוכר, כמו העור שעוטף את הגוף, הכי מובן מאליו, נשמע פתאום אחרת.

הוא דיבר בשקט, אבל מעבר ללחישה, היה שם עוד משהו. רך ועצוב, כמעט כואב.

הקול שלו נשמר אצלי בראש כמו פסקול של סרט, ורק אחר כך מגיעה התמונה. טל הוא גבוה. לפחות בראש יותר ממני. שיער סמיך, קצוץ, כמו דשא שממש עכשיו כוסח. את העיניים לא ראיתי. לא העזתי להסתכל.

בסרט שאצלי בראש, היד שלי נשלחת לגעת בראש הדשא של טל ומלטפת.

דידי. השם שלי חוזר שוב ושוב ושוב מהפה שלו.

 

יש כאלה שאומרים שאל האהבה קופידון מסתובב לו חופשי בעולם ויורה חיצים ישר לתוך הלבבות, אבל אני לא הרגשתי כמו ברווז במטווח. זה היה יותר דומה לתור לסרט, ופתאום אני ממש מול המסך המתרומם, בתוך החושך היורד.

אולי זה בגלל שהכרתי אותו בחוג לצילום. טל לומד בכיתה מעלי ושנינו רוצים להיות במאים. הוא רוצה לביים סרטי תעודה והחלום שלי הוא ליצור עלילות על גיבורים שעוברים מבחנים קשים.

אהבה היא לא קולנוע, אומרת סבתא שלי, שנולדה בתקופת הסרט האילם והיא עדיין זוכרת תמונות זזות בשחור לבן, עם כתוביות שאפשר – אם רוצים – להשלים לבד.

סבתא, אמרתי, תעזרי לי לכתוב מכתב אהבה. רק ממנה העזתי לבקש.

SMS? היא שאלה, כי סבתא שלי עברה בהצטיינות קורס מחשבים לגמלאים בבית גיל הזהב שלה ויש לה טלפון נייד הכי משוכלל, שאפילו סרטים אפשר לשלוח בו.

אבל אני התכוונתי למכתב אהבה אמיתי. כזה שרושמים בכתב יד על נייר, ואי אפשר למחוק בלחיצת עכבר.

סבתא צחקה ואמרה שמכתבי אהבה זה פאסה, משהו מיושן שנעלם מהעולם, יחד עם הכרכרה וסיר הלילה, והיא אפילו העלתה השערה שאולי קרתה במשפחה שלנו טעות והיא ואני התחלפנו בדורות.

אני המשכתי לנדנד. ביקשתי כהשראה שתראה לי את מכתבי האהבה שסבא כתב לה כשהיה חייל בבריגדה היהודית, אבל סבתא התחמקה. דיברה על הזמן שעובר בין הרגע שבו המכתב נכתב ועד הרגע שבו הוא נקרא. היא קראה לזה “גשר של זמן” שצריך לחצות לאט ובזהירות, כי מתחת פעורה תהום.

לעומת היום, עם הSMS שכיווצו את הזמן ומאפשרים לאהוב ולהיות נאהב בו זמנית.

בכל זאת התעקשתי.

אי אפשר לבקש מאמא. אף פעם לא ראיתי את היד שלה נשלחת אל הראש של אבא, שאין עליו דשא קצוץ, אלא קרחת. ואבא? קשה להאמין שהוא שלח אי פעם מכתב אהבה לה, או לאדם אחר.

 

ישבנו על ספסל בגן הציבורי שבבית גיל הזהב. פעם בשבוע, אחרי החוג לצילום, הרגליים שלי מובילות אותי אל סבתא, והיא מתעניינת בסרטים שצילמתי ומגלה מיד איזו תמונה יצאה מפוקוס ומתי רעדה לי היד.

רק אחרי שתיארתי איך החליק השם שלי “דידי” מהפה של טל, סבתא התרככה והסכימה לעזור, אבל היא עדיין טענה שהכישרון שלה החליד, ושהיא מזמן שכחה איך כותבים מכתב אהבה.

למה לא לשלוח SMS, עם שלוש אותיות “אאא”? קיצור מושלם. לא צריך לפרט, נחסך הצורך בהסברים. שמים את הקלפים על השולחן, כמו החץ של קופידון שקלע בול.

אמרתי לה שגם קופידון הוא פאסה וסבתא הצביעה על השכנים שלה בבית גיל הזהב ברוך כהן ומזל מזוז שבגיל שמונים ושלוש התאהבו פתאום, ועל המקרר במטבחון שלה תלויה הזמנה לחתונה שלהם שתיערך בחודש הבא.

מדי ערב, ברוך כהן ומזל מזוז יוצאים לטייל בגן הציבורי וכשהם רואים את סבתא ואותי על הספסל הם מתייצבים מול המצלמה הדיגיטלית שלי ומבקשים שאנציח אותם. את התמונות הם אוספים באלבום מיוחד שיחולק לאורחים אחרי החופה.

סבתא חושבת שהמצלמה הדיגיטלית היא ההוכחה הכי טובה לזה שגשר הזמן התקצר עד כדי כך שהוא בעצם לא קיים בכלל, ועכשיו לא צריך לחכות במתח ובעצבים לאיזו הוכחה שהאהבה קיימת, אבל אני הסברתי שבחוג לצילום אנחנו לומדים לפתח תמונות בשיטה הישנה.

המדריכה שלנו איריס, מתעקשת שיש לצילומים ישנים סוד מיוחד, כמו החריקות בתקליטים, ובחוג שלה אנחנו לומדים הכול, מאז המצאת המצלמה במאה שלפני הקודמת ועד הדיגיטלית.

טל ואני עמדנו יחד ליד האמבטיה עם חומרי הפיתוח שבה שחו הפילמים, ואז הוא לחש את השם שלי. ראש הדשא הקצוץ זהר מתחת למנורה האדומה שבחדר החושך.

כשברוך כהן קורא למזל מזוז בגן הציבורי ומצמיד אותה אליו בחיבוק, תוקפת אותי קנאה. עדיין לא העזתי לקרוא לטל בשמו, וכל הזמן חוזרת הסצנה ההיא מהסרט שמתגלגל אצלי בראש מכל זווית אפשרית, ורק הפסקול נשאר אותו דבר.

 

בשיעור הראשון למכתבי אהבה סבתא החזיקה פנקס שעליו התנוסס הלוגו של בית גיל הזהב ואמרה: “נתחיל בעיניים.” היא ביקשה שאתאר אותן, אבל אז נאלצתי להודות שלא היה לי אומץ להסתכל, וחוץ מזה, הכול קרה בחדר החושך.

סבתא רשמה:

“כשאתה מביט בי עוברת בי צמרמורת.”

זה היה כל כך מדויק. ממש הרגשתי את הרעד בגוף.

סבתא רכנה אל הפנקס והמשיכה לרשום. פתאום היא נזכרה במה שכתב לה סבא החייל. העיניים שלה הן שליוו אותו בכל הקרבות שבהם השתתף בבריגדה היהודית והוא ידע שהן שומרות עליו. המכתב הזה התעכב במשך חודשיים. סבתא הרגישה אז שגשר הזמן מתנדנד מתחתיה והיא פחדה שהיא תכף תיפול לתהום.

היא אפילו לא ידעה אם האהוב שלה בחיים כשהמכתב הגיע.

חיבקתי את סבתא. כמוה התגעגעתי לסבא שמת לפני שלוש שנים.

הצצתי בטלפון הנייד שלה, הכי משוכלל שקיים, וחשבתי שאולי גם המתים יכולים לשלוח SMS.

ברוך כהן ומזל מזוז עלו לחדרם לנוח וגם סבתא הייתה עייפה. היא שלחה אותי הביתה עם שיעורי בית. במכתב אהבה חייבים להתאמן בלכתוב את האמת על עצמך. זה הצעד הראשון על הגשר, אמרה סבתא החכמה שלי, לא להסתתר בחדרי חושך, ולמרות הפחד, להסתכל ישר בעיניים.

התכווצתי לבדי על הספסל בגן הציבורי הריק. רק זקן אחד נשען על מטפלת פיליפינית והם התקדמו לאט לעבר הכניסה של בית גיל הזהב. חשבתי על אמא ואבא ועל הבושה שלהם. מה הם יגידו? באיזה שמות גנאי יקראו לי…

איזה סרט רע.

מזל שסבתא קיימת. היא הייתה תמיד הכבשה השחורה במשפחה, ככה מרכלת עליה אמא מאחורי הגב. לפעמים היא מתביישת בה. למה אשה בת שמונים ואחת לא מתנהגת לפי גילה, וכדאי שהיא תשמח שהיא חיה בכלל ולא תתעסק בשטויות כמו SMS.

כשהמכתבים של סבא החייל הפסיקו להגיע, ניסו במשפחה לשכנע את סבתא לשכוח אותו. היו בטוחים שהוא נהרג, אבל סבתא לא הקשיבה להם והיא המשיכה לשלוח כל יום מכתב אהבה מעבר לים.

נדמה לי שאפשר לעשות מהסיפור שלה סרט.

בבית גיל הזהב נדלקו האורות והזקן עם המטפלת הפיליפינית נבלעו בפנים. אני הלכתי בשביל המרוצף שבגן הציבורי והשמעתי לעצמי את הפסקול של טל קורא בשמי.

 

כל הלילה ניסיתי להתאמן בכתיבת מכתב אהבה. בכל פעם שקירבתי את העט אל הנייר, המלים צללו מיד לתוך התהום של הפחד. גם כשניסיתי לדמיין שזו סתם תמונה מסרט, לא הצלחתי לכתוב אפילו את שורת הפתיחה.

טל. הכי מקסים בעולם. הלוואי שתאהב אותי.

הכתוביות רצו אצלי בראש, אבל הנייר נשאר חלק.

אולי סבתא צודקת ועדיף הSMS. “אאא” וזהו. גם קופידון כבר לא משוטט בעולם עם קשת וחץ, אלא עם טלפון סלולרי.

במקום לכתוב, כיוונתי את המצלמה אל החושך שבחוץ, אבל החושך שבפנים היה אפל הרבה יותר, וגם הפסקול התחלף בסרט אימה. צרחות ובכי ועלבונות.

אולי יש כאן טעות וטל סתם אמר את השם שלי בחדר החושך, בלי שום כוונה מיוחדת.

מהקיר של חדר השינה שמעתי את אמא מתהפכת ואת אבא נוחר. אילו יכולתי לעמוד מולם ולגלות להם… או שאשלח את סבתא במקומי. היא הרי כבר לא תהפוך לכבשה הלבנה של המשפחה.

 

יש איזו התקדמות? היא שאלה כשבאתי בפעם הבאה לבקר אותה.

התביישתי לספר על ההתחמקויות מטל. כשאיריס המדריכה לצילום חילקה אותנו לצוותי עבודה, הצטרפתי לרונית, התלמידה המצטיינת של החוג שמתמחה בצילומי נוף. כשהכריזו על הזוגות שיוצאים למשימת צילום משותפת בחיק הטבע, טל השפיל את ראש הדשא הקצוץ וסובב את הגב. היה נדמה לי שהוא מאוכזב שאנחנו לא ביחד.

טל. אילו היית יכול להסתכל ישר לתוך הלב שלי… איך החץ של קופידון תקוע עמוק בכל החדרים.

זה מה שהייתי רושם במכתב אהבה, אילו היה לי כישרון.

סבתא ביקשה שלא ארים ידיים. במכתביו הראשונים אליה, סבא היה נבוך, וגם היא מצידה חששה שגילוי לב מוגזם, יסכן את הקשר. היא שחזרה את התחלת הדרך כששניהם נמנעו מלדבר ישירות על מה שהם מרגישים אחד כלפי השני ועל התקוות להיות יום אחד ביחד. היא טענה שהם ניצלו את גשר הזמן לטובתם, מפני שבעולם הישן ההוא השמירה על מרחק הייתה עניין גדול.

זו הסיבה שנזקקו לקופידון כמתווך.

אילו היו אומרים לסבתא שיום אחד היא תחיה בעולם של קיצורי דרך, היא לא הייתה מאמינה, כי היא הרי נולדה בתקופת הסרט האילם ואת כל דברי האהבה שנאמרו בתנועות שפתיים היא פשוט ניחשה, או המציאה.

את אוסף המכתבים סבתא עדיין סירבה להראות לי. כששאלתי אם הם ארוזים בקופסת עץ מגולפת וקשורים בסרט, היא צחקה ואמרה שמהעיניים שלנו היום, הכול נראה ורוד ורומנטי, אבל אז היו אוהבים שלא יכלו לחצות את הגשר בכלל והם נאלצו להסתתר בבית הכלא של עצמם כשהחץ התקוע של קופידון מטפטף רעל.

סבתא ניסתה לשכנע אותי להודות על המזל שלי שנולדתי בתקופה הזו ולא בימים החשוכים ההם, אבל אני קיללתי את אל האהבה מהמיתולוגיה, שמתעלל בנו בלי רחמים, ערמומי ולא מתחשב. למה הוא מכוון את החץ כנגד כל הסיכויים? מה יוצא לו מזה?

חבל שאי אפשר לשלוח לו איזו קללה ב SMS.

במקום אוסף מכתבי אהבה סבתא נתנה לי במתנה את המצלמה הישנה של סבא.

אמא תכף רטנה: בשביל מה לנו גרוטאה ישנה שלא פועלת? ואז היא זיהתה את המצלמה ואני ראיתי דמעה מתגנבת בזווית העין שלה. סבא אולי לא היה צלם דגול, אבל מכתבי אהבה הוא ידע לכתוב. עובדה. סבתא חיכתה לו נגד כל הסיכויים וגם אמא נולדה מהאהבה שלהם.

 

סיפרתי לסבתא איך עמדנו על גבעה וצפינו בנוף מבעד לעדשה. רונית, המצטיינת של החוג, הייתה מרוכזת במשימה. היינו אמורים לגלות בצילום משהו שעין רגילה לא מזהה.

טל עמד לבדו, מנותק משאר הצוותים. הלב שלי עם החץ התקוע יצא אליו. על המסך שבראש התרוצצו מלים מבולבלות. לא ידעתי שאהבה יכולה לכאוב כל כך.

אילו זה היה תלוי בי, הייתי… למה אי אפשר לשלוח את קופידון בחזרה למיתולוגיה?

הצעקות הנרגשות של רונית החרישו את חיק הטבע והיא צילמה בלי סוף. טל התרחק עוד יותר. הוא נבלע בתוך שורת עצים והפך לצל קטן. כיוונתי את המצלמה הישנה של סבא ולחצתי. לסבתא אמרתי שאין לי אומץ לפתח את התמונה.

מי יודע מה יתגלה שָם.

בכל זאת, היה לי אומץ לרוץ אחריו ולקרוא לו בשמו.

טל, קראתי, טל, תעצור.

הוא הסתובב וזו הפעם הראשונה שחלפנו מלים. עכשיו היה לי כבר חומר להמון סרטים על גיבורים שעוברים מבחנים קשים, וגם השראה למכתב אהבה, אם כי לא בטוח שצריך אותו יותר.

וגם את ראש הדשא הקצוץ זכיתי סוף סוף ללטף. הוא היה רך ונעים כמו כרית מעשבי בר. אחר כך טל נגע ביד שלי ואמר שוב “דידי”.

אחרי שבוע באנו ביחד לבקר את סבתא. ברוך כהן ומזל מזוז טיילו בגן הציבורי, ונפנפו לנו לשלום. הם ביקשו שלא אשכח את החתונה המתקרבת וטל ואני הבטחנו לצלם את הטקס בוידיאו. הנינים שלהם יעבירו לחימשים, והם בתורם יעבירו את האהבה הלאה לדורות הבאים.

יום אחד אנחנו נעשה גם מהסיפור של סבתא סרט.

 

אני יודע שיקראו לי בשמות גנאי. “הומו”. “מתרומם”. “אוכל בתחת”. “נושך כריות”. והשם הכי גרוע בעיני “מאכזב הורים”.

האהבה של טל ושלי היא לא מובנת מאליה גם בימים ה’כאילו’ מוארים האלה. בימים החשוכים ההם היו זורקים עלינו אבנים, או מגרשים אותנו מהעיר, ואפילו מוציאים אותנו להורג.

יחד עם קופידון שהוא תמיד בן.

טל הסכים עם סבתא שטוב שנולדנו בתקופה שלנו ואז הוסיף שהמזל האמיתי הוא התמיכה שלה. למרות שהיא הכבשה השחורה במשפחה, אולי בעזרתה יהיה קל יותר לחצות את הגשר ולספר לאבא ואמא.

סבתא פתחה את הארון והוציאה את מכתבי האהבה של סבא. הם לא היו קשורים בסרט וארוזים בקופסה מגולפת, סתם מונחים בתוך קופסת נעליים ישנה ומאובקת.

קח, דידי, היא אמרה, ותהיה גאה.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    נאוה סמל כותבת בעדינות וברגישות, כפי שהיא יודעת, על נושא שחשוב לתת לו מקום ולהביעו בספרות.
    דמויות הנערים ודמות הסבתא מאוד נגעו לליבי.

כתיבת תגובה