כללי

• פתוח לציבור

מלחמת יום הכיפורים הייתה למלחמה הפרטית על חיי / אילת ברעם

אילת ברעם נולדה וגדלה בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. עוד בהיותה ילדה קטנה, אביה, שהיה קצין, נהרג עם חייליו במלחמת יום הכיפורים. היא תיעלה את ההתמודדות עם האובדן לכתיבה, והיום היא ביבליותרפיסטית העוסקת בכתיבה ובטיפול. “סיפור על יומן, חתולה וגעגוע” שראה אור במסגרת “כריכה – סוכנות לסופרים”, הוא ספר הביכורים שכתבה, המבוסס על סיפורה האישי.

כשהייתי בת שמונה וחצי התהפך עליי עולמי, ומאז ועד עכשיו אני מנסה ליישר אותו. אני עושה זאת באמצעות כתיבה, קריאה וחיפושים. אני מחפשת היגיון במה שקרה למשפחתי ולי, ומחפשת אחר המשך הקשר עם אבא. קשר שנקטע.
אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור. חמישים שנה עברו ואני עדיין במסע.

מסע אחרי אבא ואחרי הילדה שהייתי.

המסע הזה כלל בין השאר לימוד מקצוע טיפולי. למזלי, הכתיבה והקריאה שליוו אותי מגיל צעיר הובילו אותי להיות מטפלת באמצעות ביבליותרפיה. הפסיכולוגיה הייתה עבורי משענת טובה למשך שנים ארוכות, אבל זה לא הספיק… לאורך השנים, גם אחרי שבגרתי, התעקשתי לשמור על הקשר עם אבא, למרות שאנחנו נמצאים בעולמות שונים. נדנדתי לו בשיחות אילמות שהייתי מנהלת איתו בבית הקברות ובאמצעות כתיבת דיאלוגים משותפים של בת ואבא. “דיאלוגים” חד-צדדיים, שרק אני קיימתי.

הייתי ילדת קיבוץ בתקופת הלינה המשותפת, ולאחר שאבא שלי נהרג התקשיתי מאוד להירדם בבית הילדים. כדי להקל על אמא שלי – שהייתה צריכה להשכיב שלוש ילדות צעירות בשלושה בתי ילדים שונים, ארגן הקיבוץ תורנות של ארבע נשים “וותיקות”, מבוגרות שישבו על ידי בסבב, כל לילה, עד שהצלחתי להירדם. כעבור כמה חודשים החלטתי שאני לא צריכה יותר שיישבו לידי בלילה, וכששאלו אותי למה, עניתי: “יותר גרוע ממה שקרה לי כבר לא יקרה…”

פתאום הבנתי.

הפחד הגדול ביותר אצל ילדים שסובלים מסיוטי לילה בגיל הגן ובית הספר היסודי, הוא שההורה שלהם ימות. גם אצלי זה היה הפחד המרכזי, ולילות רבים הייתי מתעוררת מהפחד שזה יקרה לי. כשאבא שלי נהרג, הייתי בגיל שכבר מבינים בו שזה סופי ולתמיד, ולכן לא הייתי צריכה עוד את העזרה שנתנו לי. הרע ביותר כבר קרה.

הדרך שלי כילדה להתמודד עם האובדן של אבא, הייתה לדבר על הנושא בגלוי ובישירות. בשנים הראשונות שלאחר מותו, היה זה המרכיב הראשון ב”תעודת הזהות” שלי; זה היה הדבר הראשון שסיפרתי על עצמי כאשר פגשתי ילדים או אנשים חדשים. ייתכן שזה היה מוזר למי שפגש אותי אז. עבור זה היה הדבר הטבעי לעשות. לעומתי, יש ילדים רבים שישמרו בסוד את האובדן של ההורה. ילדים שונים מתמודדים באופנים שונים עם מצב קיצוני כזה.

בספר שכתבתי, “סיפור על יומן חתולה וגעגוע”, אני מספרת סיפור על אבל של ילדה בת עשר. זהר, גיבורת הסיפור, היא ילדה רגישה וחכמה המנסה להתמודד עם געגועים קשים לאביה, ובמקביל להבין מה קרה למשפחה שלה.

היא נקלעת לסיטואציה רגשית בלתי אפשרית כאשר עולמה הבטוח מזדעזע ביום אחד. לכך נוספת מורכבות גדולה כיוון שהדמויות שיכולות לסייע לה במשפחתה הקרובה, מתמודדות בעצמן עם האסון שקרה. זהר חייבת לגייס כוחות כדי לשרוד במציאות הרגשית החדשה. מלבד ההתמודדות הזו המסע של זהר כולל גם התייצבות מול מפלצות פנימיות, כיוון שזהר, כמו ילדים רבים במצבי אסון ומשבר, מרגישה שאבא מת באשמתה כי הייתה “ילדה רעה”. זו החוויה שלה ביחס לקשייה בתחומי החיים השונים, וכן עקב הקושי להירדם בלילה. אך למרות כל זאת, הספר גם עוסק בכוחות שיש לילדות ולילדים. בסופו של דבר זהר מגלה את הכוחות הטמונים בתוכה, ובעזרת משפחתה ודמויות מיטיבות נוספות היא מצליחה למצוא את דרכה מחדש…

אחת הסיבות שבגללן לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הספר, היא העובדה שעשר השנים שבמהלכן כתבתי אותו היוו די זמן עבורי להתבשל עם החומר ולעבד אותו ואת הכתיבה, כך שבסופו של דבר הפצע הכואב יהפוך ליצירה אסתטית. אלכימיה של ממש – לקחת חומרי חיים ולעשות להם טרנספורמציה לאמנות. הודות לתהליכים נפשיים ויצירתיים שאני עברתי, לזמן שעבר ולנקודת המבט שהשתנתה, הגיל שלי, ילדיי שהתבגרו עם השנים – יצא התוצר הזה.

אני חושבת שחשוב מאוד לכתוב לילדים גם על נושאים קשים, כי ילדים חווים הכול מהכל – אם לא על עצמם, אז באמצעות הסובבים שלהם, וספרות טובה ואיכותית שעוסקת בנושאים האלה בגובה העיניים ובאופן ישיר וכנה, עושה שירות נהדר. ילד מבין שמדברים איתו, שלא מסתירים ממנו את האמת ואת המציאות, גם אם היא קשה. ככה נותנים כבוד לילדים ודרכי התמודדות ועיבוד נוספות ויצירתיות. הלוואי והספר שלי יעשה זאת עבור ילדים שמתמודדים.