כללי

מלכת האמת והשקר / אסנת פ’ לב

אפריל 2, 2023  

עד היום שעידן דואניס נכנס לראשונה לכיתה זוהר הייתה בלתי נראית. היא דורגה בתחתית שרשרת המזון הכיתתית, ואפילו המורים התקשו לזכור את שמה. והאמת שזה היה בסדר גמור מבחינתה, להמשיך לתצפת בשקט על העולם ולנתח את כולם במחברת היצירות הלא גמורות שלה.

היא לא דמיינה שהסרטון התמים שלה, לכבוד יום הולדתה של סבתהּ, יחצה את סף חצי מיליון הצפיות, יהפוך אותה למפורסמת ויאלץ אותה לצאת למסע מסכן חיים כדי לפתור תעלומה בת חמישים וחמש שנה על אודות מלכה נעלמת, קללה מסתורית והרבה מאוד כסף.

אך התעלומה הבלשית היא לא היחידה שזוהר צריכה להתמודד איתה, גם עידן, התלמיד החדש והנחשק, מעלה בליבה ספקות. למה הוא מתעקש להצטרף אליה, לפגוש שדים מהעבר ולהתעמת עם טיפוסים מפוקפקים? האם ייתכן שהוא מעוניין בה, או שגם לו יש מניעים נסתרים?

“מלכת האמת והשקר” רואה אור בהוצאת “עם עובד”, ובאדיבות ההוצאה אנו מפרסמים את הפרק הראשון מתוכו.

כריכת הספר (יח”צ)

פרק 1

ביום שבו הופיע לראשונה עידן דואניס בכיתה ט’ 4 בבית הספר על שם אלכסנדר ריטמן התבטלה הקללה שהוטלה על חיי, אלא שאז עדיין לא ידעתי את זה.

הייתי תלמידה חסרת שם בכיתה שלכל אחד בה היה כינוי, ובשלב כה מתקדם של הלימודים בחטיבת הביניים לא האמנתי שעדיין יש סיכוי שמישהו עתיד לגלות את קיומי שם, אבל אז נעמי, רכזת השכבה, הצביעה מכולם דווקא עליי.

“ליהי, נכון?” היא כיווצה את מצחה כשניסתה להיזכר ומיד החזירה את מבטה לתלמיד החדש, “בבקשה, עידן, שב שם”, כעת הצביעה על המושב לצידי, היחיד בכיתה שהיה פנוי. לא טרחתי לתקן אותה כמובן. מישהו פה בכלל יודע איך קוראים לי? אני הרי לא באמת קיימת.

ציפיתי לראות על פניו של התלמיד החדש מחאה כלשהי, אך הפנים שלו נותרו נטולי הבעה, הוא הניף על כתפו את תיק בית הספר ובלי לומר מילה התקדם לכיווני. משהו בשפת הגוף שלו שידר חוסר אכפתיות מוחלט למעמדו החדש: בשר טרי בחבורה שנמצאת יחד בחטיבת הביניים כבר יותר משנתיים. לא נראה שהוא מתאמץ להרשים מישהו. במיוחד לא אותי. כשהגיע ליעדו זרק את התיק על הרצפה והתיישב בתנועה פתאומית ומכיוון שלא מצא את התנוחה המתאימה לו, לא היסס לגרור את עצמו ביחד עם הכיסא בליווי חריקה צורמנית עד שמצא את הזווית הנכונה בינו ובין השולחן.

לא העזתי להפנות אליו את ראשי ולכן פזלתי לכיוונו דרך שערות הפוני שלי, משתדלת לא לפספס אף תנועה שלו. הוא שלף מכיס מכנסיו טלפון נייד והניח אותו לצידו. מיד אחר כך הוציא מחברת צהובה דקה ועיפרון קצר ומיהר לשמוט שוב את תיקו על הרצפה. הפעם התיק נחת על קצה הסניקרס שלי, ולא העזתי לשלוף את הרגל מתחתיו. ישבתי קפואה כמו פסל קרח ובקושי נשמתי. אבל למרות שלא הזזתי את הראש, בכל זאת הצלחתי לקלוט עשרות מבטים סקרניים נוספים אשר עקבו אחרי החדש בדממה. הוא התעלם מכולם.

ניצלתי את העובדה שהוא עדיין לא חש בקיומי כדי להמשיך לעקוב אחריו בשקט. הוא מצידו התעסק בענייניו, שכללו שרבוט קשקושים על כריכת המחברת ושליחת הודעות טקסט מהנייד מתחת לשולחן, הרחק מעיניה הבוחנות של גליה, המורה למתמטיקה. בשלב מסוים הבנתי שהבהייה שלי בו מתארכת יותר מדי וניסיתי, בהדרגה, להחזיר את הקשב שלי לשיעור שהתנגן ברקע.

“יש לך מחדד?”

הלחישה שלו הקפיצה אותי. דווקא כשחזרתי לנשום בקצב סדיר. הסתובבתי אליו. הדבר הראשון שקלטתי היו הריסים הכהים, הכל כך ארוכים, שעיטרו את עיניו החומות. הוא הביט היישר לתוך העיניים שלי. ממש ראה אותי. “אתה שואל אותי?” רציתי לוודא שאני לא מדמיינת.

מבטו התכווץ, עיניו השתהו למשך שנייה ארוכה על אפי, ואני הרגשתי באופן מטריד ביותר את הנמשים המפוזרים עליו. לחיי בערו. “לא, אני שואל את החברה הדמיונית שלי, זאת שיושבת בינינו”, סינן ובלי לבקש רשות הכניס את ידו לקלמר הבד שלי ושלף ממנו מחדד ברזל קטן. “תודה, אה…” עיניו נתקלו באותיות הטיפקס הלבנות שצוירו על הבד הכהה, “זוהר?” הנהנתי, משתדלת להפנים את מה שקרה עכשיו. הוא באמת ראה אותי! הוא אמר את השם שלי!

בהפסקה, לראשונה מאז שהגעתי לחטיבת הביניים לפני שנתיים, יצאתי לחצר. התיישבתי בפינה מוצלת ליד קיר הבטון של המקלט ועקבתי אחרי עידן במבטי. עד הצלצול הצלחתי לצבור מספיק נתונים, והם הובילו אותי למסקנה מאכזבת. לא מדובר פה בתאום הנפש האבוד שלי. למעשה לא היה בינינו שום מכנה משותף. הוא לא היה שקוף כמוני. להפך, לא היה נראה יותר ממנו. הוא ישב במרכז החצר בטוח בעצמו ובמקומו שם. כל היקום הבית ספרי נע סביבו, כך לפחות זה נראָה מעמדת התצפית שלי. תוך כמה דקות הוא הצליח למקם את עצמו במקום גבוה מאוד בסולם החברתי של הכיתה בלי שאפילו התאמץ. הסקתי שהוא מהטיפוסים האלה שהכול בא להם בקלות מרגיזה. או במילים אחרות: ההפך הגמור ממני.

“מהמקובלים שלא מתערבבים”, סיכמה עבורי מאיה את רשמיה לאחר שמצאה אותי בפינת המסתור שלי שניות לפני הצלצול. “הרבה מעל הליגה שלנו”. תמיד אפשר היה לסמוך עליה שתמצא בזמן הלא נכון את המילים הכי מורידות שיש. אבל הייתי חייבת לקבל את זה. אמנם היא לא למדה איתי באותה כיתה, אבל היא הייתה החברה היחידה שלי בבית ספר. חברות שנוצרה מתוך אילוץ מסוים עוד ביום הראשון ללימודים בחטיבת הביניים, סוג של אחוות הבלתי נראות. אם כי היא, בניגוד אליי, עוד טיפחה תקווה לשדרוג מעמדה החברתי ולכן הקפידה להתעדכן וכמובן להעביר אליי כל פיסת רכילות חדשה. “אומרים שהוא במקור מחולון ושהוא עבר לפה לגור אצל אבא שלו בגלל איזשהו בלגן שהיה לו שם”, מאיה אכן הספיקה לרחרח כהוגן בדקות המעטות של ההפסקה. “ורק שתדעי שכל הבנות אצלכם כבר שמו עליו עין”, הוסיפה, כי כנראה הצליחה לקלוט את העניין הלא צפוי שהוא עורר בי, “שמעתי שקלריס כבר דאגה להחלפת מקומות. אחרי ההפסקה הוא יעבור לשבת לידה ולינדה תעבור לידך”.

לין, “לינדה”, הייתה משהו בין החברה הכי טובה של שירי קלאר, “קלריס”, ובין החיילת הכי נאמנה שלה. אם קלריס הצליחה לגרום ללינדה לשבת לידי, הרחק ממרכז ההשפעה, כנראה היא ממש להוטה לבדוק מקרוב את הסחורה החדשה. וזה אומר שבזאת נגדעת נקודת החיבור היחידה שהייתה ביני ובין עידן. מכאן החיים שלי חוזרים למסלול הרגיל, אפילו עוד לפני שסטו ממנו. לינדה מעולם לא רמזה שהיא מודעת לקיומי. היא תשתלט על השולחן הזוגי שלנו, ואני, קרוב לוודאי, אשוב לעמדת הזבוב שעל הקיר.

לא התכוונתי לתת להתרחשויות הקטנות האלה להשפיע עליי במשהו, אבל כשחזרתי לכיתה וקלטתי את עידן יושב על הכיסא שעזב לפני ההפסקה, זה שליד הכיסא שלי, באותה תנוחה אדישה, ראשו מעל הנייד ואגודליו גוללים הודעת טקסט ארוכה במיוחד, לא הצלחתי לרסן את עצמי. “מה אתה עושה כאן?” כמובן שבאותה מהירות ניסיתי למשוך את המילים בחזרה לתוך פי, אבל מאוחר מדי, הוא שמע. שוב חשתי את מבטו החום עובר על הנמשים שלי, הפעם השתדלתי לא להסמיק תחתם. היה לו שיער יפה, מן רעמה חלקה בגוונים של חום וזהב משוכה לאחור ברישול מכוון, ומתחתיה מצח מכווץ כמו של הטיפוסים הקשוחים האלה מהפוסטרים של פעם. הוא לא היה חתיך במובן הרגיל של המילה, יש יפים ממנו בהרבה, אבל היה בו את הדבר החמקמק הזה שמשך אליו מבטים בלי שהיה מודע לכך וגרם לי קוצר נשימה. למרות שהשתדלתי לשלוט בזה, הרגשתי באופן הכי מוחשי את העשן עולה מלחיי הלוהטות. כל כך מביך.

“זה המקום שלי”, הוא ענה לבסוף בשקט, והחזיר את עיניו למסך הנייד.

הערכתי שאלו יהיו המילים האחרונות שיגיד לי אי־פעם. במיוחד אחרי שילמד לזהות את המיקום החברתי של כל התלמידים בכיתה. בעוד דקות לא רבות איעלם משדה הראייה שלו לתמיד. לקחתי נשימה ארוכה והתיישבתי במקומי בשקט, מנסה להקדים רפואה למכה ולהתעלם מנוכחותו. לא אשקר ואודה כי מדי פעם התלכסן מבטי, באופן בלתי רצוני, לצד ימין ועקב אחר קצב נשימתו. אבל באופן כללי הצלחתי לשמור על איפוק מכובד, לפחות עד שידו נשלחה בפתאומיות לכיוון מחברת הספירלה שלי, אשר מיקומה בינינו סימן את הגבול בין הקלילות מלאת החיים שלו לכובד הקיומי שלי.

“אני צריך דף, בסדר?” הוא לא חיכה לתשובה וגם לא הסביר למה אינו מסתפק בדפי המחברת הפרטית שלו, במקום זה התחיל לתור אחרי דף נקי מאותיות וציורים במחברת שלי. תחילה דפדף במהירות, מדלג מבלי משים על כל הררי האיורים והמילים שנשפכו לתוך המחברת, אבל בשלב מסוים כנראה קלט שלא מדובר במחברת לימוד והתחיל להשתהות בין הדפים.

ניסיתי למשוך אותה מידיו לפני שיבין שהוא נכנס היישר לתוך עולם מופרך של גיבורי־על מוזרים וסיפורי אימה נטולי פואנטה — היקום האלטרנטיבי שלי — אבל לא הצלחתי להגיע ליד שלו, שבאורח פלא התארכה בעוד כמה סנטימטרים. הוא התרחק ממני והמשיך להעביר דפים, כעת באיטיות מרגיזה.

“את ציירת את זה?” הוא הצביע על ציור מִסדר הלטאות המפלצתיות. החסרתי פעימה. הרי די ברור שמהר מאוד הוא יזהה בציור את כל תלמידות הכיתה. אף אחת מהן לא יוצאת שם טוב. למזלי הוא לא ציפה לתשובה והעביר דף.

“אפשר?” התחננתי, אבל הוא התעלם. משהו חדש משך את תשומת ליבו. עיניו רצו במהירות על הדף, ויד שמאל שלו סימנה לי להמתין בשקט. חצוף. הפעם לא ויתרתי ובזינוק קטן שהצליח להפתיע בעיקר אותי חטפתי מידו את המחברת, דפדפתי במהירות עד שהגעתי לדף האחרון ותלשתי אותו. “הנה, קח”, השתדלתי להישמע רגועה למרות שהטמפרטורה בתוכי הגיעה לנקודת רתיחה, “ולהבא…” לא המשכתי. מסרים תוקפניים הם לא הצד החזק שלי. עדיף לשתוק ולמזג את עצמי מחדש עם האוויר.

“המלכה שלא הייתה?” דווקא את זה הוא קלט, “את כותבת הצגה?” מוזר, עד לפני דקה הוא עשה רושם של מלך האדישים ובבת אחת הוא נעשה סקרן מהסוג החטטני. מה זה עניינו, לכל הרוחות?

“זה תסריט”, תיקנתי בהדגשה, “וזה לא קשור…” רציתי להגיד: “אליך”, אבל פתאום זה נשמע לי מטומטם, “זה קשור לסבתא שלי. משהו שאני מצלמת בשביל יום הולדת שבעים וחמש שלה, למסיבה”. כשהקשבתי למילים שיצאו לי מהפה הבנתי עד כמה חנוני זה נשמע. הנחתי שאם היה בו איזשהו ניצוץ של עניין, אז ברגע זה כיביתי אותו לחלוטין.

הוא באמת לא אמר לי יותר אף מילה. רק נטל בשקט את הדף התלוש, ועד סוף השיעור השקיע את כל תשומת ליבו ביצירת איור פסיכדלי שכלל הרבה פרטים ומעט היגיון. אולי סוג של סקיצה לקעקוע עתידי. אין לדעת. איתי, בכל אופן, הוא סיים להחליף את כל המילים שהיה אפשר להפיק מהסיטואציה הנוכחית. ככה לפחות חשבתי אז. בסוף השיעור דחפתי במהירות את כל חפציי לתיק והתחלתי להתרחק משם. הוא השיג אותי ליד השולחן של המורה. “אני יכול להשתתף בזה?” שאל. לרגע קצר היה נדמה לי שחבורת הלטאות אשר הקיפה את קלריס השתתקה ונעצה בנו עיני טרף מזוגגות, אבל הן כנראה לא הריחו סנסציה וזחלו להן באיטיות מחוץ לכיתה, מותירות אותי ואת עידן לבדנו.

“להשתתף במה?” חששתי שהוא מקניט אותי באיזושהי דרך שאני לא מבינה. נערים זרים בעלי שיער יפה בגוני חום־זהב וביטחון עצמי של כוכבי קולנוע לא נטו לשוחח איתי כאחת האדם. בדרך כלל הם בכלל לא שמו לב אליי. אולי גיבור־העל הבא שאצייר יהיה נער בעל יכולת לחשוף אנשים רואים ואינם נראים. כנראה קצת איבדתי את הריכוז כשניסיתי לדמיין עידן מאויר עם עיני קסם חודרות וגלימה מכושפת אשר בכוחה…

“בסרט של סבתא שלך”, קולו החזיר אותי למציאות. הוא דיבר ברצינות אבל אני עדיין חיפשתי לעג מוסווה, אולי בכלל הוא התכוון להגיד: “בסרט שאת חיה בו”. ניסיתי לחשוב על תשובה מהירה שתשאיר לי גם את הכבוד שלי וגם אפשרויות פתוחות לעתיד. “אה… אני לא בטוחה שזה מתאים…” לא, זו לא התשובה הנכונה, “זאת אומרת, אין שם תפקיד למישהו בגיל שלך… זאת אומרת…” קול קטן צרח בתוכי, “תסתמי כבר את הפה שלך, מטומטמת!”

לשמחתי עידן עדיין לא נסוג: “זה התסריט שלך, לא? אז תמציאי לי תפקיד. את האלוהים של הסרט הזה. בסדר?”

בסדר? נער עם שיער מושלם וחיוך בוהק כינה אותי עכשיו “אלוהים”. אותי! ואני עוד מתלבטת?! בזה הרגע הסרט הזנוח שלי נולד מחדש, וסבתא תיאלץ להתמודד עם העובדה שלתוך הסיפור הפרטי שלה עומד להיכנס גורם זר, בעל שאיפות משחק בלתי ברורות. עידן ישתתף בסרט יום ההולדת שלה, גם אם איאלץ לשלם על כך בעיוות ההיסטוריה המשפחתית כולה.

חייכתי אליו חיוך קטן, זהיר, אך בתוך ליבי קיפצה ציפור שיר. איזה יום יפה! איזו תפנית בלתי צפויה בחיים המשמימים שלי. הייתי מאושרת. זאת, ללא ספק, הייתה נקודת השיא של חיי.

לו ידעתי כיצד הדברים יתגלגלו מהרגע שהכנסתי לתוכנית המקורית שלי את השינוי הקטן הזה, אולי הייתי מסרבת לבקשה שלו, או לפחות מנהלת את כל העניין אחרת.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה