3 כללי

• פתוח לציבור

מסע אל הילדות ממקום חם ורחוק / מאיירות שונות

על הפרויקט "אגדות שחזרו מן הכפור", המציג מעשיות-עם רוסיות באיורים חדשים

הָעוֹלָם הוּא מָקוֹם רָחָב וְנֶהֱדָר,
נִתָּן לִמְצֹא בּוֹ כָּל דָּבָר:
מְעַנְיֵן, יָפֶה, טִפְּשִׁי אוֹ מוּזָר,
וְהַכֹּל בָּאַגָּדָה יְסֻפַּר.

(מתוך האגדה “בת שלג”)

לדורון, מאיירת מופלאה וחברה אהובה, שותפה בפרויקט בגלגולו הראשון, שאיירה את עולם האגדות הפרטי שלה.

 

הפרויקט “אגדות שחזרו מן הכפור” החל כיוזמה של ארבע מאיירות – דורון זהרי, לימור שנורמכר, מרינה גרצ’אניק ורחל סטולרו-חיים (הי, זו אני). רצינו לעשות פרויקט שיכלול טקסט ואיור ויונע משיקולים אמנותיים, בלי להיות מושפעות ממחשבות על קהל יעד או כדאיות כלכלית. ברוב הפרויקטים אנו נותנות שירות ללקוח, ולכן פעמים רבות מקבלות החלטות על סמך העדפותיו וטעמו האישי, או מתוך שיקולים שיווקיים. לא תמיד ההחלטות הללו עולות בקנה אחד עם האמת האמנותית שלנו, ולפעמים זה מאוד מתסכל. לפעמים זה פשוט שוחק וגורם לנו לשכוח מה אנו אוהבות ולאן אנו רוצות להתפתח.

גם כשיש לקוח פתוח מאוד, עצם הידיעה שאנו צריכות לייצר עבודה שתשביע את רצונו של מישהו אחר, משפיעה על תהליך העבודה. רצינו להוציא מעצמנו את המיטב כמאיירות, לכן היינו חייבות לנטרל את הגורמים שעלולים לנתב אותנו למקומות של ריצוי ושל עמידה בסטנדרטים של מישהו אחר, שגם אם הם טובים וראויים, הם מקשים עלינו להתחבר לסטנדרטים ולאמת הפנימית שלנו כיוצרות.

בחרנו לאייר אגדות עם כי יש בהן עושר ויזואלי, הן מאפשרות הצצה למקומות אחרים ותרבויות אחרות, והן לא מפחדות להתעמת עם נושאים קשים. הן מחוברות חזק מאוד לנפש ולמושגים בסיסיים של טוב ורע, חוזק וחולשה, אהבה וקנאה, אמת ושקר – ערכים אנושיים שמשותפים לכל התרבויות ולכל הגילים. אגדות העם הרוסיות כמעט ולא מוכרות בארץ, וחשבנו שזו הזדמנות להציג אותן בפני קהל ישראלי וגם ללמוד עליהן בעצמנו.

זמן קצר לאחר שהתחלנו לעבוד, יצא קול קורא של “מפעל הפיס” להגשת פרויקטים בתחום האיור. כוונתנו המקורית הייתה ליצור ספר מאויר, החלטנו להתרחב לספר ותערוכה, והגשנו בקשה ל”מפעל הפיס” לקבלת מימון. לשמחתנו אושר לנו כשני שליש מסכום הבקשה, וזה אפשר לנו להוציא את הפרויקט לפועל.

על תרגום הסיפורים עבדנו מרינה גרצ’אניק ואני. בתרגום היה לנו חשוב להישאר קרובות למקור העממי, לא לעבד את האגדה יותר מדי; לשמור על הנימה ועל האופי, גם אם לפעמים חלק מהדברים נשמעו מעט מוזר בעברית. רצינו שיוצאי רוסיה שיקראו את התרגום ירגישו שנשארנו נאמנות לזיכרונות הילדות שלהם. נעזרנו בבעלי מקצוע נפלאים: תומר קרמן העורך הספרותי, ורותי קליין העורכת הלשונית והמנקדת.

החלטנו להפקיד את עיצוב הספר בידיו של מעצב חיצוני, שייתן נקודת מבט נוספת על הפרויקט. לעיצוב היה תפקיד חשוב מאוד של חיבור בין הסגנונות השונים שלנו כמאיירות. למזלנו חברנו אל מיכל מגן הנהדרת, שהשפעתה על התוצאה הסופית הייתה גדולה בהרבה ממה שקיווינו וציפינו לו.

כחצי שנה לאחר שהתחלנו לעבוד על הפרויקט, החל מצבה הבריאותי של דורון להידרדר. כעבור חודשים ספורים הגוף שלה קרס והיא נפטרה. זה היה כואב מאוד כי מעבר להיותה מאיירת נפלאה ובעלת דעה נחרצת, היא הייתה חברה קרובה של כולנו. התלבטנו אם ואיך להמשיך עם הפרויקט. הרגשנו שהשקענו בו המון עבודה ואנו לא יכולות לוותר עליו. לאחר הרבה תהפוכות, הצטרפו אלינו שתי מאיירות מעולות – יאנה בוקלר ומריאנה רסקין, וחילקנו מחדש את הטקסטים בין חמשתנו.

אספנו המון רפרנסים של נוף רוסי אופייני, כפרים, בגדים מסורתיים, בעלי חיים וצמחיה. זו לא הייתה ממש החלטה מודעת, אבל יצא איכשהו שכולנו נהנינו מהחקירה החזותית וניסינו לתת לעבודות שלנו אופי רוסי אותנטי. זה בא לידי ביטוי בצבעוניות, בלבוש, בנוף ובסביבה שציירנו. הרגשנו שדרך הסיפורים והציורים אנחנו יכולות להראות לקורא חלקים מהתרבות הרוסית.

לאורך כל הפרויקט העבודה הייתה קצת מפוזרת, מכיוון שלא היה מישהו אחד שיגיד לנו מה לעשות. היו לזה יתרונות וחסרונות. החיסרון היה שכל דבר נמשך המון זמן. היתרון – באמת היה לנו חופש גדול, ובסופו של דבר היינו מאוד שלמות עם ההחלטות שקיבלנו. ולמדנו המון!

ביקשתי מכל אחת מהשותפות לפרויקט לספר עליו מנקודת מבטה:

לימור שנורמכר, מעצבת, מאיירת ומרצה לאיור, אמא לשלוש בנות, מתגוררת בחיפה:

תמיד אהבתי סיפורי אגדות, מלאי קסם וללא התייפייפות.

בגלל שסיפורי עם רוסיים אינם נפוצים בישראל, עניין אותי להביא אותם מחדש – מבט רב תרבותי, ותוך שיתוף פעולה עם מאיירות נוספות – המערב תרבויות, טכניקות וגישות מגוונות.

כמאיירת חשוב לי לתפוס ולהעביר את האווירה ואת הלך הרוח. בחרתי בשתי אגדות קצרות הסובבות סביב דמויות של ילדות (בת השבע, בת שלג). שתי הילדות שונות מאוד זו מזו, אך עם מכנה תרבותי וסביבתי דומה.

הדומה והשונה (בין שתי הדמויות, בינן לבין הקוראים הישראליים), התרבות והאווירה הם הנושאים שהעסיקו אותי בפרויקט הזה. בוודאי שגם העבודה בצוות סקרנה אותי מאוד. אני שמחה שהאווירה הטובה שהייתה בינינו לאורך כל התהליך אפשרה העשרה הדדית ולמידה עצומה.

 

מרינה גרצ’אניק, מאיירת ואורבן סקצ’רית, אמא לארבעה ילדים, מתגוררת ברעננה:

כבר המון שנים אני מסתובבת עם הרעיון לאייר את אגדות העם הרוסיות. כשהפכתי להיות אמא, חיפשתי בחנויות ספר אגדות רוסיות בתרגום עברי כדי להקריא לילדיי, ולא מצאתי. הייתי נזכרת בספר היפהפה שהיה לי בילדות, עם עטיפה שחורה ועליה איור בקו מוזהב של איבן צארביץ רוכב על סוס. בפנים היו בעיקר איורי קו בדיו שחור – מדויקים, ראליסטיים ומלאי פרטים, ואיור צבע אחד לכל אגדה. זכרתי את האיורים האלה ממש טוב! לצערי לא הבאתי את הספר הזה לארץ, ומדי פעם התגעגעתי אליו.

עם הזמן רכשתי לי חברות-מאיירות, שיתפתי אותן ברעיון, וכך החלום הפך לפרויקט ממשי.

אגדות העם הרוסיות הן עבורי טקסט קנוני, יש בהן המון ביטויים שהפכו להיות חלק מהשפה הרוסית. כל ילד ברוסיה גדל על גיבורי וגיבורות האגדות, המון סרטים וחומרים ויזואליים אחרים נוצרו בעקבותיהן. הראש שלי היה מלא בדימויים שגם עזרו לי וגם באיזשהו מובן הפריעו לי, כי רציתי לקחת את האגדות למקום החדש בו אני נמצאת עכשיו. זה היה מסע אל הילדות שלי ממקום חם ורחוק.

איירתי את האגדה “נסיכה צפרדע”, המספרת את סיפור ההתבגרות של איבן צארביץ’ – הבן הצעיר והפחות מוצלח של הצאר, כמו שנהוג באגדות. אני אוהבת לצייר אנשים, ורציתי להראות באיורים שלי את הצד האנושי, את האופי של הדמויות, להתחבר אליהן בקטעים הדרמטיים או המשעשעים, וגם להראות את השינוי שהן עוברות. בעיניי, אנשים נשארים אותם האנשים בכל הזמנים ובכל המקומות – ממהרים לשפוט על פי רושם ראשוני, מקנאים, חוששים, מתחרטים, מתגברים ובסופו של דבר יכולים להעריך ולהתאהב באמת.

מריאנה רסקין, מאיירת ואנימטורית, אמא לחתולה, מתגוררת בנתניה:

איירתי את האגדה “קורגדול”. אני אוהבת את האגדה והרגשתי שהיא מאוד מתאימה לי, כיוון שהסיפור חורפי ומתרחש ביער ובאירופה – דברים שאני אוהבת לצייר ומרתקים אותי באופן כללי.

הרגשתי שהסוף של האגדה מעט קשה, ולכן גם היה לי קשה לפתור אותו באיור, אבל בעיקר רציתי שהסגנון יהיה יחסית חופשי ויהיה קצת הומור בדמויות ובסצנות, כי זו התחושה שקיבלתי מהסיפור – קורים שם דברים כבדים אבל הכול מסופר בקלילות כזו.

יאנה בוקלר, מאיירת ומרצה לאיור, אמא לשניים, מתגוררת בתל אביב:

איירתי את הסיפור “אווזים ברבורים”. חשבתי המון על הצבעוניות ועל האווירה.

שאלתי את עצמי מה זה רוסיה בשבילי ואיך אני מתחברת לזה. רציתי לתת לסיפור אינטרפרטציה מודרנית יחד עם האווירה של פעם, ובעיקר ליהנות מלצייר סיפור שיש לו זיקה לילדות שלי.

רחל סטולרו חיים, מאיירת, אמא לשניים, מתגוררת ברעננה:

אני מאוד אוהבת סיפורי עם, בעיניי הם סיפורים שממפים את הנפש האנושית. אני אוהבת את התבניתיות הברורה שלהם, ואת האופן שבו אותם אלמנטים מתחברים בתבניות שונות כדי ליצור אגדות שונות. זה כמו קוד שיוצר שפה ייחודית.

האגדה שאיירתי, “איבן צארביץ והזאב האפור”, יועדה במקור לדורון, ולאחר כל מיני תהפוכות היא הגיעה אליי, כך שלא בחרתי בה אלא קיבלתי אותה בירושה. היא קצת הפחידה אותי כי יש בה המון חומר ולתחושתי היא מאוד רחבה ועמוקה, אני עדיין מרגישה בה לא לגמרי בנוח.

היה לי קשה לבחור איזה סצנות לאייר, ופה נעזרתי בטכניקה שהכתיבה לי מגבלות מועילות.

הסיפור נפתח בתיאור של גן יפהפה ובו עץ תפוחי זהב, התמונה הזו מצאה חן בעיניי וחיפשתי דרך לבטא את העושר של הגן בלי לצייר כל עלה ופרח, כי אני ממש לא אוהבת לעבוד כך. חשבתי שאם אייצר סדרת חותמות של צמחים זה ייתן אפקט מרשים. מכאן זה התפתח והמשיך.

בחרתי בטכניקה של הדפס בחותמות סול ובחיתוכי לינוליאום רך (שהזמנתי מחו”ל כי בארץ יש בעיקר את הסוגים הקשים). התחלתי להתעסק בטכניקות הדפס בשנה שעברה, והתחום פשוט שאב אותי. אני מרגישה שיש לי המון מה לחקור וזה לא קרה לי עד עכשיו עם שום טכניקה שהתנסיתי בה.

באיורים ניסיתי לעבוד בצורה כזו שהמגבלות של הטכניקה יעבדו לטובתי, כלומר לנצל את החזרתיות, ההשטחה והשכבתיות.

מיכל מגן, מעצבת, אמא לשניים, מתגוררת בקריית טבעון:

נהניתי מאוד, אבל זה היה ספר קשה לביצוע, קשה לכינוס. לא הייתה ברורה ההיררכיה וחלוקת התפקידים בין המעורבות עד הרגע האחרון ממש. הייתה אווירה נשית מאוד חזקה. אפילו שבעולם ספרי הילדים יש רוב מכריע לנשים, כאן הנשיות הייתה יותר מורגשת. הייתה היררכיה מעגלית, בצורה של דיון פתוח ושקוף. אווירה של כנות רבה וקבלה רבה. אהבתי את זה.

היו לי הרבה התלבטויות לגבי הפורמט, בגלל שלא היה משהו שמאחד את כל האגדות: הן לא היו שוות באורכן ובפיזור האיורים במסגרתן. הפורמט שנבחר בסוף נתן את הגמישות הנחוצה.

ככל שהפרויקט התקדם, מצאתי את עצמי מגמישה יותר ויותר את הגריד, באי-רצון ובלית ברירה. בסופו של דבר יש לכל אגדה התנהלות פנימית משלה, והגריד יותר גמיש ומקבל, כמו האווירה שתיארתי קודם. האקלקטיות של סגנונות האיור השונים הייתה בולטת וקיימת כל הזמן, גם בהרכב המקורי וגם בכל ההרכבים שהיו בדרך – עד ההרכב הסופי. אפשר לראות תמצות יפה של זה בכפולת הפורטרטים על אודות היוצרות. כל פעם שאני מסתכלת על דיוקן של אחת מהן, כל אחת מהן – היא נראית לי הכי שונה.

חבל לי שלא יצא לי לעבוד עם דורון ולהכיר אותה, ורק כמעט. היא נראתה לי מיוחדת ומוכשרת, עם קול ייחודי בעולם האיור הישראלי.

איורי הפרויקט יוצגו כחלק משבוע האיור בגלריה של מרכז התרבות הרוסי, ברחוב גאולה 38, תל אביב. כמו כן, הודפס ספר אגדות מאוירות במהדורה מצומצמת של 50 עותקים. עותקים ממוספרים וחתומים יוצעו למכירה במהלך התערוכה. שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שני, 20.11, בשעה 20:00, במהלכו נדבר על תהליך העבודה באופן כללי וכמובן, כל אחת מהשותפות תספר על עבודתה.

בימים אלו אנו מחפשות לפרויקט בית חם – הוצאה לאור שתיקח על עצמה את משימת ההדפסה, השיווק וההפצה, כדי שהספר יגיע לקהל גדול יותר. אנו גאות מאוד בתוצאה הסופית ומקוות שנמצא בית ראוי.

אנו אסירות תודה למועצת “מפעל הפיס לתרבות ולאמנות”, שאישרה את תמיכתה בפרויקט וסייעה לנו להפוך אותו למציאות, לנעמה בנזימן שסייעה בהגשת הבקשה ל”מפעל הפיס”, ולדנה שמיר, שסייעה בהגשת הבקשה ל”מפעל הפיס” וכתבה עבורנו את מילות הפתיחה לספר.