מסע רצוף בכוונות טובות / טלי כוכבי
רשימת ביקורת על ספרה של ליבי דאון, "מסעות הדרקונית הגנדרנית"
מאי 16, 2012
מהיכרות חלקית עם טקסטים שליבי דאון כתבה ותרגמה בעבר “(“ברחוב ירמיהו” פרי עטה ו”הפלופ האיום” פרי תרגומה), הציפיות שלי ממנה מרקיעות שחקים, ולא רק מרקיעות שחקים אלא אפילו עושות פליק-פלאק נרגש לכל הכיוונים; גם בזכות ההומור, הדמיון והמקוריות וגם כי בעיני היא אחת החורזות הטובות ביותר מבין הכותבים העכשוויים לילדים.
מותר ביקורת פיצפונת על הביקורת? קודם כול, הביקורת דווקא גרמה לי רצון עז לרכוש את הספר, ואעשה זאת בשבוע הספר כדי להעביר כמה שיותר תמלוגים למחברת. ואחר-כך, אחרי שגמלה בלבי ההחלטה לקנות לנכדי העתידיים את הספר, התחילה לי צרבת קלה. קולוניאליזם, לראות את האחר, שוקרן מתרפס של הילידים שנזקקו לדרקונית כדי למצוא מים. רגע, זה לא ספר ילדים משעשע? מה עניין קולוניאליזם לספר ילדים על דרקונית גנדרנית? אמנם אנחנו מדינה כובשת ואני ממש בעד שתי מדינות לשתי עמים ויפה שעה אחת קודם, אבל מדי פעם מישהו כותב ספר. לילדים. על דרקונית. חייבים לקרוא כל דבר קריאה פוליטית? פעם, כשהייתי ילדה, היתה אימרה מצוינת ומלאת הומור עצמי: הפיל והבעיה היהודית. הייתי מכתירה את הביקורת הזאת בכותרת: הדרקונית והסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני מציעה, במלוא ההכנעה: תנוחו.
בטח שמותר לבקר את הביקורת, נעה, למרות שאני לא מסכימה…
מה עניין קולוניאליזם או שוקראן לספר ילדים משעשע על דרקונית? אם הם מופיעים בו- והם מופיעים בו- אני מאמינה שחשוב להתייחס אליהם. בכל טקסט – למבוגרים ולילדים- בכווונה או לא בכוונה, מוטמעים מסרים,מוטמעת תפיסת עולם, והדרך שבה עניינים ערכיים עוברים לילדים היא הרבה פחות באמירות ישירות והרבה יותר באמירות אגביות שילדים קולטים בשיחות סלון, באוטובוס, בטלויזיה או..בספרי ילדים משעשעים על דרקונים.
ואני לגמרי בעד שתקני את הספר ותעבירי כמה שיותר תמלוגים למחברת, למרות הביקורת, אני באמת באמת בעדה!
מסכימה עם כל מילה של נעה. אין לי אלא לחבק את מותניה השמנמנים של הדרקונית (שלא במקרה לא נכנעים לצו האופנה) ולשלוח אותה לעוד מסעות בעולם הגדול והרחב – עצמאית, משוחררת מעכבות ומקלישאות, לא תלויה באף אחד ולא מתנצלת.
טלי, קודם כל תודה על המילים הטובות והמחמאות ואני יודעת שאת בעדי! לגבי עצם העניין – בחרתי בטוארג לא כדי לחמוק מהסכסוך הכואב שלנו, אלא מסיבה מאוד טריוויאלית – לטוארג יש בגדים כחולים אופיינים עם סיפור מעניין. לגבי זה שדווקא יוסוף וסאלם צריכים עזרה דרקונית – כולם צריכים עזרה דרקונית (גם הצייר לא מסוגל לצייר, גם הרקדן בברזיל משותק מפחד קהל וכו’ וכו’). דרך אגב, גם אני אשמח לקצת עזרה דרקונית בחיים.
ליבי יקירה – גם אני לא אתנגד לעזרה דרקונית, ברור (-:
ואני באמת באמת שמחה שאת יודעת שאני בעדך, עורכי הפנקס יעידו שדי שקשקתי כשכתבתי את הביקורת הזאת כי אני באמת באמת בעדך. ומצד שני – אם לא אגיד בפנקס מה שאני באמת חושבת, בלי “לא נעים לי” וכאלה, איפה כן?
או כמו שאמרה לי סבתי האהובה כשהייתי קטנה – אני תמיד אומרת לך את האמת. לא תמיד היה לי קל לשמוע ממנה ביקורת אבל הבונוס הוא שכששמעתי ממנה מחמאות, ידעתי ללא שום ספק שהן לא אוטומטיות וש”הרווחתי” אותן ביושר ולא רק בגלל שהיא אוהבת אותי.
אני חלילה לא מתיימרת לשמש על תקן סבתא שלך, אבל כן משתדלת לכתוב רק את כל מה שאני חושבת- הטוב, וגם הפחות טוב.
אני רק רוצה לדייק – לא היתה לי בעיה ספציפית עם העובדה שיוסוף וסאלם צריכים ממנה עזרה, מבחינת העזרה התייחסתי לכולם באותו אופן (כלומר- את התייחסת לכולם באותו אופן) – הדרקונית מופיעה כמעים דאוס אקס דרקונית ומושיעה את כל ה”ילידים” – בהחלט לא רק את יוסוף וסאלם!
אין ספק גם שסיפור הבגדים הכחולים של בני הטוארג אכן מעניין, גם אני לא הכרתי אותו קודם. הקושי שלי לא היה עם עצם השימוש בבני הסהרה אלא עם העובדה שכדי לפגוש שמות טריוויאלים באזורנו כמו יוסוף וסאלם או לשמוע מילה טריוויאלית באזורנו כמו שוקראן, הדרקונית הרחיקה כל כך עד למחוזות האקזוטיקה.
וליעל – אכן משמניה של הדרקונית לא נסתרו מעיניי ואני לא מצפה ממנה להתנצל על כלום,אשריה של הדרקונית שיש לה עורכת אוהבת ונאמנה כל כך שיוצאת להגן עליה בחירוף נפש כזה! (ברצינות גמורה!!!!)
וכיוון שכל מי שמגיבות כאן וגם רוב רובם של הקוראים, מתייחסים לספרות ילדים לגמרי ברצינות, אני חושבת שאין דבר כזה “רק ספר ילדים”. ספר ילדים הוא פורמט שמעביר אינספור מסרים, מודעים ולא מודעים. אף אחד לא מוכרח להסכים עם הניתוח שלי, כמובן, אבל בעיניי תמיד, לגבי כל ספר ילדים- כולל השטותניקים, הנונסנסיים והקלילים ביותר- ראוי להתייחס לספרי ילדים ברצינות.
אני מאמינה שעזרה לא מתאמצת בלא כוונה אמיתית אינה ראויה פחות מעזרה מכוונת ומודעת. להיפך, מדובר בדמות כל כך פתוחה וזורמת שהיקום אולי, שולח למשימות הצלה (אם לשאוב השראה מפילוסופיית המקריות).
לגבי יוסוף וסאלם שנמצאים מעבר לפינה, אפשר באותה מידה לבטל גם את כל התחנות האחרות של הדרקונית שכן הודים אפשר למצוא בתחנה המרכזית וסודנים בגינת לווינסקי וצרפתים בחנויות הבגדים של רחוב דיזנגוף. אולי בעצם להוואי עדיין תצטרך לנסוע.
האם עברו הימים בהם ספר ילדים הוא רק ספר ילדים? למה לחפש משמעויות נסתרות בספר שאינו יותר מסיפור מסע ססגוני? ספר, שאם אני זוכרת נכון, נכתב על פי רעיון של בתה של המחברת?
טלי, אני חושבת שהקולוניאליזם והשוקראן במקרה זה הם בעיני המתבוננת. זה בכל אופן לדעתה של מתבוננת אחרת, אני, שרואה בגטים ותכשיטים ודרקונית נהדרת.
בסיכומו של דבר, הביקורת לא חשובה והתגובות לביקורת לא חשובות. חשובה רק ההנאה שהילדים שלי מפיקים משמיעת הספר שוב ושוב ושוב.
מה שכן, מסכימה איתך לגמרי לגבי גזרי הנייר בסוף הספר. גם לי קשה עם זה וחבל שלא צורפו במעטפה.
נכון, ראוי להתייחס לספרי ילדים ברצינות!! – וזה בדיוק מה שעושה ספר הדרקונית הקסום. הסיפור מלא חן ומעניין והאיורים שובי לב, משעשעים ומושקעים עד לפרט האחרון. זה בדיוק מה שאני מחפשת בספר ילדים, סיפור מעניין שכתוב בשפה קולחת שנעים להקשיב לה ומלווה באיורים מרתקים, ססגוניים ומלאי פרטים.
ראוי אם כן, שנתייחס כולנו לספרי הילדים ברצינות, אבל שלא נתבלבל ונעמיס על הספר (או על הילדים) את האג’נדות שלנו ואת עומס חיינו המורכבים.
הביקורת המלומדת על ספר הילדים המקסים הזה, פיספסה לדעתי בגדול. המבקרת איבדה את היכולת לראות בפשטות את מה שמונח לפניה, ספר ילדים מתוק (כן, כן, הורוד המתוק הזה), קולח, שופע, משעשע, אופטימי ושזור בהמון שמחה וטוב – משהו שקיים עדיין בעולמם של הקטנטנים ונראה שהולך לאיבוד עם הזמן בהופכם למבקרי ספרות רציניים.
אני הולכת כאן על ביצים – כי בעיצומם של ימים אלה אני עובדת עם טלי ומצד שני – אני מכירה את ליבי מילדות. לכן, אני לא אכתוב ביקורת על הביקורת על הביקורת אלא אגיד כמה דברים שאני חושבת:
א. מאחר שהמוסלמים כמו היהודים נמצאים בכל העולם – השימוש בשמות מוסלמיים, ללא הקשר פוליטי, מבורך בעיני. דווקא מהמקום הפוליטי בו אני נמצאת, הייתי רוצה לחדד את רעיון ניתוק האיסלם כדת וכתרבות מהסכסוך האלים באזורנו. אני חושבת שליבי הבריקה פה, דווקא בגלל הניתוק הזה, שמאפשר לתפוס את יוסוף וסלאם לא כערבים, לא כמחבלים בפוטנציה ושאר הדברים שרוב האנשים פה חושבים על אנשים שקוראים להם יוסוף וסלאם.
ב. אני לא יודעת מה העמדות הפוליטיות של ליבי, ואני לא חושבת שהן רלוונטיות לספר הילדים הספציפי הזה. עם זאת – זכותו של כל סופר להחזיק ולשקף (או לא לשקף) את דעותיו, במיוחד בספר ילדים. בביקורת מוטמעת מין “הנחה” שהסופרת היא בהכרח בעלת דעה פוליטית שמאלנית, שאינה באה לידי ביטוי. מאחר שאני אישית מאמינה שהשלום באמת מתחיל מתוכנו, אני הייתי רוצה לחשוב שכל סופר (וביחוד שתי הסופרות האלה שאני אוהבת ומעריכה – טלי וליבי) יכול לבחור לבטא או לא לבטא את דעותיו. אני אישית מאמינה בספרות ילדים כנה ואמיתית שעוסקת בעולמם של הילדים לא בעולמם של המבוגרים שסביבם.
ג. כן, טלי, אני יודעת שילדים בעזה חיים חיים שונים לגמרי מהילדים בתל-אביב, וכבר שנים אני חושבת שמגיע להם ספר שמתאר את העולם מנקודת המבט שלהם. (מישהו מרים את הכפפה?) אבל אני פשוט לא בטוחה שהספר הזה עוסק בזה, ולא בטוח שצריך לכפות עליו לעסוק בזה, או לבקר אותו על כך שהוא לא עוסק בזה. היה לי פעם מרצה בבצלאל שאמר לנו משפט נפלא: “אתה יכול לכעוס על חזיר שהוא מסריח, אבל אתה לא יכול לכעוס עליו שהוא לא גמל”. אני חושבת שזה קצת תופס פה.
ד. וליבי – את הרי יודעת איפה אנחנו חיים. אם את כבר נכנסת אפילו ברגל עדינה וקלה כמו שלך לאזור הזה – אנא הכיני את נימוקייך.
ה. וזה הרגע כן לפאר, לשבח, לקלס ולהדר את איוריה המופלאים והמושקעים של רחלי. אלה איורים שעושים את העבודה של מאיירים גדולים באמת: מספרים סיפור נוסף, אלטרנטיבי, מבהיר לטקסט המשמח. משהו שמאפשר לילד הקורא להרגיש שהוא “קורא לבד” כשהוא מסתכל בספר בעצמו.
אני לא נכנסת לצבעוניות, כי אני חושבת שאין בתחום הזה כללים. אם זה עובד – זה עובד, ופה זה עובד.
ו. וזה יקומם את שתיכן וגם את רוב האנשים שאני מכירה, אבל אני באמת מאמינה בזה: אני בעד גזירות, קריעות, ציורים בתוך הספרים, קיפולי פינות, חיתוכים יצירתיים, כל דבר שגורם לילד להרגיש שהוא חלק ביצירה. ספר ילדים הוא לא התנ”ך. בעולמנו, שבו הילדים נוגעים במסכי חישה, מפעילים משחקי מחשב ובאופן כללי ניגשים לדברים באופן טקטילי – לייצר מרחק שמירת נגיעה בינם לבין הספרים זו טעות. אני ראיתי ילדים שמציירים בתוך הספרים שאיירתי גרסאות שלהם לציורים שלי (קיבלתי המון משלוחים כאלה) ושגזרו ציורים שאהבו ושמו מעל המיטה. זה גרם לי אושר אינסופי. כך יוצרים אמנים וקוראים נאמנים לעתיד.
ליאורה יקירה – למה ללכת על ביצים? יותר יפה לצייר עליהן (-:
אני שמחה על דעתך שמגוונת את המנעד שנוצר פה, גם במקומות בהם אני חושבת אחרת ממך.
לא אכנס לכל סעיף וסעיף כי נדמה לי שכל הדברים שנכתבו פה – גם בגוף הביקורת שכתבתי וגם בשלל התגובות – מנומקים ומדברים בעד עצמם בעצמם, אבל רק חשוב לי להבהיר שגם אני לא יודעת מה העמדות הפוליטיות של ליבי ומובן שאין לי כל כוונה לשפוט סופר על פי מידת הקרבה או הריחוק של עמדותיו הפוליטיות מאלה שלי – חלילה!
לא הנחתי שהסופרת היא בעלת דיעה שמאלנית שלא באה לידי ביטוי, אלא הנחתי (אך ורק מתוך הבחירה שלה לכתוב ספר על אנשים שונים במקומות שונים בעולם) שהיא מחזיקה בערכים פלורליסטיים וליברליים ורוצה לחשוף את הקוראים לשלל תרבויות בעולם.
כיוון שהנחתי, אולי שלא בצדק, שהעמדה הערכית שלה היא פלורליסטית, הרגשתי תחושת חמיצות והחמצה במקומות בהם חשבתי שדווקא הכוונה הליברלית והפלורליסטית מביאה בין היתר, שלא במתכוון, למקומות הפוכים.
לא התייחסתי ולא אעז להתייחס (בביקורת על ספר ספציפי) לנושאים שהסופר בחר לא להתייחס אליהם, וממש לא התכוונתי להעמיס את כל עוולות הכיבוש או הסכסוך הישראלי -פלסטיני על כתפיהן של ליבי והדרקונית שלה. כן התייחסתי לדמויות והמילים שהיא בחרה להשתמש בהן שלטעמי האישי פוגעות לא רק בעמדות הערכיות שלי אלא גם במסר הליברלי שלתחושתי עומד בתשתית הספר הזה.
ואני אמנם לא אוהבת שקורעים ספרים, אבל אני מאוד אוהבת לראות שמשהו שכתבתי ברשת ממשיך לחיות ולשמש כנושא לדיון גם הרבה אחרי שכתבתי אותו,זה תמיד משמח אותי (-:
[…] מאת לבי דאון הוסיפה המאיירת רחלי שלו בובת נייר של גיבורת הספר, עם שלל תלבושות. […]
ספר מדהים.
ציורים מקסימים.
בת שלי מבקשת לקרוא שוב ושוב.