מעופפת / הואן בי לנדי
בלעדי - שני פרקים ראשונים מספרו של הואן בי לנדי, "מעופפת"
אוגוסט 5, 2016
ארלינדה המתינה כל חייה לרגע הזה. נשף המעוף הראשון שלה. היא רוצה להמריא עם כל בני המחזור עד לקצה הכיפה, זו המגוננת על עירה הלבנה והיפה. שנים חיכתה לרגע שבו יבקעו כנפוניה והיא תוכל לעוף – הרחק מהשמועות המרושעות על גורלם של הוריה ומהכתם שדבק בה. אבל אז היא מגלה שהיא שונה – יש בה פגם, אך גם יכולת נדירה ורבת עוצמה שעתידה לקבוע לא רק את עתידה שלה אלא את עתיד העיר ואולי מרקוריום כולו.
מישהו מייחל לשובה ומתגעגע אליה בחשאי. מישהו צופה בכל תנועותיה. מה ממתין לה בעולם המאיים שמחוץ לכיפה? האם תהיה זו שנאה, או אהבה?
“מעופפת” הוא הספר הראשון בסדרת “מרקוריום”, שראה אור לאחרונה בהוצאת “כנרת זמורה ביתן”. אנו שמחים להציג בפניכם ובפניכן את שני הפרקים הראשונים של הספר.
עטיפת הספר (יח”צ)
פרק ראשון
אֶרְלִינְדָה לא הצליחה לעצום עין. כל תא בגופה רחש ורטט כאילו ריפרפו בתוכה אלפי פרפרים, אף כי היא מעולם לא ראתה פרפר חי.
זו התרגשות טבעית, אמרה לעצמה, אבל היא לבדה נשארה ערה, ואילו שאר חברותיה באולם השינה נמו להן את שנתן בשלווה, כאילו האירוע הצפוי למחרת הוא עניין שבשגרה.
רוֹמוּלוּס ורֶמוּס — זוג הירחים התאומים, זירזפו את אורם מבעד לחלון, ובאופן מוזר לא היה הזוהר קלוש אלא דווקא בוהק, וזאת למרות הכיפה הגדולה שחצצה בינה ובין השמים. אולי טרחו ממרקי הכיפה ללטש אותה במיוחד לרגל האירוע? האור התווה ברכּות את מתארו של האולם, וארלינדה סקרה במבטה את המיטות שהיטיבה כל כך להכיר ואת בנות־האנוש הצעירות המכורבלות בתוכן. היא זיהתה את הדלת הסגורה, ששומר הלילה תמיד בדק, שמעליה חקוקה דמות דיוקנו של יָנוּס, האל כפול הפנים; את הקירות המעוטרים בסמלו של מרקורי — שליח האלים המכונף; ואת הארונות שהכילו את חפציהן של אלה שהתגוררו יחד באולם השינה הזה מאז ילדותן המוקדמת. בת שש היתה ארלינדה כשהועברה לקן הגידול המשותף. ביום ההוא פגשה לראשונה את כל בני המחזור שלה, ובעל הסמכות בירך אותם בחגיגיות, ענד להם את אצעדות הקרסול והכריז על היותם מעתה משפחה אחת.
מכל אלה היא עתידה להיפרד מחר.
ראשה הבהיר של מַרְטִיסִי, חברתה הטובה ביותר, נח על הכר במיטה הסמוכה לשלה, כשכף ידה תחובה מתחתיו כמו תמיד. ארלינדה ידעה שכמו תמיד, אצבעותיה אוחזות בפיסת תחרה שחוקה ממישוש, זו שאמורה להשפיע על חלומותיה ולדרבן את המזל גם בעת השינה.
מרטיסי מילמלה משהו, וכשהסבה את ראשה, כיסה צהוב שערה את פניה. ארלינדה ניערה את שפעת תלתליה השחורים כפחם. היא יכלה לנחש על מה חברתה חולמת וחייכה לעצמה באפלה. מרטיסי לא תשתנה. יש להניח שהתום שלה יישמר גם בדרכה החדשה. ואולי לא? מי יכול לנבא את קורותיו בפרק הבגרות?
כולן, מן הסתם, כבר הסירו את אצעדות הקרסול שלהן לקראת מחר, ורק היא עדיין סירבה להיפרד מזו שלה.
בכלל, פרֵדה תמיד היתה קשה לה. עוד מעט, אמרה לעצמה, יש עוד זמן.
היא קמה חרש ופסעה לעבר החלון. יחפה פסעה, נוטשת את מעטפות הרגליים הרכות מאחוריה. מקצבה היה אטי במתכוון, כשהיא מתאפקת לא להרים את עקביה יתר על המידה. יש לה עוד זמן. זה הלילה האחרון. על מפרק כף רגלה היטלטלה שרשרת הכסף הדקה עם תליוני זהב בצורת כנפונים. “אצעדת הקרסול” —
כך כונה התכשיט שליווה אותה, כמו את כל חבריה, מיום
לידתם. כעת הקשיבה רב־קשב לצלילים הענוגים הנוגים כשל פעמונייה. אלה יהיו לנצח מזוהים עם פרק הילדות. בינתיים כדאי להתרפק על כל צעד, לספוג את תחושת כוח הכבידה המחבר לקרקע ולשמר אותה בתיבת הזיכרון כחוויה הקשורה לפרק שעומד להסתיים מחר.
עוד מעט ישתנה הכול.
ארלינדה הפנתה את פניה. תלתליה, שהתפרעו על מצחה, לא הפריעו לה להבחין בשורות־שורות של טוגות מוכרות, המדים של חברותיה. הן היו תלויות מולה בסדר מופתי, ולמרגלותיהן מקופלים הבגדים החדשים, שאליהם תצטרך כל אנוש־נערה להתרגל. האם גם לה הם יתאימו? ארלינדה כמעט התפתתה למדוד את תלבושתה החדשה בחשאי, אבל בלמה את עצמה. אסור להקדים את המאוחר, כך מתעקשים בעלי הסמכות. יש לנוע על ציר הזמן, תמיד בקצב הנכון, המותאם לכל בן־אנוש. הבגד החדש יחליק על גופה מחר, והיא תתרגל אליו, כמו כל בני המחזור שלה, ככל בני־האנוש שקדמו לה במֶרְקוּרִיוּם.
יש מי שמתעב שינויים ומתבצר בקיים, ויש מי שכמֵהַּ לשינוי ורואה בו הרפתקה מסעירה ואפילו מבורכת. ארלינדה ראתה את עצמה שייכת לסוג השני, אף כי בניגוד לתמימותה של מרטיסי, היא לא חיה באשליה שאת כל החלומות יהיה אפשר להגשים. היא לא האמינה בכוחם של קמעות הנתחבים מתחת לכר, בוודאי לא בפיסת תחרה מגוחכת. שלב התמורה אכן מסעיר ומבורך, אבל טומן בחובו גם לא מעט סיכונים.
אבל היא העדיפה לא לחשוב עליהם ברגע זה ונגעה בטוגה שלה, זו שנהגה ללבוש ולפשוט מתוך הרגל ובלא להקדיש לכך מחשבה יתרה במרוצת שמונה־עשרה שנותיה. אחר כך ליטפה אותה, ממוללת את הבד הרך באצבעותיה. הטוגה הזאת תישמר בארונה עד ליום שבו תצטרך לעזוב את העולם אחרי שלב הדעיכה. כל תא בגופה עדיין רחש, והתחושה שאלפי פרפרים מרפרפים בתוכה דווקא התעצמה. תחושה מדומיינת, כמובן, מפני שארלינדה ראתה פרפרים רק במוזיאון לטבע, כנפיהם ההדורות פרושות לצדדים וסיכה נעוצה בהם.
לפתע הגיע לאוזניה רחש. טפיפות רגליים במסדרון שמעבר לדלת.
היא נסוגה לאחור, קור פתאומי משתלח לעבר כפות רגליה היחפות. הטוגות מולה נראו כמו רוחות רפאים שבהו בה, חסרות גוף ופנים, ועם זאת, בעלות ממשות מוזרה. הטפיפות מעבר לדלת הלכו והתקרבו. היא לא הצליחה לשלוט בדמעה שהתגנבה ללחייהּ, ומחתה אותה בכוח. המחשבה שחלפה בראשה היתה חסרת היגיון, מטורפת, אבל אותה לא היה אפשר למחות בקלות כמו דמעה.
אולי קרה נס והוריה חזרו?
יש בכוחך לשנות רק את מהלך האירועים, לא את הגורל עצמו. הוא צפוי מראש.
מתוך ספר ההדרכה למשחק ה”גורל”,
מהדורה שלישית.
פרק שני
לבה של ארלינדה הלם כמטורף כאשר הדלת נפתחה אט־אט. אם היא תיתפס בחריגה מהכללים, היא עלולה לשלם מחיר יקר, במיוחד נוכח האירוע החשוב הצפוי מחר.
למה היתה צריכה לשוטט באולם השינה באישון לילה? הרי יכלה להישאר במיטתה ולבהות עד הבוקר במרטיסי הישנה או בירחים התאומים. מבעד לסדק המואר נשקפה צללית שאותה זיהתה מיד. דמות תמירה, דקת גזרה. פעימות לבה שככו.
“אוֹמִין, מה אתה עושה פה?” אמרה בהקלה מהולה באכזבה.
“גם את לא מצליחה לישון?”
הוא הושיט את ידו מבעד לסדק ואחז בידה, מושך אותה אל מחוץ לאולם השינה. אם יעבור שומר הלילה עכשיו, יסתבכו שניהם בצרה צרורה. האולמות היו מופרדים אלה מאלה, ואף שהדלת לא היתה נעולה — אות לאמון שרחשו להם — גררה הפרת הכלל עונשים חמורים.
המסדרון היה ריק, ואומין משך אותה אחריו לעבר אחת הגומחות, שבה הצטנפו זה לצד זה. החשכה עטפה אותם, ורק הטוגה שלו הבליחה בלבן. מחר ילבש גם הוא בגד חדש, אך בניגוד לשלה, זה שלו יהיה מעוטר בסמלי הפטריקים. אם עד כה הצליחה ידידותם לגשר על פני פער המעמדות ביניהם, ממחר יסומנו הגבולות באופן חד וברור, והקשר ארוך השנים בקן הגידול השיתופי לא יהיה אלא זיכרון.
“זה הלילה האחרון שלנו יחד, את מאמינה?” אוֹמִין לא הסתיר את הצער בקולו.
ארלינדה הופתעה. אומין תמיד שמר על איפוק, ושום דבר לא הצליח לגרום לו להתפרץ או לחשוף את המתחולל בתוכו. בניגוד לארלינדה, הוא טען כי שלב התמורה הוא דבר טבעי, שלא צריך לייחס לו סמליות מיותרת. היא חשדה שהוא פשוט נהנה להתווכח איתה, אפילו להתגרות בה. גילוי רגשני בוודאי לא התאים לו, לא כל שכן שיטוט חסר מנוחה במסדרונות באמצע הלילה, שהרי עתידו היה מובטח. רק לפלבאים כמוה היתה סיבה לחוש חוסר ודאות נוכח הבאות. אולי שעת הלילה המאוחרת היתה זו שסדקה את מעטה האיפוק שלו.
“מה תעשי אם הייעוד שתקבלי יהיה שונה מציפיותייך?”
“שונה? איך שונה?”
“תמיד צריך לצפות להפתעות, ארלינדה.”
צחוקה היה מריר.
בניגוד לשאר חבריה, שהובאו לקן הגידול המשותף בידי הוריהם הנרגשים, היא כבר חוותה את ההפתעה הקשה מכול. היחידה בקן הגידול שהיתה יתומה. מדי שבוע, כשחבריה נסעו לבקר אצל הוריהם, היא הורשתה לבקר את סבתה במתחם האנוש־ישישים. כמה חריג היה המראה של אנוש־פעוטה בקרב אלה שעתידים לעזוב את העולם בקרוב. תמיד היה מישהו שליטף את ראשה וריחם על “היתומה המסכנה”, אך היו גם כאלה שסירבו להחליף איתה אפילו ברכה מנומסת, והיא שמעה את הלחשושים מאחורי גבה, “בתם של הבוגדים.”
הפתעה? היא לא אוהבת הפתעות. היא חוששת מהפתעות. הן תמיד צפנו בתוכן רע.
“לא התכוונתי לצער אותך,” אמר אומין.
“אני לא מצפה לשום ייעוד יוצא דופן,” אמרה והוסיפה, “חוץ מזה, אתה פטריקי ואני פלבאית.”
“אז מה? העולם משתנה.”
האמירה הזאת לא התאימה לאומין. ארלינדה הופתעה שוב. מה קרה לו הלילה? היא צחקה חרש. לרגע הוא נשמע לה תמים כמו מרטיסי. לא סביר שהעולם ישתנה. אחרי הכול, הגזע האנושי כבר עבר את השינוי המהפכני ביותר. איזה מהפך נוסף צפוי להתחולל? האם יבוטלו זכויות היתר של הפטריקים, והיחס המתנשא כלפי הפלבאים ישתנה? בניגוד לממורמרים מקצועיים שטענו לקיפוח, בעיקר בסתר מפני שבגלוי לא העזו, לה לא תהיה שום טרוניה כלפי מה שמייעדים לה בעלי הסמכות, ובלבד שתעבור בשלום את שלב התמורה.
רחש רפרוף נשמע לפתע במסדרון. אומין הצמיד אותה אליו מיד, והשניים השתוחחו בגומחה. ארלינדה חשה את נשימתו החמה פורעת את שפעת תלתליה. הם זיהו את תנועתו של שומר הלילה. שאיפת אוויר שורקנית והטפיחות שהעידו כי הוא נחבט מדי פעם בקירות. גם הוא כבר לא היה אנוש־צעיר, ועוד מעט יוחלף באחר. ארלינדה לא ייחלה לייעוד כמו שלו. מי רוצה להשגיח כל חייו על אנוש־צעירים, במיוחד בלילות? זה בתחתית סולם העדיפויות שלה. אבל אסור לפסול מראש. הרי ממילא היא אינה יכולה לשלוט במה שיקרה מחר.
הבל פיו של אומין היה מתוק. גופו היה כה קרוב, יותר משהיה אי־פעם. לרגע עבר בה דחף להצמיד את לֶחייה ללחיו. צר יהיה לה להיפרד ממנו. אומין יהיה תמיד חלק מהילדות שלה. שמו האמיתי היה אוֹמִינוּס־דַרִיוּס, אך מאז שקראה לו בשם החיבה “אוֹמִין”, דבק בו הכינוי.
שומר הלילה חצה את המסדרון מבלי לגלותם. נשימתו השורקנית הלכה והתרחקה. עיניו של אומין זהרו לעברה באפלולית, וכתמי אור מזוג הירחים השתקפו בהן. היא רצתה לקום, אך הוא נגע בהיסוס בתלתל שהיטלטל על לחייהּ, ועיכב אותה. אם רצה לומר משהו, הוא לא הצליח לשחרר את המילים מתוכו. היא קמה במבוכה ומילאה את חלל השתיקה, נשמעת לעצמה כמו אחד ממורי ההוראה:
“אני בטוחה שתגשים את הייעוד שלך, אומין. אל תדאג.”
“ומה הייעוד שלי?” היא הופתעה למשמע הנימה הלעגנית החבויה בקולו.
“אתה הרי פטריקי. הכול פתוח בפניך.”
“לא, ארלינדה.”
“אתה יכול לבחור. כל הייעודים המועדפים הם שלך.”
“ואם אני לא מעוניין בהם, אלא במשהו אחר?”
ארלינדה נדהמה.
“כמו מה?”
הוא שתק. היא ניסתה ללכת, אבל הוא שוב עצר בעדה.
“עוד רגע. אל תלכי.”
התנהגותו של אומין היתה מוזרה כל כך הלילה. אולי גם הוא מדמיין פרפרים. לא הוא. זה מגוחך.
“ואם אגיד לך…” הוא השתתק.
“מה?”
“שמעתי שמועה…”
“איזו שמועה?”
“ בעלי הסמכות… אבא שלי… הוא הגיע במיוחד לטקס מחר. שמעתי אותו מזכיר אותך.”
“אותי? אבל אני לא מכירה אותו. אני פלבאית, אומין, שכחת?”
“זה לא חשוב לי, ארלינדה. תבטיחי לי…”
“מה?”
“שגם אם יפרידו בינינו…”
ברור שעליהם להיפרד. זה בלתי נמנע. זהו מחיר הבגרות. הוא ילך לדרכו והיא לדרכה. אם ייפגשו, זה יהיה רק באקראי. אחרי הכול, לפטריקים נועדו בנות־זוג ממעמדם, והזיווג עם פלבאית היה כרוך בהגשת עתירה מיוחדת ל בעלי הסמכות.
אומין אותת לה בידו, והם פסעו חרש בחזרה לאולם השינה. שוב היתה מודעת לכוח הכבידה המופחת שהשפיע על כל צעד, הפעם לא רק על צעדיה שלה. לאומין תמיד היו צעדים נמרצים, נחושים. מעניין איזה מקצב יהיה לו מחר.
ארלינדה חצתה את הסף. שורות הטוגות בהקו מולה. עכשיו הן לא נראו כרוחות רפאים, אלא כסתם בדים שמוטים. היא הסתובבה לעבר הדלת. יָנוּס כפול הפנים נבלע במשקוף, אולם סמלו של מרקורי, אוחז במטה הסוחרים שלו, בלט על הקירות. מנורת הלילה שהיתה קבועה בכנפוניו סיפקה תמיד תאורה לאולם השינה.
אומין עדיין התעכב. לרגע היה נדמה לה שהוא עומד לעשות משהו נוסף. האם יחבק אותה, ילטף את שערה? ומה אם יצמיד פתאום את גופה אל גופו? אולי יאזור אומץ וינשק אותה לפרֵדה? מבחינתה, אילו היתה יכולה לבחור עם מי להתנשק לראשונה, עדיף שזה יהיה הוא.
לא, לא. אומין המאופק לא יפר את הכללים. פניו צפו בה מתוך הסדק בדלת. רוֹמוּלוּס ורֶמוּס כבר שקעו, ובחשכה שהשתררה נבלעו גם פניו.
לפתע כרע ברך, מגשש אחר קרסולה מתחת לטוגת השינה. היא קפאה. לזה לא ציפתה. אצבעותיו תרו אחר האצעדה הכרוכה סביב המפרק, והוא שיחרר את האבזם. היה נדמה לה שליטף אותה בחטף, אבל אולי זה רק היה נדמה לה.
“לילה טוב, ארלינדה. אני מקווה שהייעוד שלך יהיה מוצלח,” לחש, ואז התרומם ושם בכף ידה את האצעדה בצרור מתנוצץ, מבלי ששום צליל נשמע.
ואז הוסיף בקול חרישי שהלך ודעך: “הלוואי שהכאב יהיה נסבל.”
