7 כללי

• פתוח לציבור

מ”עופר איילים” עד “תכלת וקוצים” – מוקדם ומאוחר ביצירתו של ע. הלל / עדנה קרמר

הרצאה ביום העיון "ספרות ילדים בשבילי הקיבוץ", בסימן 100 שנה לתנועה הקיבוצית

הטקסט הנ”ל נמסר כהרצאה ביום העיון “ספרות ילדים בשבילי הקיבוץ” בסימן 100 שנה לתנועה הקיבוצית, 16.2.2011, במרכז מרים רות לספרות ילדים, מכללת אורנים.

ע. הלל, או הלל עומר, מהבנים הראשונים של משמר העמק ולימים, מבכירי היוצרים לילדים (ולא רק), הביא משב מרענן וחדשני לסי”ל הישראלית. הלל גדל בנופי שדות, עם העברית כשפת אם, ועם אבא (המוסיקאי “חתולי”), שהלל מגדיר אותו כ”משוגע גדול לשפה העברית”. יצירתו שופעת אהבה לטבע, לנופי הארץ, לחי ולצומח, וסקרנות לעולם הסובב; סגנונו פורץ את התבניות המקובלות של משקל וחרוז, משלב פיוט עם שפת-ילדים, משחקי-לשון ומצלול, ואי-גיון (נונסנס) שנון וקונדסי. כל ילד מכיר את הדוד שמחה המפוזר והשובב כילד, את הזברה עם הפיז’מה, את יוסי ילד שלי מוצלח, את החתוליים, השועל והחסידה ועוד ועוד. בהיותו בן 64 נפטר הלל ממחלת לב ונקבר במשמר העמק, נוף הולדתו. בערוב ימיו זכה בשלושה פרסים ספרותיים: פרס פיכמן, פרס זאב לספרות ילדים ועיטור כבוד על שם אנדרסן.
המחקר הסוציולוגי בישראל הִרבה לעסוק במעבר מהגישה הקולקטיביסטית אל האינדיבידואליזם, מעבר שקיבל ביטוי גם בספרות למבוגרים ובספרות לילדים. מירי ברוך, בספרה “ילד אז ילד עכשיו” משווה בין שתי תקופות בספרות הילדים הישראלית: האחת- שנות ראשית היישוב עד שנות ה-50, בה האידיאלים של דור המייסדים מקבלים ביטוי בולט בכתיבה לילדים, השנייה – משנות ה 70 ועד צאת ספרה – 1991, בה מוסט הדגש אל הקול האישי.
אצל הלל, בדומה ליוצרים אחרים, כתיבתו המוקדמת לילדים (משנות ה 40-50) משקפת בבירור את הקיבוץ ובולטת בה הזדהות עם הערכים והאידיאלים של התקופה. מאוחר יותר (החל משנות ה- 60) חל ביצירתו מעבר לאותה שירה קנונית אוניברסאלית שציינתי קודם, שגם מתוכה עולים ניחוחות של מראות תשתית מילדותו בקיבוץ.

כיוון ששיריו לילדים זכו לסיקור נרחב – רבים כתבו על יצירותיו ועטרו להן כתרים – בחרתי להתמקד בפן הפחות מוכר: סיפוריו המוקדמים משנות הארבעים, שמעוגנים בילדותו ב”חברת הילדים” בקיבוץ של פעם, וב”תכלת וקוצים”, ספר שראה אור 40 שנה מאוחר יותר, בשנותיו האחרונות (1987) ובו הוא מתחיה מחדש בחוויות ילדותו הרחוקה מתוך הומור מפוכח ואוהב, ולעתים כואב.
הלל התחיל לפרסם מיצירותיו בגיל צעיר. יצירותיו הראשונות לילדים ראו אור בדב”ל ובמשמ”ל בשנות ה- 40 וה- 50. סיפורו המוכר ביותר מאז הוא “מעשה בעופר איילים”. בכתובים ממקמים את הופעתו בשנת 1957, בקובץ  של ספריית דרור בהוצאת הקבה”מ, אבל הסיפור התפרסם כ- 10 שנים קודם לכן בדב”ל כשהלל בן 21 בלבד. הנוסח שמצאתי בכרך הכחול הזכור לטוב, חתום בשם ‘הלל’, כך חתם על יצירותיו בדב”ל.
מאז הפרסום הראשון חלפו למעלה משישים שנה, בְּרקע הסיפור משתקף הקיבוץ של פעם, ולשון הסיפור עשירה וגבוהה בהרבה מהמקובל בספרות הילדים העכשווית, ובכל זאת עודנו חי וקיים, ומאז גם התפרסם בספרים נוספים, והוא אהוב על ילדים ועל מבוגרים עד היום. את סוד הצלחתו ניתן לזקוף לְאיכות ספרותית-פיוטית וּלְהזדהות הקוראים עם גיבורי הסיפור: נירה והעופר. הסיפור נרקם סביב אהבה הצומחת בין נירה לעופר שהביא אברשק’ה הרועה לפינת החי של חברת הילדים (מושגים מימי החינוך המשותף). סיפורו של אברשק’ה על מכשפה שהפכה נסיך לעופר איילים מצית את דמיונה של נירה. התבגרותם של השניים והירקמות הקשר ביניהם מעוצבים בתיאורים ליריים, דרך מבעי עיניים כמו:

“יותר מכל אהבה נירה להסתכל בתוך עיניו. היו לו עיניים נפלאות. הן היו גדולות ואפלות ומתנוצצות כמו הכוכבים בלילה.” או: “כשהסתכלה נירה בעיניו ראתה שהן מהבהבות בתוגה. לטפה נירה את לחיו, שבה עליצותו ועיניו האירו בשמחה.” או ברגע השיא, כשבמבי יוצא אל החופש: “נירה עמדה תחתיה ועיניה משתוממות, גדולות ומאירות והיא החלה צוחקת…”

ברקע הסיפור משתקפים נופי הקיבוץ – ואדי זיתים, הר האיילות, החורשה “שלנו” (שלנו, שהרי המחבר מזוהה עם המסופר) ומככבת בו “הקבוצה החינוכית” כשהסיפור מעלה את המתח הגובר בין נירה לבין ילדי קבוצתה: נירה מזדהה עם כאבו של העופר ועם געגועיו למרחבים, בעוד חבריה רואים בו חיית מחמד שמקומה בכלוב. כשנירה משכנעת אותם לקחת אותו כבול לטיול בשדות – החבל הולך ונמתח (תרתי משמע), מצד אחד העופר מושך בכוח אל המרחב הפתוח, ומצד שני מעיק וגובר הלחץ שמטילה עליה הקבוצה – לשמור עליו שלא יברח, ואיך תבגוד בחבריה? אבל ההזדהות עם העופר מנצחת את הקונפורמיות, “חשבה נירה: מה יאמרו הילדים? אך במקום להיעצב הרגישה שלבה מתפעם בחדווה גדולה. והיא רצה, רצה! אל המרחקים! ונדמה היה לה כי לא במבי הוא הרץ לקראת החופש אלא היא, נירה, יוצאת לחופש! והנה… נשמט החבל. במבי הפליג בדהרה נפלאה, בדילוגים גבוהים כאילו היו לו כנפיים בלתי נראות, הלאה הלאה, אל הר האילות, הוא הר המולדת  של כל האילות שבסביבתנו.”  (“בסביבותינו” כמו “החורשה שלנו”).

התפעמות מטבע, נוף ומרחב, מאפיינת את כלל כתיבתו של הלל, ובמיוחד את יצירות נעוריו. היא מתגלה במלא עוצמתה בשירי “ארץ הצהרים” (1956): “…נורא הדר/ חרדל הבר!/ ברצח/ בטירוף,/ באש,/ מכניע ארצות – / כובש! / כאן אשדות-דם-הפרג/ הנהרג/ לגיא:/ כרבולת אדירה/ פצועת שקיעות/ הגיא רועש/ צח-אש!…” אותה עוצמת התפעמות מצאתי בכתבה ב”הארץ” במלאת 20 שנה למותו, בְּשיר אחרון שהכתיב על ערש דווי לבתו הצעירה, ומופיעות בו השורות: “איילה שלוחה דוהרת בהר/ אלוהים אדירים, איזה הדר…” (כתבה מאת אלי אליהו “הארץ” 2.8.2010 הגעגוע ושמחת החיים). כך בימיו האחרונים פורצת מתוכו תמונה מרהיבה, שבעיני היא מסמלת סגירת מעגל עם סיפורו הראשון: העופר המפליג בדהרה נפלאה הלאה-הלאה אל הר האיילות…
ב 1989, שנה לפני מותו, פרסם הלל חמישה מסיפוריו המוקדמים, בקובץ שנקרא “מעשה בעופר איילים ועוד סיפורים” (הוצ’ כנרת). המשותף לכל סיפורי הקובץ – שבמרכזם קשר אהבה בין ילדים בקיבוץ לבין בעלי חיים. אביא מתוכו סיפור נוסף, שכמעט אינו מוכר: “מעשה בסוסה ושמה כוכבה”. הוא התפרסם לראשונה במשמ”ל בינואר 1950 ונחשף מחדש רק בחלוף 40 שנה. גם בו מופיע אברשק’ה, כשומר שדות, והזיקה לקיבוץ בו בולטת במיוחד.
בסיפור זה, לצד הסוסה כוכבה, עומדת במרכז “חברת הילדים” כגיבור קולקטיבי. אין בו דמות של ילד מסוים, בדומה לנירה. למול הילדים מופיעה חברת המבוגרים. גם כאן השפה גבוהה ופיוטית ויש בה קריצות הומוריסטיות לקורא המבוגר. זהו סיפור רגיש שהילדים מתוודעים בו לְמוות וּלְכאב על אובדנו של מישהו שאוהבים, ומגלים את גודל רוחם בנאמנות לו. אביא בקצרה את עלילת הסיפור:

בצעירותה, הסוסה כוכבה היא סוסתו האבירה והנערצת של אברשק’ה שומר השדות. בהזדקנה, היא אוהבת את ילדי הקיבוץ והם מחזירים לה אהבה. היא מרכיבה אותם בנחת על גבה, לפי התור, והם מפנקים אותה במטעמים. יום אחד שומעים הילדים שכוכבה גוססת. הם צופים נסערים בייסורי גסיסתה עד מותה. המעמד הזה מתואר בדרך ישירה ונועזת, וזאת, בתקופה שבה גוננה ספרות הילדים על הקוראים וגזרה טאבו על נושאים קשים כמו מוות. ולהלן התיאור:

“בוקר אחד עברה שמועה בבתי הילדים: כוכבה גוססת. ברור שרק מעטים מבין הילדים הבינו לפשר הדבר, אך כולם הבינו שמשהו רע ואיום עובר על כוכבה…כוכבה שכבה ליד אֲבוסה ופּרפרה ברגליה. מדי פעם צנפה והרימה ראשה כמבקשת להביט בילדים סביבה. אך מיד שבה וצנחה חסרת כוח כשמגרונה מבעבע קול ניחר ושרקני. עיניה היו פקוחות עדיין. הילדים קרבו והסתכלו בהן. הם ידעו שכוכבה נוטה למות, על כן הסתכלו היטב בעיניה שניצוץ החיים הבהב בהן עדיין [כמבעי העיניים בסיפור העופר]. הם עמדו דוממים והסתכלו בגוף הגדול, הלבן, הרוטט ונאבק עם המוות. עיני כוכבה היו רטובות ורטיבות זו עברה ודבקה בעיני הילדים…עיניה היו פתוחות אבל פתאום ניכר שהראייה נסתלקה מהן. קרום זגוגי החל לערפלן. כוכבה שכבה בשקט. היא הפסיקה לנשום. אברשק’ה בא ואמר: כוכבה מתה.”

הלל מצייר את המציאות ללא כָּחַל וְסָרַק, בדיוק כפי שחווים אותה ילדי הקיבוץ, בלי לייפות, או להסוות בתיאור אלגורי, כפי שבוחרים אחרים לעשות. מאוחר יותר, הילדים חוזרים למקום ומגלים שכוכבה נעלמה. כאשר הם חוקרים את אברשק’ה, נודע להם שהטרקטור גרר אותה הרחק לשדות. הילדים אינם יכולים לשאת את המחשבה שהסוסה האהובה תהיה טרף לְתנים וּלְעופות דורסים. הם רוצים לקבור אותה ולהביא לה פרחים, אבל איך ימצאו אותה? למראה דיות חגות בשמים, הם מגלים את מקום הסוסה (תושייה של ילדים שחיים בחיק הטבע) ויוצאים בהיחבא למשימה, מצוידים במעדרים.
בערב מגלים החברים שילדיהם נעלמו. הדאגה גדולה. מתארגנים לחיפושים, עד שאברשק’ה מנחש שהילדים הלכו לשדות, אל הסוסה. המשאית של הקיבוץ יוצאת בחשכה לשדה הרחוק. מתברר שהילדים עבדו שעות, עמלו והזיעו לחפור קבר לכוכבה, ואחר-כך גררו אותה במאמץ משותף אל הבור וכיסו את הקבר. כל הקיבוץ הומה מסיפור המעשה, ומכנסים את ועדת החינוך בראשותה של שושנק’ה לישיבה לילית.
למחרת, המחנכים אוספים את הילדים לפגישה חשובה. הילדים בטוחים שצפוי להם עונש. להפתעתם מודיעה להם שושנקה על טיול. “לאן? תראו בעצמכם.” המשאית מביאה אותם בחזרה אל הקבר. שושנק’ה מסבירה לילדים עד כמה הם הדאיגו והכעיסו את המבוגרים במעשה חסר האחריות שעשו, ובכל זאת, היא מגלה להם לבסוף, המבוגרים הגיעו למסקנה שהם נהגו כראוי. בעוד שהמבוגרים הפקירו את כוכבה טרף לתנים, דווקא הילדים עשו את מה שבאמת הגיע לה. ולכן, יש הפתעה נוספת: שתילי אורן מורדים מהמשאית והילדים שותלים חורשה סביב הקבר, לזכר הסוסה האהובה, חורשה שתיתן צל לפלחים ולרועים. סיום טוב, ערכי, שיש בו לצד הלקח גם פיוס, נחמה וקרן אור.

דוגמא ללשון הספרותית אביא מתוך הפתיחה:

“בימים ההם היתה כוכבה צעירה וסעורת-מזג בדומה לקיבוץ עצמו. מאוכפת היתה אוכף ערבי נאה, ולצווארה מחרוזת גדילים ססגונית, כיאה לסוסה אצילה. או: רק אברשק’ה ידע לרכוב עליה כהלכה, להרפותה ולדהור עליה כחץ מקשת, או לרסנה פתע ולהזדקר על שתיים”. הלל סומך על הילד, כותב לו מתוך כבוד ואינו מתיילד. ודוגמה לקריצה הומוריסטית: כשהסוסה מזדקנת, “מתלוצצים הוותיקים ואומרים: אה, סוסה ותיקה! צריך להשיג לה כבר רדיו וקומקום חשמלי…ובחורף יש לשלוח אותה לחמי טבריה” – רמיזות לזכויות הוותק בקיבוץ דאז. הרבה מונחים קיבוציים רווחים בסיפור: הסוסה משוטטת בחצר כאילו היתה היא החצרן הצופה פני החצר, וגם: הוותיקים, בתי הילדים, חצר המשק, מחסן השקים, גינת משק הילדים, וכשהילדים נעלמים, שמריהו המזכיר ניגש אל הפעמון ומצלצל צלצול אזעקה.
גם סיפור זה, כקודמו, טעון ערכים אנושיים ומוסריים, אלא ש”עופר איילים” חזר והתפרסם פעמים אחדות לאורך השנים, בעוד שסיפורה של כוכבה היה גנוז 40 שנה. יש להניח שלא רק שפה גבוהה, קריצות למבוגרים ורקע של תקופה רחוקה גרמו לגניזה, אלא גם, ואולי בעיקר, התיאור הישיר כל-כך של גסיסה ומוות.

על נושא המוות, כותבת מירי ברוך בספרה “ילד אז ילד עכשיו”, שעד שלהי שנות הארבעים נהגו הסופרים לילדים לעקוף את הנושא, מלבד בתחום אחד, שלא ניתן היה להתעלם ממנו: המלחמה של המדינה על חייה. באותן שנים הוצג המוות בסי”ל אך ורק דרך מותם של אלה שנפלו למען המולדת. מוות כזה נתפש כפחות מאיים, כי יש בו ייעוד ושליחות. בסיפורי שנות ה 40 יש גם להלל סיפור גבורה הרואי המסתיים במות הגיבור למען המולדת (דודק’ה, דב”ל כרך 47-8 ע’ 651-2), וגם, שיר קינה של ילד על אחיו שנפל בקרב (איתן אחי, משמ”ל 4.3.48).
עזיבתו של הלל את משמר העמק היתה קשה וכואבת. עזיבה בעת ההיא נתקבלה כבגידה. ברבות השנים נערכה סולחה. בשנותיו האחרונות, חזר הלל אל חוויות ילדותו ואל נופיה, העלה אותן על הכתב ופנה לספרית פועלים להוציאן לאור. אפשר לשער שלא במקרה בחר, בה בעת, לפרסם גם את סיפוריו משנות ה 40. כך הוא סוגר מעגל אל הילדות משני עברי הדרך.

ב”תכלת וקוצים” – מעין אוטוביוגרפיה פולקלוריסטית של ילדותו – הוא מחיה ברעננות קונדסית תמונות הווי, משובות ילדות וגם רגעים כאובים, שנקלטו דרך עיניו של הילד הלל, אך נמסרים מפיו של הלל המבוגר, המפוכח. הספר אמנם מיועד למבוגרים, אבל מבחר מתוכו ראה אור בספר לילדים, “ענן ביד”, שמפגיש אותנו עם  הילד הלל הסקרן והחקרן, בעל החלומות והדמיונות, כזה שיש לו מחסן אוצרות מתחת לצריף ההורים וכל מה שנעלם בקיבוץ מוצאים אצלו. אלא שכאמור, התום הילדי של צבירת מציאוֹת מלוּוה במבט בוגר-ביקורתי-משועשע: “אפשר שלא הבנתי כראוי ואפשר שלא פירשתי כהלכה את רעיון השיתוף הקיבוצי, למרות שהייתי כבר בחור בן שלוש וחצי או ארבע שנים. אידיאל נעלה זה לא יכול להבקיע את חומת הרכושנות הטבועה בי מדור לדור. ואדרבא, אני ניהלתי לעצמי אורח חיים קפיטליסטי אינדיבידואליסטי למופת… ”
הסיפור “ענן ביד” מעוצב בעיקרו כדיאלוג של שאלות ותשובות שופע הומור, יסוד שמופיע ברבים משיריו של הלל המביעים תהייה על העולם ופלאיו. כאן הוא מתנהל בין הלל הקטן לגננת יחידה במינה, חווניה, שרק היא מבינה לצפונות לבו. ברקע, כמובן, החינוך המשותף והלינה המשותפת: כשהלל מתעקש ולא רוצה ללכת לישון, קוראים לחווּניה, וכך זה נשמע:

–          “ובכן,הלל שלי, מה זה שאנחנו לא רוצים ללכת לישון? מה?

–          לא יכולים, הסברתי לה.

–          למה לא יכולים? שאלה.

–          הרי את רואה, חווניה, שאני לא יכול להתפשט כשהיד שלי סגורה.

–          כן, אני רואה, אבל מה קרה לה, ליד, שנסגרה פתאום?

–          אני סגרתי אותה, הסברתי לה בסבלנות.

–          אתה סגרת, יפה, ולמה סגרת?

–          כי תפסתי ענן ולא רוצה שיברח לי.

–          איך זה תפסת ענן?

–          הוא התכופף נמוך מדי אז אני התנפלתי עליו מאחורה ותפסתי אותו.

–          אז מה יהיה עכשיו?

–          עכשיו הוא שלי ולא רוצה שיברח לי.

הרהרה חווניה ואמרה:

–          מה דעתך הלל שלי, אולי נכניס את הענן לארון, שיישן לו שמה בלילה, וגם אתה תוכל לישון, וכשתקום, תוציא אותו מהארון ותיקח לך אותו?

–          אבל איך אני אכניס אותו לארון, חווניה?

–          אני אעזור לך, תן לי את הענן ואני אכניס אותו לארון.

–          אבל שתסגרי במפתח! ביקשתי.

–          בוודאי, בוודאי.

פתחתי את היד ומסרתי לחווניה את הענן והיא לקחה אותו, הכניסה לארון ונעלה את הארון, ואמרה:

–          עכשיו הוא לא יברח לך!

מיד התפשטתי, לבשתי פיג’מה, קפצתי למיטה ונרדמתי.”

אפשר שבְּילדוּת של תכלת וקוצים, הענן מסתיר את התכלת, וכדאי להלל להחזיק אותו כלוא היטב בידו, בדומה ללילה בשיר של אנדה, זה שמתחבא מתחת לארון ו”בקרש אסתירנו/ את הסדקים אסתום/ ולא יהיה עוד לילה/ תמיד יהיה רק יום.” קטע נוסף, עתיר דמיון והומור, אביא מהסיפור “צֵיד אריות באפריקה”. גם במרכזו דיאלוג של שאלות ותשובות בין הלל לאותה חווניה שאין בלתהּ, ובמידה רבה היא ממלאת את תפקיד האם. (ע’ 16-17)

“כבן חמש או חמש ורבע הייתי כאשר נפלה ההכרעה הסופית על דרכי ועתידי בחיים…להיות צייד אריות באפריקה [כאן המשורר לעתיד מצטייד בנשק – סכין גילוח משומש שמצא] והרי ידוע בעולם שאם אתה אוחז סכין גילוח ומושיט את היד קדימה, אז אוי ואבוי לו לאריה שיעז להתנפל עליך…כי כמו שהוא קופץ עליך הסכין חותך לו את האף לשניים והוא נופל אלפיים ארצה ומתבוסס בדמו…” וה”צייד” שלנו מתכוון כבר לצוד שלושה ארבעה חמישה אריות: “הושטתי את סכין הגילוח קדימה וצעדתי לאפריקה. אבל עוד לפני שהספקתי להגיע עד חבש, אפילו, מי מופיעה לי באמצע אפריקה? – חווניה, הגננת שלי.

– ומה אתה עושה כאן, הלל שלי, שאלה והסתכלה בי בעיניים מודאגות.

– אני צד לי קצת אריות באפריקה, הסברתי לה.

– אריות! יפה, אבל איך?

– פשוט, בסכין-גילוח הזה, הסברתי לה, שתבין.

כעת הסתכלה בי, ובעיקר בסכין הגילוח, במבט מאד-מאד מודאג, ואמרה:

– אבל הלל שלי, הרי הסכין מלא חלודה!

– אפילו לא חצי! התגוננתי, רק קצת!

– אבל אתה הרי יודע שמחלודה אפשר לקבל הרעלת חלודה וזה מאוד מסוכן!

– אני יודע חווניה, אבל אני נזהר.

– אבל, הלל שלי, אני מתכוונת שזה מסוכן לאריות!

– באמת?

– ואתה באמת רוצה שכל האריות באפריקה יקבלו הרעלת חלודה וימותו?

– מה פתאום! רק ייפצעו קצת, ואני כבר רץ ועושה להם תחבושת.

– אפילו אם אריה אחד ימות, חס וחלילה, אתה בטח תצטער מאוד, הלל שלי!

– איך את יודעת, חווניה?

– אני יודעת, נכון?

– נכון מאוד.

-אז תזרוק מיד את סכין הגילוח המורעל הזה לאשפה, לפני שיקרה פה אסון!

אז זרקתי.

וחווניה הושיטה לי יד, והלכנו שנינו לאכול ארוחת צהריים, והאריות של אפריקה ניצלו ממני.”

ולימים, הלל צייד האריות שהיה למשורר, הגשים את חלומם של ילדים בעלי דמיונות, כשברא בשירו כפיר אריות שיושב ובוכה בלב אפריקה, למרגלות הר קילימנג’רו, זה שאוהב רק פודינג שוקולד. (בתוך “אני פשוש”) גם שיר זה כתוב כדיאלוג שופע הומור: “כפיר אריות, הו, מלך החיות/ על מה אתה שופך כל כך הרבה דמעות?/ – על שמלך החיות עצוב לי להיות/ על כך שופך אני כל כך הרבה דמעות” ובהמשך: “לו ניתן לי מיד/ רק סיר קטן נחמד/ של פודינג/ הו, פודינג/ פ ו ד י נ ג   ש ו ק ו ל ד !/ – פודינג שוקולד? באמת תתבייש!/ הרי אתה אריה ולא תינוק בן שש…”

האריה של הלל משעשע את הילדים שהרי אפילו מלך החיות יכול להיות לקקן וקפריזי. הוא מזכיר את האריה של תרצה אתר, זה שאוהב רק תות. על כוח התחיותו בעולם הילד אמר הלל בסימפוזיון על ספרות ילדים שנערך ב- 1970:

“התחושה שלי לגבי ספרות ילדים זו תחושה של אדם המתגנב אל ילדותו. לא זו בלבד שהילדות היא חלק מחייו, שאין אנו סוגרים את הדלת אחריה והולכים הלאה, שהרי אלה החדרים, ואולי הארמונות, שאנחנו משתדלים לחזור ולהתגנב אליהם, וליהנות מהם הנאה מחודשת כמבוגרים…המבוגר יודע שאי-אפשר ‘לחזור’ אל הילדות. כדי לחוות אותה מחדש הוא צריך ‘להתגנב’ אליה. אולי אם ינסה להגיע אליה בדרך המלך, לא יתנו לו להיכנס…” וכך, “בתכלת וקוצים” של סוף הדרך, מתגנב הלל אל ראשית הדרך שתוארה בסיפוריו המוקדמים, ומתחיה בה מחדש.

ואין כמו הציטוט הבא לתיאור המבטא את הקשר העז של הלל באחרית ימיו, אל “תבנית נוף מולדתו” – ערש הילדות: ירח על התבור (“תכלת וקוצים”, 116): “ובחורף, כשהלילה מקדים לרדת, והמערב הופך תפוז, והתפוז לוורד, והוורד למנגינה כחולה, או-אז, אט-אט, במזרח מתחילים השמים להתבהר, וצללית התבור מצטיירת ומתבררת מדקה לדקה. עד אשר גח ועולה פתאום ירח ענק כגלגל של עגלה, ואדום כתפוח עץ, ואורו השקט והרך נשפך מקצה הלילה ועד קצהו. ובשביל זה, בשביל זה,כדאי היה להיוולד בעמק.”

עדנה קרמר – סופרת, עורכת ומספרת, מרכזת את “מרכז מרים רות לספרות ילדים” במכללת אורנים.