13 ספרות

משפחת המומינים: הסיפור על מגבעת המכשף / טובה ינסון

פרק מתוך ספרה של טובה ינסון "משפחת המומינים", בתרגום חדש של דנה כספי

דצמבר 1, 2010  

טובה ינסון (1914-2001), סופרת, ציירת ואמנית פלסטית פינית, שהשתייכה למיעוט הדובר שוודית בארצה. החלה לכתוב את סדרת “המומינים” בשנת 1945 כתגובה לתחושות שמלחמת העולם השנייה עוררו בה. בשנת 1966 זכתה בפרס אנדרסון, ונחשבת עד היום לסופרת הפינית המצליחה ביותר. תשעה ספרים כתבה ינסון בסדרת “המומינים” וכולם זכו להצלחה גדולה, תורגמו ליותר משלושים לשונות, עובדו לטלוויזיה ולקולנוע ובפינלנד הוקם פארק שעשועים המוקדש לדמויות הבלתי נשכחות, שלא רק כתבה, אלא גם איירה בכישרון רב.

אנו גאים להציג את חלקו הראשון של הפרק השני מתוך הספר “משפחת המומינים: הסיפור על מגבעת המכשף”, שרואה כעת אור בהוצאת “כתר”, בתרגום חדש של דנה כספי, לראשונה משפת המקור. הספר ראה אור בעבר תחת השם “משפחת החיות המוזרות” בתרגומו של אוריאל אופק מאנגלית; תרגום שלא עלה בקנה אחד עם הטקסט המקורי. הקטע שבחרנו לפרסם הוא מהמפורסמים, האהובים והמרגשים. דומה כי הוא משקף בדיוק רב את רגישותה של ינסון, לצד שימושה המופלא בשפה, בבניית סצנה דרמטית ובאופן המתוחכם אך העדין באמצעותו היא שופכת אור על הדמויות. להוצאה המחודשת של הספר מצורפת אחרית-דבר מאת דנה כספי, שהתגבשה בעקבות רשימתה ב”הפנקס”. אנו מברכים על התרגום החדש ומבקשים להודות להוצאת “כתר” על שיתוף הפעולה בפרסום הקטע.

עטיפת הספר (יח"צ) עיצוב עטיפה: להב הלוי

פֶּרֶק שֵׁנִי

וּבוֹ יְסֻפַּר כֵּיצַד נֶהֱפַךְ מוּמִינְטְרוֹל לְקוֹפִיף גְּדוֹל-עֵינַיִם וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נָקַם אֶת נִקְמָתוֹ בָּאֲרִינָמָל, וְכֵן עַל טִיּוּל הַלַּיְלָה הַסּוֹדִי שֶׁל מוּמִינְטְרוֹל וּסְנוּפְקִין.

יוֹם חָמִים וְשָׁקֵט אֶחָד, כְּשֶׁגֶּשֶׁם הַקַּיִץ יָרַד עַל פְּנֵי עֵמֶק מוּמִין, הֶחְלִיטוּ כֻּלָּם לְשַׂחֵק מַחֲבוֹאִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

סְנִיף עָמַד בַּפִּנָּה, חָטְמוֹ בְּכַפּוֹתָיו, וְסָפַר בְּקוֹל. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְעֶשֶׂר הִסְתּוֹבֵב וְהִתְחִיל לְחַפֵּשׂ; תְּחִלָּה בִּמְקוֹמוֹת הַמַּחֲבוֹא הָרְגִילִים וְאַחַר כָּךְ בַּמְּקוֹמוֹת הַמּוּזָרִים.

מוּמִינְטְרוֹל נִשְׁכַּב תַּחַת שֻׁלְחַן הַמִּרְפֶּסֶת וְהָיָה קְצָת מֻדְאָג. זֶה לֹא הָיָה מָקוֹם טוֹב, הוּא הִרְגִּישׁ זֹאת בְּכָל גּוּפוֹ.

בָּטוּחַ שֶׁסְּנִיף יָרִים אֶת מַפַּת הַשֻּׁלְחָן וִיגַלֶּה אוֹתוֹ. מוּמִינְטְרוֹל הִבִּיט לְכָאן וּלְשָׁם, וּפִתְאוֹם הִבְחִין בַּמִּגְבַּעת הַגְּבוֹהָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁמִּישֶׁהוּ הִנִּיחַ בַּפִּנָּה.

זֶה רַעְיוֹן מַבְרִיק! סְנִיף לְעוֹלָם לֹא יַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ להָרִים אֶת הַמִּגְבַּעַת. מוּמִינְטְרוֹל הִזְדָּרֵז לִזְחֹל בְּשֶׁקֶט לַפִּנָּה וְחָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ אֶת הַמִּגְבַּעַת. הִיא הִגִּיעָה לוֹ רַק עַד הַבֶּטֶן, אֲבָל אִם יְכַוֵּץ אֶת עַצְמוֹ וְיִתְחַב אֶת הַזָּנָב פְּנִימָה בְּוַדַּאי יִהְיֶה כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה.

מוּמִינְטְרוֹל צִחְקֵק לְעַצְמוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע כיצַד כָּל הָאֲחֵרִים נִתְפָּסִים זֶה אַחַר זֶה. נִרְאֶה שֶׁהֶמְיוּלִין שׁוּב הִסְתַּתֵּר תַּחַת הַסַּפָּה, הוּא אַף פַּעַם לֹא מָצָא מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר. עַכְשָׁו הִתְרוֹצְצוּ כֻּלָּם בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת וְחִפְּשׂוּ אֶת מוּמִינְטְרוֹל.

הוּא הִמְתִּין עַד שֶׁחָשַׁשׁ שֶׁיִּמָּאֵס לָהֶם לְחַפֵּשׂ, וְאָז זָחַל וְיָצָא מִתַּחַת לַמִּגְבַּעַת, תָּקַע אֶת רֹאשׁוֹ בְּפֶתַח הַדֶּלֶת וְאָמַר: “תִּרְאוּ אוֹתִי!”

סְנִיף נָעַץ בּוֹ מַבָּט מְמֻשָּׁךְ וְאַחַר כָּךְ אָמַר בְּקוֹל לֹא הֲכִי נֶחְמָד: “תִּרְאֶה אֶת עַצְמְךָ!”

“מִי זֶה שָׁם?” לָחֲשָׁה סְנוֹרְקָה.

הָאֲחֵרִים הֵנִיעוּ אֶת רֹאשָׁם מִצַּד לְצַד וְהוֹסִיפוּ לִבְהוֹת בְּמוּמִינְטְרוֹל.

מִסְכֵּן מוּמִינְטְרוֹל הַקָּטָן! הוּא נֶהֱפַךְ לְבַעַל חַיִּים מְשֻׁנֶּה בְּיוֹתֵר בִּזְמַן שֶׁשָּׁהָה בְּתוֹךְ מִגְבַּעַת הַמְכַשֵּׁף. כָּל מַה שֶּׁהָיָה מְעֻגָּל בּוֹ נַעֲשָׂה מְחֻדָּד, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה קָטָן נַעֲשָׂה גָּדוֹל. וְהַמּוּזָר מִכֹּל, הוּא עַצְמוֹ הָיָה הַיָּחִיד שֶׁלֹּא רָאָה מַה קָּרָה לוֹ.

“עַכְשָׁו מַמָּשׁ הִפְתַּעְתִּי אֶתְכֶם,” אָמַר מוּמִינְטְרוֹל וּפָסַע פְּסִיעָה מְהֻסֶּסֶת בְּרַגְלָיו הָאֲרֻכּוֹת וְהַכְּחוּשׁוֹת. “לֹא תְּנַחֲשׁוּ אֵיפֹה הָיִיתִי!”

“זֶה לֹא מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ,” אָמַר סְנוֹרְק. “אֲבָל אַתָּה בֶּאֱמֶת נִרְאֶה כָּל כָּךְ מְכֹעָר, שֶׁכָּל אֶחָד הָיָה מֻפְתָּע.”

“כַּמָּה שֶׁאַתֶּם מַגְעִילִים,” מִלְמֵל מוּמִינְטְרוֹל בְּעֶצֶב. “כַּנִּרְאֶה נִמְאַס לָכֶם לְחַפֵּשׂ אוֹתִי. מַה נַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?”

“דָּבָר רִאשׁוֹן, אוּלַי תַּצִּיג אֶת עַצְמְךָ?” אָמְרָה סְנוֹרְקָה בְּקוֹל נֻקְשֶׁה. “אֲנַחְנוּ בִּכְלָל לֹא יוֹדְעִים מִי אַתָּה.”

איירה: טובה ינסון

מוּמִינְטְרוֹל הִבִּיט בָּהּ בִּפְלִיאָה, אֲבָל פִּתְאוֹם חָשַׁב שֶׁאוּלַי זֶה מִשְׂחָק חָדָשׁ. הוּא צָחַק בְּשִׂמְחָה וְאָמַר: “אֲנִי מֶלֶךְ קַלִיפוֹרְנִיָה!”

“וַאֲנִי אֲחוֹתוֹ שֶׁל סְנוֹרְק,” אָמְרָה סְנוֹרְקָה. “זֶה אָח שֶׁלִּי.”

“לִי קוֹרְאִים סְנִיף,” אָמַר סְנִיף.

“וַאֲנִי סְנוּפְקִין,” אָמַר סְנוּפְקִין.

“אוּף כַּמָּה שֶׁאַתֶּם מְשַׁעְמְמִים,” אָמַר מוּמִינְטְרוֹל. “לֹא יְכָלְתֶּם לְהַמְצִיא מַשֶּׁהוּ קְצָת יוֹתֵר מְיֻחָד? עַכְשָׁו נֵצֵא, נִדְמֶה לִי שֶׁהַשָּׁמַיִם מִתְבַּהֲרִים.”

הוּא יָצָא אֶל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת, וְהָאֲחֵרִים הָלְכוּ בְּעִקְבוֹתָיו, מֻפְתָּעִים מְאוֹד וְחַשְׁדָנִים לְמַדַּי.

“מִי זֶה שָׁם?” שָׁאַל הֶמְיוּלִין, שֶׁיָּשַׁב בַּחֲזִית הַבַּיִת וְסָפַר אַבְקָנִים בְּפֶרַח חַמָּנִית.

“זֶה מֶלֶךְ קַלִיפוֹרְנִיָה,” אָמְרָה סְנוֹרְקָה בְּהִסּוּס.

“הוּא יָגוּר כָּאן?” שָׁאַל הֶמְיוּלִין.

“זֶה תָּלוּי בְּמוּמִינְטְרוֹל,” אָמַר סְנִיף. “מְעַנְיֵן לְאָן הוּא נֶעְלַם.”

מוּמִינְטְרוֹל צָחַק. “אַתָּה בֶּאֱמֶת מְאוֹד מְשַׁעֲשֵׁעַ לִפְעָמִים,” אָמַר. “מַה דַּעְתְכֶם שֶׁנְּחַפֵּשׂ אֶת מוּמִינְטְרוֹל!”

“אַתָּה מַכִּיר אוֹתוֹ?” שָׁאַל סְנוּפְקִין.

“וּבְכֵן,” אָמַר מוּמִינְטְרוֹל. “אֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְהַגִּיד שֶׁכֵּן! מַכִּיר אוֹתוֹ דֵּי טוֹב, לְמַעַן הָאֱמֶת!” הוּא כִּמְעַט הִתְפַּקֵּע מֵרֹב הִתְלַהֲבוּת מֵהַמִּשְׂחָק הֶחָדָש וְחָשַׁב שֶׁהוּא מִצְטַיֵּן בּוֹ מַמָּשׁ.

“מָתַי הִכַּרְתָּ אוֹתוֹ?” שָׁאֲלָה סְנוֹרְקָה.

“נוֹלַדְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמַן,” הֵשִׁיב מוּמִינְטְרוֹל וְכִמְעַט הִתְפּוֹצֵץ מֵרֹב צְחוֹק. “אֲבָל הוּא מַמָּשׁ פִּרְחָח, שֶׁתֵּדְעוּ לָכֶם! כִּמְעַט אִי-אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס אוֹתוֹ הַבַּיְתָה!”

“תִּתְבַּיֵּשׁ! אָסוּר לְךָ לְדַבֵּר כָּכָה עַל מוּמִינְטְרוֹל,” אָמְרָה סְנוֹרְקָה בְּכַעַס. “הוּא הַמּוּמִין הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם וַאֲנַחְנוּ נוֹרָא-נוֹרָא אוֹהֲבִים אוֹתוֹ!”

מוּמִינְטְרוֹל הָיָה בָּרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי. “בֶּאֱמֶת!” אָמַר. “וַאֲנִי דַּוְקָא חוֹשֵׁב שֶׁמּוּמִינְטְרוֹל הוּא מַמָּשׁ נוּדְנִיק.”

סְנוֹרְקָה פָּרְצָה בְּבֶכִי.

“תִּסְתַּלֵּק,” אָמַר סְנוֹרְק בְּקוֹל מְאַיֵּם. “אַחֶרֶת נַרְבִּיץ לְךָ!”

“טוֹב, תֵּרָגְעוּ,” אָמַר מוּמִינְטְרוֹל בְּתַדְהֵמָה. “זֶה הָיָה רַק מִשְׂחָק! אֲנִי שָׂמֵחַ מְאוֹד שֶׁאַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתִי כָּל כָּךְ.”

“אֲנַחְנוּ בִּכְלָל לֹא אוֹהֲבִים אוֹתְךָ!” צָוַח סְנִיף בְּקוֹל צוֹרֵם. “תִּתְפְּסוּ אוֹתוֹ! סַלְּקוּ מִפֹּה אֶת הַמֶּלֶךְ הַמַּגְעִיל שֶׁמַּשְׁמִיץ אֶת מוּמִינְטְרוֹל שֶׁלָּנוּ!”

וְכֻלָּם יַחַד הִתְנַפְּלוּ עַל מוּמִינְטְרוֹל הַמִּסְכֵּן. הוּא הָיָה נִדְהָם מִכְּדֵי לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ, וּכְשֶׁהִתְחִיל סוֹף-סוֹף לְהִתְרַגֵּז, כְּבָר הָיָה מְאֻחָר מִדַּי; הוּא הָיָה שָׂרוּעַ מִתַּחַת לְעִרְבּוּבִיָּה שֶׁל אֶגְרוֹפִים וּצְוָחוֹת, זְנָבוֹת וְכַפּוֹת.

מוּמִינְאִמָּא יָצְאָה לַמִּרְפֶּסֶת.

“מַה קּוֹרֶה לָכֶם, יְלָדִים!” קָרְאָה. “תַּפְסִיקוּ מִיָּד לָרִיב!”

“הֵם מַרְבִּיצִים לְמֶלֶךְ קַלִיפוֹרְנִיָה!” הִתְיַפְּחָה סְנוֹרְקָה. “וּמַגִּיעַ לוֹ!”

מוּמִינְטְרוֹל זָחַל וְיָצָא מִתּוֹךְ הָעֲרֵמָה, תָּשׁוּשׁ וְכָעוּס.

“אִמָּא!” צָעַק. “הֵם הִתְחִילוּ! שְׁלוֹשָׁה נֶגֶד אֶחָד, זֶה לֹא הוֹגֵן!”

“אַתָּה צוֹדֵק,” אָמְרָה מוּמִינְאִמָּא בְּכֹבֶד רֹאשׁ. “אֲבָל אַתָּה בְּוַדַּאי הִרְגַּזְתָּ אוֹתָם. דֶּרֶךְ אַגַּב, מִי אַתָּה, חַיָּה קְטַנָּה?”

“תַּפְסִיקוּ כְּבָר עִם הַמִּשְׂחָק הַטִּפְּשִׁי הַזֶּה,” צָעַק מוּמִינְטְרוֹל. “אַתֶּם בִּכְלָל לֹא מַצְחִיקִים. אֲנִי מוּמִינְטְרוֹל, וְאִמָּא שֶׁלִּי עוֹמֶדֶת שָׁם עַל הַמַּדְרֵגוֹת. וְזֶהוּ זֶה!”

“אַתָּה לֹא מוּמִינְטְרוֹל,” אָמְרָה סְנוֹרְקָה בְּבוּז. “לְמוּמִינְטְרוֹל יֵשׁ אָזְנַיִם קְטַנּוֹת וְיָפוֹת, וְשֶׁלְּךָ נִרְאוֹת כְּמוֹ כְּפָפוֹת מִטְבָּח!”

מוּמִינְטְרוֹל הַמְבֻלְבָּל שָׂם אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְלָפַת זוּג אָזְנַיִם אַדִּירוֹת וּמְקֻמָּטוֹת. “אֲבָל אֲנִי מוּמִינְטְרוֹל!” קָרָא בְּיֵאוּשׁ. “אַתֶּם לֹא מַאֲמִינִים לִי?”

“לְמוּמִינְטְרוֹל יֵשׁ זָנָב קָטָן כָּזֶה, וְשֶׁלְּךָ נִרְאֶה כְּמוֹ מִבְרֶשֶׁת לְנִקּוּי אֲרֻבּוֹת,” אָמַר סְנוֹרְק.

כֵּן, זֶה נָכוֹן! מוּמִינְטְרוֹל מִשֵּׁשׁ מֵאָחוֹר בְּכַפּוֹת רוֹעֲדוֹת.

“הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ נִרְאוֹת כְּמוֹ צַלָּחוֹת,” אָמַר סְנִיף. “וְהָעֵינַיִם שֶׁל מוּמִינְטְרוֹל קְטַנּוֹת וְנֶחְמָדוֹת!”

“בְּדִיּוּק כָּךְ,” אִשֵּׁר סְנוּפְקִין.

“אַתָּה מִתְחַזֶּה!” קָבַע הֶמְיוּלִין.

“אַף אֶחָד לֹא מַאֲמִין לִי?” קָרָא מוּמִינְטְרוֹל. “תִּסְתַּכְּלִי טוֹב-טוֹב, אִמָּא, בָּטוּחַ שֶׁאַתְּ מְזַהָה אֶת הַמּוּּמִין-יֶלֶד שֶׁלָּךְ!”

מוּמִינְאִמָּא הִבִּיטָה בּוֹ הֵיטֵב. הִיא הִתְבּוֹנְנָה לְתוֹךְ עֵינֵי הַצַּלַּחַת הַמְבֹהָלוֹת שֶׁלּוֹ שָׁעָה אֲרֻכָּה וּלְבַסּוֹף אָמְרָה בְּשֶׁקֶט:

“נָכוֹן, אַתָּה מוּמִינְטְרוֹל.”

וּבְאוֹתוֹ רֶגַע הֵחֵל לְהִשְׁתַּנּוֹת. עֵינָיו וְאָזְנָיו וּזְנָבוֹ הִתְכַּוְּצוּ, וְחָטְמוֹ וּבִטְנוֹ גָּדְלוּ. וְהִנֵּה עָמַד מוּלָם מוּמִינְטְרוֹל, בָּרִיא וְשָׁלֵם וּבְכָל הֲדָרוֹ.

“בּוֹא וַאֲחַבֵּק אוֹתְךָ,” אָמְרָה מוּמִינְאִמָּא. “אַתָּה רוֹאֶה, תָּמִיד אֲזַהֶה אֶת הַמּוּמִין-יֶלֶד הַקָּטָן שֶׁלִּי.”

“משפחת המומינים: הסיפור על מגבעת המכשף” מאת טובה ינסון, תרגמה והוסיפה אחרית-דבר: דנה כספי. עורכות אחראיות: רחלה זנדבנק ויערה שחורי, הוצאת כתר, 2010.

כתיבת תגובה

13 תגובות:

  1. גדי הגיב:

    איזה יופי! רק השבוע דיברתי על כך שממש טוב שמתרגמים יצירות ישנות מחדש ושעדיך במהלך החיים לקרוא את יצירת המופת כמה פעמים בתרגומים מתחדשים. הדיון דווקא נסוב על תומאס מאן שיצירות המופת שלו הר הקסמים ויוסף ואחיו (שממש נקראות עכשיו במסגרת פרשת השבוע) שהתרגומים הישנים צריכים חידוש והנה יצירה הזכורה לי מהילדות (למרות שאת התוכן איני זוכר כלל) ובתרגום חדש. תוספת מצוינת למדף הספרים. האםמתוכנן גם תרגום הספר השני ?

  2. חגי ברקת הגיב:

    איזה תענוג! זו פשוט קפסולת נוסטלגיה מרוכזת ישר לוריד. אחד מספרי הילדים הנפלאים והאהובים עלי בכל הזמנים.
    ברכות על התרגום החדש והמצוין, ותמיד תישאר פינה חמה בלב לתרגום הישן של אוריאל אופק, עם מוסקרט, השמנטפים וקונצי ובובי, גם אם הוא כנראה לא היה לגמרי נאמן למקור.

  3. admin הגיב:

    גדי שלום,
    למיטב ידיעתנו, ככל הנראה שיתורגמו גם הספרים האחרים, אך זוהי אינה תגובה רשמית מההוצאה לאור.

    בברכה.

  4. חמוטל הגיב:

    שלום רב, התרגום יפה מאד, אבל לעניות דעתי, יש ספרים אחרים שתרגום חדש שלהם נחוץ הרבה הרבה יותר, למשל “רסמוס והנודד”, ובעיקר “רסמוס ובולע החרבות” של אסטריד לינדגרן… התרגום של זה האחרון לא רק מיושן (שזה כלשעצמו לא נורא) אלא ממש ממש מסורבל.

  5. לימור דהאן הגיב:

    התרגום החדש מצויין. טובה ינסון היא סופרת ומאיירת נפלאה.
    לחמוטל—- אין קשר בין התרגום של המומינים לרסמוס זה לא בא אחד על חשבון השני.
    ואין צורך לזמן וועדת נחיצות , גם תורו של רסמוס יגיע…:)

  6. אלה הגיב:

    אולי סוף סוף אוכל להקריא את הספר האהוב לילדיי. הם לא התלהבו מהעותק המאובק שלי.

  7. איילין מוסקוביץ הגיב:

    לדנה כספרי
    יש לי שאלה מסויימת ל גבי משהו קשור לספרות ילדים הסקנדנווית. אם את מוכנה אשמח אם תגיד לי איך ליצור קשר איתך. או אפשר לכתוב לי ב ilenemoskowitz@yahoo.com

  8. אברחחההש הגיב:

    יש לי את הספר אז אני יודע מה קורה שם. “זמן קצר אחר-כך ישבו מומינטרול וסנורק באחד ממקומות המסתור, זה שתחת שיח היסמין, שהיה כמו מערה עגולה של עלוה ירוקה.”
    ” ‘נתפוס אויב,’ הציע סנורק. ‘הממ,’ אמר מומינטרול. ‘אתה מכיר איזה אויב?’ ‘החולדה הגדולה מערמת הרפש,’ אמר סנורק. מומינטרול הניע את ראשו מצד לצד. ‘אותה אי אפשר לסדר.’

  9. ר הגיב:

    שלום,
    נהנתי לקרוא, תודה רבה.

    אך נדמה לי שנפלה טעות באחת השורות די בהתחלה: נִרְאֶה שֶׁהֶמְיוּלִין שׁוּב הִסְתַּתֵּר תַּחַת הַסַּפָּה, הוּא אַף פַּעַם לֹא מָצָא מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר. עַכְשָׁו הִתְרוֹצְצוּ כֻּלָּם בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת וְחִפְּשׂוּ אֶת מוּמִינְטְרוֹל.

    האם המיולין שיחק איתם?
    א. זה לא נראה מתאים
    ב. הוא לא מציג את עצמו אחר-כך כמו כל השאר, נראה שאכן לא היה שם
    ג. הם פוגשים אותו רק אחר-כך, ומציגים את מומין בפניו כמלך קליפורניה

    תודה וכל טוב!

  10. […] של "משפחת המומינים הספור על מגבעת המכשף", וכן לפרק מתוך הספר, שניהם כאן, […]

  11. […] לעבר נופים קסומים מאת דנה כספי, שפורסם באתר 'הפנקס'. המומינים, אגב, הם אורחי־כבוד בגן־הורים כשהוא […]

  12. […] ההקרנה הראשונה אמר לי אב צעיר: "קראנו את מגבעת המכשף בתרגום החדש" (התרגום של דנה כספי שיצא בהוצאת "כתר"), "לא […]

  13. שאולה הגיב:

    תודה רבה, תרגום נהדר לסיפור הקלאסי של המומינים. לפרקים אני מסוגלת לדמיין את עצמי שם בין המיולין מומין אבא ומר מוסקרט, מתדיינים על הבלים ברצינות גמורה.

כתיבת תגובה