סַבָּא מֶכֶס / סיון זיו וינד
אוקטובר 12, 2022
סבא של סיסו עבד במכס של צי אוניות.
סיסו לא כל כך ידעה מה הכוונה במכס, אבל ידעה שסבא שלה עובד במשרד שיש בו ניירות, עוגיות ולפעמים הוא לוקח אותה לראות אוניות שעוגנות.
אלו היו אוניות גדולות שבאו מארצות רחוקות שכל אחת שונה ומיוחדת. הייתה אוניה לבנה עם סירות הצלה צהובות (סבא אמר שזאת אונייה שיש בה בריכה); אוניית משא שעליה מכולות כחולות, אדומות, חומות. היו גם אוניות של צבא שהגיעו מאמריקה (החיילים לבשו מדים לבנים וקיבלו אישור להסתובב בעיר, לשיר שירים בקולי קולות ברחובות ואפילו לשחק בקלאס!). היו גם סירות שעגנו במקום אחר. סבא סיפר שאלו סירות דייגים, שמפליגות בלילה וחוזרות עם אור ראשון. בחיוך גדול אמר כמה הוא אוהב לאכול דגים – בעיקר מטוגנים ועם לימון. סיסו חשבה שהלוואי והייתה פוגשת בדג זהב שיגשים לה את כל המשאלות, כי יש לה לא מעט וזה יכול מאוד לעזור לה.
יום אחד, כשסיסו ביקרה את סבא מכס, סבא לא לקח אותה לראות את האוניות וגם לא נתן לה ניירות משומשים לצייר עליהם. הוא נתן לה עוגית ריבה וקרא בהתרגשות, “בואי! בואי! יש לי הפתעה!” הוא חבש את הכובע שלו ונתן יד לסיסו.
השניים יצאו מהמכס דרך שער קטן והלכו ברחוב צר שהפריד בין כביש סואן לים. ברחוב הם חלפו על פני מאפייה (הריח המתוק דגדג את אפה של סיסו), הם חלפו על פני חנות גרביים וכובעים (סיסו הסתכלה על הכובע של סבא וחשבה שכדאי ורצוי שיתחדש). ליד דוכן הבורקסים שבו המוכר קילף ביצים חומות, היה מעבר חצייה שסבא אמר שצריך לחצות. סיסו קיוותה בכל ליבה שהרמזור להולכי רגיל לעולם לא יהיה ירוק כי ככה היא וסבא יישארו ליד דוכן הבורקסים וסבא יקנה לה בורקס גבינה עם מלפפון חמוץ… ולמה בכלל צריך למהר… אך מיד אחרי שחשבה על המלפפון החמוץ, הרמזור הפך לירוק).
סבא וסיסו עברו את הכביש, צעדו כמה צעדים ואז סבא נעצר.
“זה כאן!” סבא הצביע על דלת כסופה.
“מה יש כאן?” סיסו שאלה בסקרנות.
“בואי!” קרא בהתרגשות, והם ניגשו אל הדלת ונכנסו.
השניים נעמדו בשקט בכניסה וסבא שאל בקול, “יש כאן מישהו?”
לפתע עף ונתקל בראשה של סיסו תוקן גדול:
“אויש! אני מצטער!
המקור שלי כבד גורם לי להסתחרר…
כמה חבל!
אך אין צורך לדאוג בכלל!”
אחרי שהתייצב, אמר:
“שלום, אני הוא מר תוקן!
שיודע לתקן הכוללל כאן!
ברוכים הבאים וברוכות הנמצאות,
לחנות שלי – חנות של מתנות!”
“חנות של מתנות?!” חזרה אחריו סיסו.
“זאת חנות שכל מה שיש כאן את יכולה לקחת במתנה. מה שתרצי! אלו מתנות שהגיעו מארצות רחוקות במכולות ולא רצו בהן,” סבא הסביר לסיסו.
“מתנות שלא רצו לקבל?”
“כן, יש מתנות שאנשים לא רצו לקבל ויש מתנות שאי אפשר היה להחזיר, אולי כי הכתובת לא נכונה, או אולי כי הן נשברו, אז כולן מגיעות לכאן – למר תוקן.”
“כן, כן, כאן! אצל מר תוקן!”
“תבחרי איזו מתנה שתרצי,” אמר סבא, ומיד ניגש לאחד המדפים לבחור מתנה לעצמו. אחרי כמה רגעים קרא, “סיסו, תראי! שומעים את הים! אולי את זה את רוצה?” סבא החזיק בצדף ענק שעליו מודבקים אלפי צדפים קטנים. סיסו הנידה את ראשה לשלילה והמשיכה לחפש בין המדפים. “אז אולי את המטריה הזו? והקימונו?” סבא לבש קימונו ירוק עם דרקון. סיסו חייכה מהמראה המשעשע של סבא שלה לבוש עם קימונו ומחזיק מטרית נייר חומה פתוחה, אך שוב הנידה עם ראשה לשלילה והמשיכה לחפש.
“את זה!” קבע סבא בהחלטיות, כשהחזיק בכד זהב שעליו חרוטים ציורים של פירמידות. הוא שפשף את הכד ואמר, “נו, מי יודע? אולי ייצא מהכד שדון, אי אפשר לדעת!”
אך סיסו המשיכה ללכת בין המדפים עד שנתקלה במזוודה אדומה על הרצפה. זאת הייתה מזוודה עם מנעול אפור, סיסו התכופפה. “מה יש בתוכה?” שאלה.
“מר תוקן בדיוק כאן, לפתוח לך כמובן!”
מר תוקן ניגש למנעול (שבכלל לא היה סגור) ופתח עם הכנפיים שלו את המזוודה.
“קואלה?!” נבהלו סיסו וסבא.
בתוך המזוודה ישנה קואלה על עלי במבוק ירוקים.
“היא נמצאת כאן כבר המון זמן,” אמר מר תוקן.
סיסו ליטפה את הקואלה שישנה שינה עמוקה.
“אבל מר תוקן, קואלות לא צריכות להיות במזוודות ולא בחנויות, נכון סבא? נכון?” אמרה סיסו בעצב. סבא הרים את כתפיו ולא ידע מה לומר.
“כמה חבל!
אבל אין צורך לדאוג בכלל!
כי מחר הקפיטן יפליג לקזכסטן
ואת הקואלה ייקח מכאן, אינשללה
ישר הביתה!
כן, כן אני הוא מר תוקן! יודע לתקן הכולללל כאן!”
סבא התקדם למדף אחר ועצר ליד חבילה ענקית של גירי פחם צבעוניים ושבורים. “סיסו! בואי תראי! אולי תרצי לצייר עם הגירים? אפילו שהם שבורים הם עדיין מציירים.” סיסו הנידה את ראשה בשלילה וליטפה את הקואלה. היא שמחה לשמוע על הקפיטן ושהקואלה תחזור הביתה. היא ניגשה למדף של גירי הפחם איפה שסבא התחיל לבדוק את הגירים. ליד החבילה שבחר היו מונחים כפכפי עץ. סיסו הורידה אותם מהמדף. היא חלצה את נעליה ונעלה את כפכפי העץ שהיו בדיוק במידה שלה. היא צעדה כמה צעדים ואלו השמיעו קולות נקישה.
“אני רוצה אותם!” קראה סיסו בהתרגשות.
מיד עף לעברה מר תוקן ושוב נתקל בראשה:
“אוייש! אני מצטער!
המקור שלי כבד גורם לי להסתחרר,
אוהו! כפכפי עץ למי שמאמץ!”
מר תוקן שלף כנף ולחץ את ידה. זאת הייתה עסקה טובה.
“תודה,” אמרה סיסו למר תוקן.
סיסו וסבא נפרדו ממר תוקן ויצאו מהחנות המתנות כשסבא מחזיק בגירי הפחם השבורים וסיסו נועלת את כפכפי העץ. כשעמדו השניים במעבר החצייה וחיכו שהרמזור יתחלף לירוק סיסו אמרה, “סבא, כפכפי העץ שלי משמיעים נקישות בדיוק כמו הרגל מעץ שלך.”
סבא פרץ בצחוק, הרמזור האדום התחלף לירוק. השניים עברו את מעבר החצייה כשהם נוקשים ומתופפים בהליכה.
ליד דוכן הבורקס סבא עצר. “רוצה בורקס גבינה?”
“גם עם מלפפון חמוץ וביצה?”
“ברור!” ענה סבא מכס.
סיון זיו וינד – כותבת סיפורים לילדים שחלקם יוצאים לאור כמכתבים מאוירים ששולחים בדואר למי שאוהבים (“מכתבי שסק“). אמא לשחר, בן 12 ולדורון, בת 7, נשואה ליוני. מתגוררת בקיבוץ עין דור ובעלת עגלת קפה בשם ברטה.
