כללי

סופי והתרנגולות הבלתי רגילות / קלי ג’ונס

פברואר 7, 2023  

יום אחד הופיעה אצל סופי תרנגולת – זוהי הפתיחה המפתיעה והמיוחדת של ספר הנוער “סופי והתרנגולות הבלתי רגילות” שכתבה קלי ג’ונס ואיירה קייטי קאת’, אשר ראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת “הכורסא” ו”מודן”. באדיבות ההוצאות, אנו מפרסמים את פתיחת הספר, לקריאה בימים גשומים, ובכלל.

כריכת הספר (יח”צ)

“סופי והתרגולות הבלתי רגילות”

תרגום: ניצן לפידות

2 ביוני 2014

לגברת או אדון קטלוג

רדווד ציוד חקלאי

גרבנשטיין, קליפורניה, 95472

 

לאנשים ששולחים קטלוגים לאנשים בחוות, שלום רב!

יש פרסומת שלכם באסם של דוד של אבא שלי ג’ים. אני לא יכולה לשאול אותו על זה, כי הוא מת לפני כמה חודשים. אבל עכשיו אנחנו גרים בחווה שלו, ואם אני צריכה לגור בחווה, אני חושבת שכדאי שזאת תהיה חווה מעניינת, עם תרנגולות וברווזים ואולי כמה טווסים או משהו. עכשיו אין לנו אפילו עגבניות, רק עוד ועוד שורות של גפנים. ובכלל עוד אין עליהן ענבים.

אני לא מוצאת את האתר שלכם, אז אמא אמרה לי לכתוב לכם מכתב רשמי ולבקש קטלוג. בפרסומת שלכם כתוב שיש לכם תרנגולות בלתי רגילות ללולנים יוצאי דופן. אני לא יודעת מה הופך תרנגולת לבלתי רגילה, אז אולי תשלחו לי את הקטלוג שלכם ואז אני אוכל להפסיק לתהות לגבי זה.

נראה לי שכדאי שתדעו שאני בת שתים־עשרה ומאוד אחראית לגילי. כשהיינו צריכים לעבור דירה, ארזתי ופרקתי את כל הדברים שלי לבד. ואני גם אהיה חוואית טובה. אני תמיד מקבלת 100 בפרויקטים במדעים ואף פעם לא שוכחת להשקות את זרע השעועית שלי ודברים כאלה. אני גם יודעת להכין לחם מטוגן ופנקייקים בלי לשרוף את הבית ובלי לקבל כווייה או להרוס את המרית. לא כמו אבא שלי. אז אתם בטח מבינים שיהיה נחמד אם יהיו לנו תרנגולות ופרה ומה שנותן קמח. אבל זה צריך להיות זול, כי אין לנו הרבה כסף.

תודה על שקילת הבקשה שלי. אצפה לשמוע מכם בהקדם. (אני חושבת שאמא מצאה לי ניסוח ישן של מכתב רשמי, כי אף אחד לא מדבר ככה. אם לא כתבתי את זה כמו שצריך, זאת לא אשמתי.(

בברכה,

סופי בראון

*

4 ביוני 2014

מריפוסה גרסיה גונזלס

גן עדן

 

קֵרִידַה אַבּוּאֵלִיטָה, סבתא יקרה,

אני יודעת שאת מתה, ואני לא מאמינה בזומבים אז את לא צריכה לכתוב לי בחזרה או משהו. רק רציתי לכתוב למישהו, כמו יומן כזה. אבל מה אכפת ליומן מה אני חושבת? את אולי מתה, אבל את עדיין סבתא שלי ואת עדיין אוהבת אותי. אף אחד ממילא לא כותב לי בחזרה, גם לא לה־טויה, אפילו שהיא הבטיחה לכתוב. אולי קייטי צדקה כשהיא אמרה ללה־טויה שעכשיו היא צריכה להיות החברה הכי טובה שלה, כי היא לא תראה אותי יותר בחיים. לה־טויה לא ענתה לה, וגם לא הסתכלה עלי, והיא לא עונה לי למיילים. לא הייתי קוראת לזה החברה הכי טובה.

אנחנו גרים עכשיו בחווה של דוד ג’ים, רחוק מלוס אנג’לס, אז לא הייתי יכולה לראות אותך גם אם עוד היית בחיים. בסך הכול בסדר כאן. יש לנו בית שלם רק לעצמנו, הרבה יותר גדול מדירה, ויש גם אסם, ומקום שהוא מין סככה לטרקטורים. אבל בקושי יש לנו מקום כי דוד ג’ים שמר מלא דברים למקרה שהוא יצטרך אותם. פינינו בעליית הגג מספיק מקום בשביל המיטה שלי, ואם נוציא משם עוד כמה דברים, יהיה לי חדר ממש ענקי.

חשבתי שאנחנו עוברים לחווה אמיתית, אבל זה יותר כמו גינה גדולה ומשעממת. גפנים שנראות מתות וקיכלים וערימות של זבל וחרקים, וזהו. והאסם לא אדום, למרות שחשבתי שכל האסמים אדומים. בחלקים הלא צבועים יש לו סתם צבע עץ אפור־חום ישן. אבל בפנים הוא די מגניב. יש סולם שעולה למעלה ואמא אמרה ששם המתבן. אל תדאגי, הוא לא יתמוטט. ממש שקט שם, כמו בספרייה, ויש תקרה גבוהה והכול עשוי מעץ ישן ומלא אבק ויש שם ריח של שדה דלעת. זה מזכיר לי סוסים ישֵנים.

במתבן אין עכשיו תבן. הוא מלא רהיטים ישנים ואבק ודברים בקופסאות עץ מתחת ליריעות פלסטיק. מצאתי כאן למעלה את מכונת הכתיבה הזאת וגם שולחן והזזתי בזהירות כמה דברים כדי שאוכל לשבת פה ולכתוב מכתבים. זה מזכיר לי את מכונת הכתיבה האדומה הישנה שהיית מרשה לי לשחק בה, זאת שאמא למדה להקליד עליה כשהיא היתה קטנה. שמחתי שאני עוד זוכרת איך מכניסים את הדפים, ושמחתי גם שהסרט עוד לא נשחק לגמרי. התקתוקים האלה מזכירים לי אותך.

אבא אמר שיהיה כאן ממש שקט, אבל הוא בטח לא זכר כמו שצריך. כשאני פותחת את תריסי העץ הגדולים בעליית הגג של האסם, אני שומעת קולות מוזרים של חיות מכל החוות בסביבה בכל שעות היום, אפילו שהחוות ממש רחוקות מכאן. זה קצת כמו גן חיות. מי ידע שפרות עושות כל כך הרבה רעש? אין זכוכית בחלון (אולי החלון נשבר ולדוד ג’ים לא היה מספיק כסף לתקן אותו?), יש רק פתח גדול. כשהתריסים פתוחים אני יכולה להסתכל על הכביש בקצה של שביל הגישה ולשמוע את הציפורים עושות בלגן.

אני תמיד זוכרת לסגור את התריסים כשאני יוצאת מהאסם, כדי שלא ירד גשם על מכונת הכתיבה שלי וגם כדי שחיות לא ייכנסו. כמה פעמים היום חשבתי שראיתי משהו שחור רץ ממש מהר מאחורי ערימת הזבל. משהו בגודל בינוני, כמו חתול, אבל מהיר כמו מכונית מרוץ. זה נראה כמו כתם שחור. סיפרתי לאבא והוא אמר שאולי זה היה דביבון. אמא גלגלה עיניים ואמרה שהיא אף פעם לא ראתה דביבון רץ כל כך מהר.

אני מתגעגעת ללוס אנג’לס. אין כאן אנשים בכלל, ובמיוחד לא אנשים חומים, חוץ מגרגורי הדוור שלנו. (גרגורי נחמד. הוא מזכיר לי את מר הַייטאוור, המורה שלי משנה שעברה. הם בכלל לא דומים, אבל שניהם גברים שחורים גבוהים, וכשהם מחייכים אלייך את מרגישה שעשית עבודה מעולה בפרויקט במדעים או במכתב או לא חשוב במה, גם אם לא זכית בשום פרס. הלוואי שהיו כאן עוד אנשים כמו גרגורי.) אבא משתלב כאן בקלות, אבל אמא ואני לא.

חשבתי שלאמא לא יהיה אכפת איפה אנחנו גרים כל עוד יש לה מחשב ומדפסת ואותי ואת אבא, כי היא תמיד מתחננת שיעזבו אותה בשקט כדי שהיא תוכל לכתוב (לפחות כשיש לה מועד הגשה, ומאז שפיטרו את אבא תמיד יש לה מועד הגשה). אבל ביום ראשון אחרי הצהריים, כשכל הדודות ובני הדודים שלי וכולם חוץ מאיתנו הלכו לטִיוֹ פרננדו לבשל ואז לאכול, ואז לאכול עוד, ואז לרקוד עד שהאוכל יֵרד, ראיתי אותה עומדת במסדרון ובוהה בטלפון העתיק של דוד ג’ים. היא נראתה עצובה.

אני מתגעגעת אלייך נורא, אבואליטה. אני מתגעגעת לכולם.

טֵה קְיֵירוֹ, אוהבת אותך,

סופיסיטַה

*

9 ביוני 2014

לגברת או אדון קטלוג

רדווד ציוד חקלאי

גרבנשטיין, קליפורניה, 95472

 

לאנשים שכנראה לא באמת שולחים קטלוגים לאנשים בחוות, שלום רב!

אמא תמיד אומרת שזה לא רעיון טוב להגיד לאנשים את דעתי כשאני כועסת. אבל אני חושבת שאני אמשיך לכעוס עוד הרבה זמן, אז מה הטעם לחכות? אולי אתם חושבים שאני סתם ילדה שאין לה כסף ושההורים שלה בכל מקרה לא ירשו לה לגדל תרנגולות. אולי אתם חושבים שזה בזבוז נייר לשלוח לי קטלוג. אבל אני יודעת שהמכתב שלי הגיע אליכם כי גרגורי, הדוור שלנו, אמר שהוא יביא אותו לחווה שלכם אפילו שעל הפרסומת שלכם לא היה מספר רחוב וכל זה, ושככה זה עובד בכמה מהחוות. גרגורי הוא לא בן אדם שטועה בדברים האלה – הוא נשבע את שבועת הדואר והוא לוקח את הדברים האלה ממש ברצינות. גרגורי אף פעם לא איחר להביא לנו את הדואר. אפילו לא פעם אחת.

אם הייתם שולחים לי קטלוג, אולי כבר הייתי מתחילה לשכנע את ההורים שלי לגדל כמה תרנגולות. אני טובה בלחשוב קדימה. חשבתם פעם שילדים יפסיקו לגדול להיות חוואים, ואפילו אם כן, הם לא יקנו את התרנגולות המיוחדות שלכם כי אתם אפילו לא עונים למכתבים שלהם? אולי גם אתם צריכים להתחיל לחשוב קדימה.

בברכה,

סופי בראון

*

10 ביוני 2014

מריפוסה גרסיה גונזלס

מקום טוב יותר מהחווה הזאת

 

קרידה אבואליטה,

אני יודעת שאת שונאת שאני מסתובבת עם פרצוף חמוץ, ואפילו שאת מתה אני לא רוצה שתכעסי עלי. אז היום החלטתי לחקור כמו שצריך.

אסור לי לצאת מהחווה בלי להגיד לאמא או אבא, והם לא במצב רוח כל כך טוב בזמן האחרון, והרחוב מול החווה הוא כביש מהיר. (אבל יש בו רק נתיב אחד לכל כיוון, אז זה לא כביש מהיר רגיל, אפילו שלמכוניות מותר לנסוע שם מהר – ידעת שיש דבר כזה?) חוץ מזה, הכול רחוק ואין מדרכות או אוטובוסים. אני מתגעגעת לחוף הים. אז החלטתי לחקור את החווה.

ותשמעי קטע: אבא אמר לי לפני כמה ימים שבפעם האחרונה שהוא היה כאן, כשהוא היה נער, לדוד שלו היו תרנגולות וברווזים ואווזים ואפילו עזים. הוא התחיל להגיד שגם אנחנו יכולים להפוך את זה למה שזה היה פעם. ואז הוא ראה את הפרצוף של אמא ונזכר שאין לנו כסף ושהוא מנסה למצוא עבודה, אז הוא הפסיק לדבר על זה. אבל כל החיות האלה בטח הלכו לגור באיזה מקום. אז החלטתי להתחיל להסתכל ולראות אם נשאר משהו מהחווה האמיתית שהיתה פה פעם. כי אני אומרת לך, דוד ג’ים לא זרק שום דבר לפח.

בהתחלה הלכתי עד לקצה החווה. התחלתי מאחורי האסם, בחלק עם כל העצים הגדולים והבלוטים. מהכביש המהיר נראה כאילו מישהו קימט שם את הגבעות, קצת כמו החלק שבין האצבעות באגרוף. (לפעמים, אם אני מסתכלת מהכביש המהיר רחוק מעל אחת הגבעות, אני רואה סוס חום עומד ואוכל עשב! אבל אנחנו עוד לא מכירים את האנשים מהחווה הזאת, אז אסור לי ללכת לחקור שם למעלה.)

יש שם מאחורה גדר ישנה, אז אפשר לדעת מה שייך לחווה שלנו ומה לא. הלכתי לאורך הגדר אל מאחורי המוסך, דרך מלא עצים ומסביב לשיחי פטל, וקפצתי על כמה אבנים כדי לחצות את הנחל הקטן. ואז הלכתי לאזור עם הגבעות המקומטות ויצאתי מבין העצים לשמש החזקה והמלאה אבק, הקפתי את כל שורות הגפנים והלכתי לאורך הגדר כמעט עד לרחוב.

משני הצדדים של שביל הגישה שלנו יש שורות של גפנים, ובין השורות יש המון צמחים ואבא אומר שאלה עשבים שוטים שלא אמורים להיות שם. אני אוהבת איך שכל השורות האלה נראות מהצד כשהולכים לידן. אין שם ריח של ענבים, רק של אבק. אבל אם מסתכלים טוב, רואים לפעמים כדורים ירוקים קטנים, ואבא אומר שבסוף הם ייהפכו לענבים אמיתיים.

הלכתי המון זמן, יותר משעה, ובסוף עשיתי סיבוב שלם וחזרתי אל מאחורי האסם. ואז הרגשתי שאני יודעת קצת יותר טוב איפה אני. קטפתי פרחים ושמתי בצנצנת בשביל השולחן שלי וגם בעוד צנצנת בשביל השולחן של אמא. בהתחלה פחדתי שאולי הם שייכים למישהו, אבל אז נזכרתי שהחווה היא שלנו, אז גם הפרחים האלה שלנו. אני אתן לה אותם יותר מאוחר, כשהיא תעשה הפסקה.

הנחל די מגניב. שמעתי את המים זורמים וכל הזמן תהיתי מאיפה הצליל מגיע, ואז פתאום ראיתי את הנחל זורם במורד הגבעה ומעל כמה סלעים. אף פעם לא חשבתי שתהיה לי חצר עם נחל ועצים גדולים ושיחי פטל. בבניין שלנו בלוס אנג’לס היו כמה עציצים עם פרחים ועץ לימון גדול וזקן, אבל זה הכול. כאן יש כל כך הרבה אדמה שבטח אפשר לזרוע כאן מה שרוצים בלי שמישהו ישים לב. אני לא יודעת איך קוראים לרוב העצים והצמחים האלה, אבל יש המון מהם. כדאי שאקח מהספרייה ספר על כל הצמחים האלה.

אבל כל הזמן הזה ראיתי רק בית אחד נוסף, רחוק־רחוק בצד השני של הכרם. אמא עדיין מכריחה אותי להסתובב עם המשרוקית כל הזמן, אבל איך ישדדו אותי או יחטפו אותי אם אין אף אחד בסביבה? הבן אדם היחיד שראיתי כאן כל היום, חוץ מגרגורי הדוור (אני ממש מחבבת את גרגורי), היה אבא שלי.

אבא גזם את הגפנים. הוא היה עם כפפות עבודה ועם המזמרה המיוחדת של דוד ג’ים. “אפשר לראות שהן צמחו יותר מדי,” הוא אמר והראה לי שלגפנים שלנו יש ענפים ארוכים שמסתבכים אחד בשני, ולעומת זאת הענפים של הגפנים אצל השכנים שלנו שמרו על מרחק אחד מהשני. ואז הוא התחיל לגזום את אחת הגפנים. “דוד ג’ים היה צריך לגזום את הגפנים בתחילת האביב, אבל בטח כבר לא היה לו כוח.”

בהתחלה חשבתי שהגפן שהוא גזם נראית לא רע בכלל, עד שראיתי משהו דביק נוזל מכל המקומות שהוא גזם. “אבא, זה אמור לקרות?” שאלתי.

הוא הסתכל. “אני לא בטוח,” הוא אמר בשקט. אז הלכנו להציץ בגפנים של השכנים מעבר לגדר. לא ראיתי שם שום חומר דביק.

“אולי כדאי לשאול את אמא?” שאלתי.

הוא חשב על זה. “עדיף לא להפריע לה עכשיו,” הוא אמר ונאנח.

אבא החליט לעשות הפסקה ולחזור איתי הביתה. בדרך הוא הראה לי צמח שקוראים לו אוג ארסי, שאם נוגעים בו מתגרדים בכל הגוף, והוא גם אמר לי להיזהר מנחשים. הוא אומר שהם אוהבים לשכב בשמש החמה ולפעמים הם נרדמים, ואם מעירים אותם בטעות הם נבהלים. אבל רובם לא ארסיים, רק העכסנים. כשהוא הלך לעבוד על קורות החיים שלו, החלטתי להתרחק מהצמחים ומהשמש להיום ולהתחיל קצת להתרגל להכול.

הלכתי להציץ במבנה שנראה כמו סככת טרקטורים. בפנים ראיתי את הטרקטור ועוד משהו עם גלגלים שאף אחד מאיתנו לא בטוח מה הוא עושה, אפילו אמא, ועוד דברים של דוד ג’ים שעשויים ממתכת. אבא אומר ששם דוד ג’ים היה מרתך דברים כדי לבנות ציוד חדש ולהמציא דברים בחווה שלו. חשבתי שהוא מתכוון לרובוטים ודברים כאלה, אבל אבא אמר שלא. שום דבר שם לא נראה קשור לבעלי חיים, אולי חוץ מעוד כמה חתיכות של גדר.

החלטתי שבגלל שאמא ואבא עסוקים, אני צריכה להתחיל לעשות כאן סדר. אל תדאגי, הוצאתי את כפפות העבודה ומשקפי המגן שלי, כמו ביום הראשון שאבא לקח אותי לעבוד איתו בחוץ, לפני שהוא קלט שאין לו מושג איך להפעיל את המכונות ושאין לנו כסף לקנות עמודים או חוט תיל. (אמא אומרת שהיא תלמד אותו לנהוג בטרקטור כשיהיה לה זמן, אבל מי יודע מתי יהיה לה זמן? יש לה המון מאמרים ברשימה, ומזה אנחנו מתפרנסים כרגע.)

דוד ג’ים השאיר ערימות עצומות של זבל בכל החצר, בין העצים הגדולים ומאחורי המבנים. חשבתי בהתחלה שאמיין הכול לפי סוגים, כי אני אוהבת סדר. אבל התייאשתי אחרי שגררתי בערך עשרים צמיגים על האדמה. (מאיפה דוד ג’ים השיג כל כך הרבה צמיגים? אולי היו לו חברים שזרקו את הזבל שלהם בערימות שלו? הוא בטח בכלל לא שם לב. אבל למה הוא שמר חצי דלת של מקרר וחמישה תמרורי “עצור” חלודים? אני לא חושבת שמותר להחזיק תמרורים כאלה בבית, גם אם הם סתם זרוקים בצד.)

אז לקחתי מקל ארוך מאוד והתחלתי לחטט בערימות, וכל הזמן נזהרתי מקצוות חלודים של חוטי תיל שזינקו עלי לפעמים כשהזזתי משהו, והצצתי לראות מה יש שם.

אבל מה שהכי רציתי לספר לך עליו בכלל לא היה בערימה. הוא היה מאחורי אחת הערימות. הקפתי אותה והלכתי לכיוון שיח פטל גדול ומצאתי חמורי עץ מלוכלכים ליד כמה גדמים של עצים. נראה כאילו היתה שם שריפה או משהו.

לידם היה בית קטן ששכב על הצד בתוך העשב הגבוה, עם דלת שנפתחת ונסגרת. זה נראה כמו בית של כלבים קטנים כאלה, מהסוג שאנשים סוחבים בתוך התיק. (שאלת את עצמך פעם אם התיקים האלה מלאים בקקי? אני כן.)

הבית היה קצת מפחיד כי הוא שכב ככה ריק על הצד, וכששיח הפטל רשרש רצתי בחזרה אל האסם והחלטתי שחקרתי מספיק לבינתיים. ואז הרגשתי עוד יותר בודדה.

סליחה, אבואליטה, לא התכוונתי להתלונן. אני בריאה ושלומי טוב ויש לי מה לאכול. אני פשוט מתגעגעת אלייך.

טה קיירו,

סופיסיטה

 

נ”ב, אבא אומר שבנחל חיים סרטני נהר שנראים כמו לובסטרים. אולי מחר לא אשכשך שם רגליים.

נ”ב 2, ראיתי ילד רוכב על אופניים ברחוב. הוא נראה בערך בגילי. מעניין אם הוא רוכב הביתה מהספרייה, או שיש כאן מקום אחר שילדים אוהבים ללכת אליו.

נ”ב 3, אמא מינתה אותי לאחראית על הקלדת רשימות המטלות לשבוע הבא. רואה? כולנו עסוקים מאוד בדברים חשובים. אני לא יודעת למה הייתי קצת עצובה הלילה.

“סופי והתרגולות הבלתי רגילות” מאת קלי ג’ונס, איורים: קייטי קאת’. תרגום: ניצן לפידות, הוצאת “הכורסא” ו”מודן”

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה