1 כללי

“ספרות היא כוח העל האוטיסטי שלי” – ראיון עם מור דיעי חנני

ספטמבר 12, 2023  

מור דיעי חנני הוא אחד היוצרים הפוריים ביותר של השנים האחרונות בתחום ספרות הילדים, ועדיין הוא פועל בשוליים ובמסגרות עצמאיות. כבעל פודקאסט ייחודי וגישה מיוחדת לכתיבה עכשווית לילדים ולילדות, הוא מציע מגוון סיפורים – חלקם עיבודים ליצירות קלאסיות – המבקשים להציע אלטרנטיבה הן לקיים בהווה והן לארכיטיפים עליהם גדלנו.

שוחחנו עם דיעי חנני על תפיסתו כיוצר וכקורא, ומעניין לתהות אם בעשייתו טמונה הצצה לספרות הילדים העתידית, ושאולי אף מרחפת מעליה סכנה ממשית.

תהיתי איזו מילה יכולה להגדיר את עשייתך הספרותית בצורה הטובה ביותר, וחשבתי על אוונגארד. מה דעתך על כך?

אוונגארד זו הגדרה רחבה. יש בה קונוטציה של פוסטמודרניזם וסגנון אומנותי ניסיוני שלא כל אחד מסוגל להבין. ספרות אוונגרדית כוללת את קפקא, ג’ויס ואורלי קסטל בלום, אלו אילנות גבוהים מדי להיתלות בהם. עם זאת, במאה העשרים ואחת, המושג “אוונגארד” מתייחס לסגנון חתרני, מוקצן ושובר מוסכמות, כמו האירוויזיון. עם ההגדרה הזו אני מרגיש יותר בנוח.

מהצד השני, אני חוטא לאוונגרד באופן קבוע מכיוון שאני שמרן וקפדן בכל הקשור לחריזה ולמשקל.  האוונגרד בשירה בכלל והעברית בפרט, התבטא בעיקר בהתנתקות מהמקצב והריתמוס. אני משתדל לא לפספס חרוזים ולגוון את ההברות בסוף כל משפט.

אולי מוטב לקרוא לי אלוונגארד?

מור דיעי חנני. צילום: הילה בלג’ם

בהמשך לכך, איננו מורגלים ביצירה אוונגארדית – הן מבחינת התכנים הן מבחינת הביצוע בפועל – בתחום ספרות הילדים והנוער הישראלית. האם אתה רואה בכך עמדה של כוח? תוספת חשובה, אולי אפילו הכרחית, לקידום היצירה המקומית? האם אתה עסוק בסוגיות כאלו?

כיום אני רואה כיוונים חיוביים בתחום ספרות הנוער. ישנו עיסוק חשוב ומעמיק בסוגיות של מגדר, התמודדות נפש וחוויות טראומטיות. יש מי שיקרא לכך ספרות אוונגארד לנוער. מגרד לי באצבעות לכתוב רומן לנוער העוסק בחוויות האלו, אני צריך לצבור עוד קילומטראז’ כדי למצוא את המבע הספרותי הנכון.

מצד שני, ספרות הילדים הישראלית מעט תמימה בעיניי, ישנה מנטרה של “כל אחד הוא מיוחד” שחוזרת במרבית הספרים בהם נתקלתי בשנים האחרונות.

בעניין הצורה, ה”אוונגרד” מאפשר לי להתבטא ולספר סיפורים בצורה מיוחדת. עד כה הוצאתי למעלה מעשרים ספרי ילדים, אילו הייתי מנסה לגשת עם אחד מהם להוצאה גדולה – הייתי ממשיך לחכות עד עצם היום הזה. כל עורך ספרות מקבל כמאה כותרים מדי חודש, והסיכוי של סופר מתחיל קלוש למדי.

היה עליי למצוא דרך אלטרנטיבית להנגיש את היצירה שלי לקהל, ולכן התחלתי בגרסאות מקוצרות של כמה אגדות בתור פודקאסט. רוב הספרים נכתבו מראש לפורמט קולי, בשילוב דמויות ואפקטים קוליים בתלת מימד. השתמשתי באמצעים חוץ-ספרותיים כדי לתת תוקף ליצירה שלי ולהפוך אותה לרלוונטית, אם כי אוונגרדית ואקספרימנטלית. כך למשל כתבתי את “היפהפייה הנרדמת” מהסוף להתחלה, את “טרזן” ו”ספר הג’ונגל” הפכתי לרשומון, ו”הברון מינכהאוזן” נכתב בגוף שני.

ההקלטה של הסיפורים שיחררה אותי (זמנית) מהצורך להיעזר במגיהה ובעורך. נימת הקול של ההקראה הכתיבה את הקצב של הסיפור. אני מודה שאולי נסחפתי עם הרעיונות המופרכים וההפקה המורכבת, אבל זה היתרון באוטיזם שחוננתי בו. הלוגיקה שלי היא האוונגרד של האחר.

כיום רוב הספרים מוגשים גם בגרסה קולית וגם בגרסה דיגיטלית ומאוירת באיורי בינה מלאכותית.

יש באמתחתך מגוון רחב של מפעלים ספרותיים ונדמה שרובם הם גם בעלי כוונה או אג’נדה חברתית, ערכית, אידיאולוגית. כיצד האמנות שלך מתחברת לכוונות אלו, וכיצד גם אתה שומר על הפן הספרותי-אמנותי?

האג’נדה שלי ספרותית לפני הכול. אומנם מרבית הספרים שכתבתי, אכן, עוסקים בנושאים חברתיים וערכיים, אבל מבחינתי ביקשתי להפוך את הספרים לרלוונטיים למאה העשרים ואחת: פינוקיו הגיע לעולם על ידי ג’ף, פטו והפיה הפונדקאית;  בגרסה הנשית של “בן המלך והעני”, שתי הגיבורות מחליפות פרופילים ברשת; הברווזון המכוער עובר מייקאובר ומקבל את עצמו כפי שהוא. בכל המקרים היה לי ברור שהסיפורים צריכים לשקף ולייצג נושאים שרלוונטיים היום לילדים.

בהמשך, כשהתחלתי לפרסם גרסאות מאוירות לסיפורים, הבנתי שהשוויון חייב להתקיים לא רק ברמת הטקסט, אלא גם בדימויים חזותיים של מגוון אתני, דמויות במידות גדולות וגיבורות בעלות מוגבלויות. במקרה אחד האיורים סייעו לי “להתפיל” את הגזענות של הסיפור: בעיבוד מחודש ל”רובינזון קרוזו” (האוטיסט), כאשר הוצאתי את הגרסה המאוירת של הסיפור, הצגתי את רובינזון כבעל חזות מזרחית ואת ששת (יליד האי) בתור ויקינג.

הורים רבים פונים אליי ומבקשים שאכתוב סיפורים על צליאק או סכרת. אלו נושאים חשובים אבל קשה לי להתבטא מתוך פריזמה של דיאגנוזה. אני לא יכול לכתוב כשהערכיות מסתירה לי את העלילה.

רובינזון וששת

אחד המפעלים המרתקים שלך הוא טקסטים קווירים לילדים ולנוער, המתחלקים בין עיבודים קווירים ליצירות קלאסיות כמו גם טקסטים מקוריים ועכשוויים. ספר לנו על העניין שלך בתחום זה, ומדוע בחרת בשני פנים אלו של יצירה ספרותית בהקשר קווירי?

לאחרונה הוצאתי לאור את רומן הביכורים שלי למבוגרים, “נערי שגדל”, אשר עוסק בחוויית התבגרות בתחילת שנות האלפיים ואהבה בין שני בנים. גיבור הרומן, ראם, מחפש ספרים או שירים שישקפו את הזהות הגאה שלו, אך לשווא. חלק מהספרים שכתבתי היו במקור רעיונות שראם העלה במהלך הספר. העתקתי מדמות שכתבתי.

“נערי שגדל” הוא הראשון מבין ארבעה רומנים למבוגרים ששכבו אצלי במגירה כמה שנים. בשלושתם הגיבורים גאים, ובשלושתם ערכתי ניסויים ספרותיים כדי לנסח את המבע הספרותי של החוויה הגאה התל-אביבית. כמו היום, גם אז חסרו לי ספרים ישראליים גאים. לאו דווקא עלילות גאות, אלא חוויה ספרותית שתבודד את הלכי הנפש של הקוויריות הלבנטינית, וזה מה שניסיתי לעשות.

הספרים לילדים (שנכתבו ברובם לאחר הרומנים למבוגרים), התחילו כניסוי ספרותי אחר שבו ביקשתי לבדוק את סיבולת החריזה שלי למרחקים ארוכים. כתבתי על מגוון נושאים, חלקם עוסקים גם בקוויריות. כך למשל הצגתי את הדמות של לה-ויאז, הדוד החורג של שלגיון, בתור בודיבילדר.

לה ויאז’

התמה המרכזית בספרות שאני כותב לילדים עוסקת בעיקר בחוויית השונות. כך למשל, כתבתי ספר לא מחורז לילדים בשם “לני בום-סוויש”, על ילדה שאמא שלה פיראטית ואבא שלה מוקיון. המשפחה אמנם סטרייטית אבל לא נורמטיבית.

מהו הערך שאתה מוצא בפרסום טקסטים כאלו לאור המציאות הנוכחית בישראל, למשל לאור העלייה הרבה במקרי אלימות כלפי להט”בק?

אני עוקב אחר מה שקורה לקהילה הגאה בפולין, הונגריה ופלורידה. ברור לי עד כמה המצב עוד עלול להחמיר גם כאן. הפנמתי שאני כותב על זמן שאול, ושבמקודם או במאוחר יצירה קווירית לילדים ונוער תהיה בלתי לגיטימית בישראל. היום אני נהנה מחופש פעולה לעסוק בתכנים שנויים במחלוקת, אבל בעתיד אני עלול לשלם על כך את המחיר.

לעת עתה כל מה שנותר לי במלחמה נגד החושך, זו היכולת להגביר מעט את האור.

בחזון שלך – האם ספרות קווירית יכולה להיות במיינסטרים? אנו רואים מגמה כזאת בחו”ל, מבחינה מו”לית, ועניין הולך וגובר גם בארץ, אבל האם, כמו שרופול אמר פעם על דראג, מדובר באמנות שנועדה להימצא בשוליים, גם כאשר היא זוכה להצלחה?

דראג זו אמנות של אינטרפרטציה. המיינסטרים הוא חומר הגלם של הדראג, ולכן הסביבה הטבעית שלו היא בשוליים (אגב, כתבתי דמות בסגנון רופול, בתור מלכת הפיות באגדה על וונדי ופיטר פן).

באשר לספרות, מצד אחד ישנם יותר ספרים קווירים מיינסטרימים שתורגמו לעברית בשנים האחרונות. מצד שני, מבחינה מספרית רובם המוחלט של הכותרים הקווירים הישראלים המקוריים יצאו במהדורות מצומצמות בהוצאות פרטיות. בשנים האחרונות ישנם יותר ייצוגים קוויריים בטלוויזיה מאשר בספרות הישראלית. פעם נשאתי הרצאה בערב ספרותי ב”תמול שלשום” על אודות הנושא וחקרתי אותו לעומק. המסקנה הייתה ברורה – המהפכה הגאה עדיין רחוקה שנות אור מהזרם המרכזי של הספרות הישראלית.

כאן חשוב לציין שאני לא רק סופר גאה שכותב ספרות גאה, אלא גם סופר אוטיסט שכותב ספרות אוטיסטית. בשני המקרים האוטיזם משחק תפקיד מרכזי, ומשפיע על הפורמט של הספרים שיוצאים בגרסאות קוליות ודיגיטליות. כרגע, אני בוחר שלא להסתבך עם הוצאה פיזית של ספרים פיזיים כרוכים. לוגיסטיקה של הוצאה לאור של ספרים מודפסים בלתי אפשרית עבורי מבחינה טכנית בשל קשיים בתפקוד הניהולי (שנגרמים מחמת האוטיזם). זה מבצע מורכב מכדי שאוכל לנהל אותו, כך שממילא, גבולות הגזרה שלי הם בשוליים.

טינקרבן

אנא שתף אותנו כיצד אתה מתחיל פרויקט חדש, או באופן ספציפי – ספר חדש? האם אתה בוחר יצירה קלאסית למשל, וחושב מה ניתן לשנות בה, או שישנו מהלך אחר?

אחרי שהסברתי עד כמה הצד הלוגיסטי שלי בלתי שמיש, רצוי שגם אומר משהו חיובי על עצמי: הצד היצירתי שלי פועל שעות נוספות. בחיי היומיום המוח האוטיסטי שלי מרגיש כאילו מאה אנשים שונים נותנים לי מאה הוראות סותרות בו-זמנית. בדרך כלל זה מתיש, אבל בתחום היצירתי יש לי בתוך הגולגולת גלריה מובנית של כל הרעיונות, העלילות, נקודות התפנית  החרוזים האפשריים.

בדרך כלל, כשאני חושב על סיפור לילדים, הוא עולה לנגד עיני כמוצר מוגמר, מחולק לסגמנטים, אפיוני דמויות, קליימקס, מהפכים אירוניים, סגיר, פתיח ואפקטים קוליים. מכאן נותר לי רק להעלות את הטקסט המחורז על הכתב. או במילים אחרות: ספרות היא “כוח העל” האוטיסטי שלי. זה קצת כמו לנגן סימפוניה של רחמנינוב משמיעה, או לצייר ציור מדויק של הקו הרקיע של מנהטן מתוך הזיכרון.

אם אנסה לפשט את התהליכים, כל סיפור מתחיל בשאלה – מה היה קורה אילו?

– מה היה קורה אילו הזאב שאהב ללבוש נשים היה הטוב בסיפור?

-מה היה קורה אילו וונדי הייתה לוקחת את פיטר פן לארץ לעולם לא?

– מה היה קורה אילו שלגיה הייתה שלגיון?

חלק נכבד מיצירתך ניתן לשייך לתופעת ה-fan fiction, שהיא במהותה אינה מסחרית ועיקרה בפרסום מקוון. האם אתה אכן רואה את יצירתך כחלק מאותה תופעה? מה היא מאפשרת לך כיוצר מבחינת חופש פעולה?

תופעת הפאן פיקשן היא תופעה מבורכת. בפעם הראשונה בהיסטוריה הקהל לוקח חלק פעיל, הופך שותף ביצירה, ולעיתים מתעלה על המקור. זו גם זירה פעילה מאוד של ספרות קווירית השופעת בסיפורי אהבה בין ג’ון סנואו ללאגולס.  אני בחרתי מראש לעסוק ביצירות ללא זכויות יוצרים כדי לא להסתבך.

זכור לי שיצירה אחת ספציפית נוצרה כפאן פיקשן, “עליסה בארץ הקורונה”, סיפור נקודתי שעוסק בדמויות מהספר של לואיס קרול  בזמן הסגרים. שאר הסיפורים הם עיבודים שמבקשים להתחקות אחר היצירות המוכרות.

העיסוק הספרותי שלך אינו “מסתכם” בכתיבת ספרים וסיפורים. בין השאר אתה בעל פודקאסט ומבקר ספרות. כיצד אתה מלהטט בין כל הכובעים? לא מתבלבלים לפעמים?

הסיפורים לילדים הם תולדה של עיסוק ארוך שנים בספרות. למעשה, חקרנות והעמקה מאפיינים את ההוויה האוטיסטית, ובמקרה הזה אני לא יוצא דופן. בכל יום אני מאזין לספרים והרצאות במשך שש שעות לפחות. אינפורמציה גורמת לי להרגיש חי. לכן הקמתי בעבר מגזין אינטרנטי, דרכו ניסיתי לפנות לקהל חובב איזוטריה. כתבתי ביקורות רבות על ספרים וספרות, והגשתי מספר פודקאסטים. בין השאר הגשתי את ההסכת קיצור תולדות הספרות ברשת החינוכית (לרבות פרק בנושא ספרות ילדים ונוער). בתקופת הקורונה ראיינתי עשרות סופרות וסופרים במסגרת הפודקאסט העצמי “שימו לב“.

מלבד הצורך הקמאי שלי בשיתוף מידע, במשך כל אותו זמן פעלתי כדי שתינתן ההזדמנות גם ליצירה שלי, ובעיקר ליכולת החריזה. לבסוף קיבלתי את ההזדמנות מאתר “עברית”, שהתחיל לפרסם יצירות עצמאיות וספרים קוליים. התחלתי להתרכז יותר בספרות על חשבון ביקורות וראיונות. עם זאת, אני פעיל בטיקטוק. זו אירוניה ספרותית נפלאה: אחרי שנים בהם חיפשתי קהל לתכני איזוטריה שהפקתי בשלל דרכים, לבסוף מצאתי את הקהל דווקא באפליקציה המושמצת בשל רדידותה, לכאורה.

בטיקטוק, אגב, מתבלבלים לי הכובעים, כי בלי כוונה אני מדבר בעברית תקנית.

מתוך “הטרלול הגדול של החלילנית מהמלין”. איור: אנסטסיה ביוורהאוזן

מה היית מאחל לספרות הילדים והנוער הישראלית, הן כיוצר הן כקורא?

אם אפשר, הייתי מבקש משהו קצת אנוכי. כיוצר אני מאחל לספרות הילדים והנוער הישראלית להיפתח גם לאופציות של ספרים מוקלטים ודיגיטליים. כדי לגשת לפרסים, קרנות, ואפילו מפגשי סופר במתנס”ים או בבתי ספר, צריך להגיש ספרים מודפסים בלבד, מה שאומר – הוצאה עצמאית.

כקורא הייתי רוצה לקרוא יותר רומנים בחרוזים, ואם אפשר גם רומנים קווירים. בשנים האחרונות ישנה תנופה של ספרי נוער ישראליים מצוינים שלא מקבלים תשומת לב מספקת.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. אתיקה הגיב:

    סתם טימטום להטבי. היום כל אחד עם בעיות תקשורת קורא לעצמו אוטיסט… קוויר… פלואידי… אז בא לך ללבוש משהו פחות מיינסטרים… מה האישיו? פעם זה היה סתם נקרא מגניב או ייחודי. היום זה כבר הגדרה מגדרית. די עם ההגדרות הקשוחות בשם הקידמה הפכתם להכי מיושנים ושיפוטיים.
    כמעט לכולם יש בעיות תקשורת ברמה זו או אחרת. אחרת מזמן כבר היה שלום עולמי. דיייי רוב האנשים הם סתם אנשים נורמלים עם קשיים ומגרעות והתמודדויות. הם לא מבריקים/צ\’ארמרים/חתיכים/יודעים תמיד מה לעשות ולהגיד ורצוי הכל ביחד. זה לא הופך אותם לאוטיסטים גם אם הם קצת חנונים ביישנים או מופנמים.

כתיבת תגובה