2 ספרות

• פרסום פרק

עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון / מייקל בונד

בלעדי - פרסום פרק מתוך הספר "עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון"

ב”עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון”, הספר השני בסדרה הקלאסית, שנוסחו המלא והמקורי רואה כעת לראשונה אור בעברית, ימשיכו הקוראים ללוות את פדינגטון בעלילותיו המשעשעות והמקוריות: לצלם את בני משפחתו, לשפץ את ביתו, לבלוש, לחגוג – ובעיקר: להיקלע עמו שוב ושוב לצרות ולנשום לרווחה בכל פעם עת הוא נחלץ מהן.

את הספר כתב מייקל בונד, ואיירה פגי פורטנם. הספר רואה אור בתרגום של דנה אלעזר-הלוי בהוצאת “אחוזת בית”. לכבוד המאורע, אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הרביעי בספר, אשר מספר על ההתכוננות של פדינגטון ושאר משפחת בראון לחגיגת ליל גיא פוקס – המקבילה הבריטית לל”ג בעומר שלנו.

פרק רביעי

פֵּדִינְגְטוֹן וְהַמְּדוּרָה

זְמַן קָצָר אַחֲרֵי הַהַרְפַּתְקָה עִם הַקִּשּׁוּא הִשְׁתַּנָּה מֶזֶג הָאֲוִיר וְנַעֲשָׂה קַר יוֹתֵר. הֶעָלִים נָשְׁרוּ מִן הָעֵצִים, וְהַחֲשֵׁכָה יָרְדָה בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת מְאוֹד. ג’וֹנָתָן וְג’וּדִי חָזְרוּ לִלְמֹד בַּפְּנִימִיָּה, כָּךְ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ רֹב שְׁעוֹת הַיּוֹם נוֹתַר פֵּדִינְגְטוֹן לְבַדּוֹ.

אֲבָל בֹּקֶר אֶחָד, לִקְרַאת סוֹף חֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר, הִגִּיעַ מִכְתָּב בְּמַעֲטָפָה וְעָלֶיהָ שְׁמוֹ. עַל הַמִּכְתָּב נִכְתְּבוּ הַמִּלִּים “דָּחוּף” וְ”אִישִׁי בְּיוֹתֵר”, בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁל ג’וֹנָתָן. פֵּדִינְגְטוֹן לֹא הָיָה רָגִיל לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, פְּרָט לִגְלוּיָה מִדֵּי פַּעַם מִדּוֹדָתוֹ לוּסִי שֶׁגָּרָה בְּפֵּרוּ, כָּךְ שֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת הָיְתָה רַבָּה.

מִבְּחִינָה מְסֻיֶּמֶת הָיָה הַמִּכְתָּב מִסְתּוֹרִי בְּיוֹתֵר, וּפֵּדִינְגְטוֹן לֹא בֶּאֱמֶת הִצְלִיחַ לְהָבִין אֶת פִּשְׁרוֹ. בַּמִּכְתָּב בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג’וֹנָתָן לֶאֱסֹף בִּשְׁבִילוֹ עָלִים יְבֵשִׁים, כַּמָּה שֶׁהוּא רַק יָכוֹל, וּלְהָכִין לוֹ אוֹתָם בַּעֲרֵמָה לִקְרַאת שׁוּבוֹ הַבַּיְתָה בְּעוֹד כַּמָּה יָמִים. פֵּדִינְגְטוֹן חָשַׁב וְחָשַׁב מָה יָכוֹל לִהְיוֹת הַהֶסְבֵּר לְכָךְ, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֶחְלִיט לְהִתְיַעֵץ בַּנּוֹשֵׂא עִם חֲבֵרוֹ מַר גְרוּבֶּר. מַר גְרוּבֶּר הֵבִין כִּמְעַט בְּכָל נוֹשֵׂא, וְגַם כְּשֶׁלֹּא יָדַע לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה מִיָּד, הָיְתָה לוֹ סִפְרִיָּה עֲנָקִית בַּחֲנוּת שֶׁלּוֹ, וְהוּא יָדַע בְּדִיּוּק אֵיפֹה כְּדַאי לְחַפֵּשׂ. הוּא וּפֵּדִינְגְטוֹן נָהֲגוּ לְשׂוֹחֵחַ עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים עַל סֵפֶל קָקָאוֹ שֶׁל בֹּקֶר, וּמַר גְרוּבֶּר אָהַב מְאוֹד לַעֲזֹר לְפֵּדִינְגְטוֹן בְּכָל בְּעָיָה שֶׁנִּתְקַל בָּהּ.

“טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, מַר בְּרָאוּן,” הוּא אָהַב לְהַגִּיד. “וַאֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁמֵּאָז שֶׁבָּאתָ לָגוּר בַּשְּׁכוּנָה, מֵעוֹלָם לֹא חָסְרוּ לִי נוֹשְׂאִים שֶׁמְּעַנְיֵן לַחְקֹר.”

בָּרֶגַע שֶׁסִּיֵּם אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר, לָבַשׁ פֵּדִינְגְטוֹן צָעִיף וְאֶת מְעִיל הַצֶּמֶר, לָקַח אֶת רְשִׁימַת הַקְּנִיּוֹת שֶׁהֵכִינָה לוֹ גְּבֶרֶת בֵּרְד וְיָצָא עִם סַל הַקְּנִיּוֹת שֶׁלּוֹ — סַל עַל גַּלְגַּלִּים — אֶל הַחֲנוּיוֹת שֶׁבִּרְחוֹב פּוֹרְטוֹבֵּלוֹ.

פֵּדִינְגְטוֹן אָהַב לַעֲשׂוֹת קְנִיּוֹת. הוּא הָיָה דֹּב אָהוּד מְאוֹד בְּקֶרֶב הָרוֹכְלִים בַּשּׁוּק, אַף שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל יָדַע לַעֲמֹד עַל הַמֶּקַח. הוּא תָּמִיד הִקְפִּיד לְהַשְׁווֹת בֵּין הַמְּחִירִים בַּדּוּכָנִים הַשּׁוֹנִים לִפְנֵי שֶׁהֶחְלִיט לִקְנוֹת מַשֶּׁהוּ. גְּבֶרֶת בֵּרְד אָמְרָה שֶׁבִּזְכוּתוֹ פָּחֲתוּ הוֹצָאוֹת מֶשֶׁק הַבַּיִת כִּמְעַט בְּחֵצִי.

בַּחוּץ הָיָה קַר אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן צִפָּה, וּכְשֶׁנֶּעֱצַר לְיַד חַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁל חֲנוּת הַמַּמְתַּקִּים וְהָעִתּוֹנִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ לַשּׁוּק, הִשְׁאִיר הֶבֶל פִּיו עָנָן דֵּי סָמִיךְ עַל הַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַחַלּוֹן. פֵּדִינְגְטוֹן הָיָה דֹּב מְנֻמָּס, וּכְשֶׁרָאָה שֶׁהַמּוֹכֵר נוֹעֵץ בּוֹ מַבָּט כּוֹעֵס מִבַּעַד לְדֶלֶת הַחֲנוּת, הוּא מִהֵר לְנַגֵּב אֶת הֶעָנָן בְּכַף יָדוֹ, לְמִקְרֶה שֶׁעוֹד מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה. וְאָז הוּא הִבְחִין פִּתְאוֹם שֶׁהַתְּצוּגָה בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה הִשְׁתַּנְּתָה מֵאָז עָבַר כָּאן בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

פַּעַם הֻצְּגוּ בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה הֲמוֹן שׁוֹקוֹלָדִים וְסֻכָּרִיּוֹת. עַכְשָׁו הַמַּמְתַּקִּים נֶעֶלְמוּ וְאֶת מְקוֹמָם תָּפְסָה בֻּבַּת אִישׁ בִּבְגָדִים בְּלוּיִים, שֶׁיָּשְׁבָה מֵעַל עֲרֵמָה שֶׁל קוֹרוֹת עֵץ. הַבֻּבָּה הֶחְזִיקָה בְּיָדֶיהָ שֶׁלֶט וּבוֹ נֶאֱמַר:

הִכּוֹנוּ, הִכּוֹנוּ!

בַּחֲמִשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר —

לֵיל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה!

 

וּמִתַּחַת לָזֶה נִכְתַּב, בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת אֲפִלּוּ יוֹתֵר:

קְנוּ זִקּוּקִים כָּאן!

פֵּדִינְגְטוֹן בָּחַן אֶת הַשֶּׁלֶט בִּתְשׂוּמַת לֵב רַבָּה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים, וְאָז מִהֵר לַחֲנוּתוֹ שֶׁל מַר גְרוּבֶּר וְנֶעֱצַר בַּדֶּרֶךְ רַק פַּעַם אַחַת, בַּמַּאֲפִיָּה, לָקַחַת אֶת לַחְמָנִיּוֹת הַבֹּקֶר שֶׁתָּמִיד שָׁמְרוּ לוֹ שָׁם.

עַכְשָׁו, כְּשֶׁנִּהְיָה קַר, מַר גְרוּבֶּר כְּבָר לֹא יָשַׁב בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר בָּרְחוֹב, בְּפֶתַח הַחֲנוּת. בִּמְקוֹם זֹאת הוּא הִצִּיב סַפָּה בְּיַרְכְּתֵי הַחֲנוּת, לְיַד תַּנּוּר הַחִמּוּם. הַפִּנָּה הַזֹּאת הָיְתָה נְעִימָה מְאוֹד, וּמֻקֶּפֶת בִּסְפָרִים, אֲבָל פֵּדִינְגְטוֹן הֶעֱדִיף תָּמִיד לָשֶׁבֶת בַּחוּץ. קֹדֶם כֹּל, הַסַּפָּה הָיְתָה יְשָׁנָה מְאוֹד, וְחֵלֶק מִשְּׂעַר הָרִפּוּד הִזְדַּקֵּר פֹּה וָשָׁם, אֲבָל הַפַּעַם הוּא לֹא שָׂם לֵב לָזֶה וּמִהֵר לְהוֹשִׁיט לְמַר גְרוּבֶּר אֶת הַלַּחְמָנִיּוֹת שֶׁלּוֹ, וְאָז סִפֵּר לוֹ עַל מָה שֶׁרָאָה בַּדֶּרֶךְ לַחֲנוּת.

“לֵיל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה?” אָמַר מַר גְרוּבֶּר וְהוֹשִׁיט לְפֵּדִינְגְטוֹן סֵפֶל גָּדוֹל מָלֵא קָקָאוֹ מַהְבִּיל. “בֶּטַח, הֲרֵי זֶה קָשׁוּר לַחֲגִיגוֹת לֵיל גַאי פוֹקְס.”

כְּשֶׁרָאָה שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן עֲדַיִן לֹא מֵבִין, הוּא חִיֵּךְ חִיּוּךְ מִתְנַצֵּל וְנִגֵּב אֶת הָאֵדִים מֵעַל עַדְשׁוֹת מִשְׁקָפָיו.

“סְלַח לִי, מַר בְּרָאוּן,” הוּא אָמַר, “אֲנִי תָּמִיד שׁוֹכֵחַ שֶׁהִגַּעְתָּ לְכָאן מִפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית. אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי הָיָה גַאי פוֹקְס.”

פֵּדִינְגְטוֹן נִגֵּב בְּגַב כַּף יָדוֹ אֶת טִפּוֹת הַקָּקָאוֹ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַל שְׂפָמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר כֶּתֶם, וְנִעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ.

“אָז אֲנִי אַסְבִּיר,” הִמְשִׁיךְ מַר גְרוּבֶּר וְאָמַר. “אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי שֶׁרָאִיתָ פַּעַם זִקּוּקִים. אֲנִי זוֹכֵר בְּהֶחְלֵט שֶׁכְּשֶׁהָיִיתִי בִּדְרוֹם אָמֵרִיקָה, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, תָּמִיד הִדְלִיקוּ שָׁם זִקּוּקִים בִּימֵי חַג.”

פֵּדִינְגְטוֹן הִנְהֵן. בָּרֶגַע שֶׁמַּר גְרוּבֶּר הִזְכִּיר אֶת הַמִּלָּה “זִקּוּקִים”, הוּא נִזְכַּר שֶׁהַדּוֹדָה לוּסִי לָקְחָה אוֹתוֹ פַּעַם לִרְאוֹת מוֹפַע זִקּוּקִים. אָמְנָם הוּא הָיָה אָז קָטָן, אֲבָל הוּא נֶהֱנָה מֵהֶם מְאוֹד.

“כָּאן מַדְלִיקִים זִקּוּקִים רַק פַּעַם בַּשָּׁנָה,” אָמַר מַר גְרוּבֶּר. “בַּחֲמִשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר.” וְאָז הוּא סִפֵּר לְפֵּדִינְגְטוֹן אֶת כָּל הַסִּפּוּר: לִפְנֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה שָׁנִים, הָיְתָה מְזִמָּה לַהֲרֹג אֶת הַמֶּלֶךְ. גַאי פוֹקְס וַחֲבֵרָיו הֵכִינוּ חֹמֶר נֶפֶץ וְתִכְנְנוּ לְהַפְצִיץ אֶת בִּנְיַן הַפַּרְלָמֵנְט שֶׁל אַנְגְלִיָּה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ יַגִּיעַ לְשָׁם. אֲבָל בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן הִתְגַּלְּתָה הַמְּזִמָּה, וּמֵאָז חוֹגְגִים אֶת הַצָּלָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ פַּעַם בַּשָּׁנָה, בְּהַדְלָקַת זִקּוּקִים וְהַבְעָרַת מְדוּרוֹת.

מַר גְרוּבֶּר תָּמִיד יָדַע לְהַסְבִּיר דְּבָרִים מְצֻיָּן, וּכְשֶׁסִּיֵּם אֶת הַהֶסְבֵּר, פֵּדִינְגְטוֹן הוֹדָה לוֹ.

מַר גְרוּבֶּר נֶאֱנַח וּבְעֵינָיו עָלָה מַבָּט חוֹלְמָנִי. “עָבַר הַרְבֵּה מְאוֹד זְמַן מֵאָז שֶׁהִדְלַקְתִּי זִקּוּקִים בְּעַצְמִי, מַר בְּרָאוּן,” הוּא אָמַר. “בְּהֶחְלֵט הַרְבֵּה מְאוֹד זְמַן.”

“אִם כָּכָה, מַר גְרוּבֶּר,” אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן בְּרֹב חֲשִׁיבוּת, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מוֹפַע זִקּוּקִים. כְּדַאי מְאוֹד שֶׁתָּבוֹא לַמּוֹפָע שֶׁלָּנוּ.”

מַר גְרוּבֶּר נִרְאָה מְאֻשָּׁר כָּל כָּךְ מֵהַהַזְמָנָה, שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן יָצָא לְדַרְכּוֹ מִיָּד כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הַקְּנִיּוֹת. הוּא כְּבָר צִפָּה בְּקֹצֶר רוּחַ לַחְזֹר מַהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר לַחֲנוּת הַמַּמְתַּקִּים, כְּדֵי לִבְדֹּק לָעֹמֶק אֶת עִנְיַן הַזִּקּוּקִים.

כְּשֶׁנִּכְנַס לַחֲנוּת, הִתְבּוֹנֵן בּוֹ הַמּוֹכֵר בְּפִקְפּוּק מִמְּרוֹמֵי הַדֶּלְפֵּק. “זִקּוּקִים?” הוּא אָמַר. “אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁמֻּתָּר לִי לִמְכֹּר זִקּוּקִים לְדֻבִּים צְעִירִים כָּמוֹךָ.”

פֵּדִינְגְטוֹן נָעַץ בּוֹ מַבָּט חָמוּר. “בְּפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית,” הוּא אָמַר, כִּי זָכַר אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמַּר גְרוּבֶּר סִפֵּר לוֹ, “הִדְלַקְנוּ זִקּוּקִים בְּכָל יוֹם חַג.”

“יִתָּכֵן בְּהֶחְלֵט,” אָמַר הַמּוֹכֵר. “אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא בְּפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית וְלֹא בְּשׁוּם אֶרֶץ שֶׁדּוֹמָה לָהּ. מָה אַתָּה רוֹצֶה — זִקּוּקִים שֶׁעוֹשִׂים רַעַשׁ אוֹ אֶת הַסּוּג הַשֵּׁנִי?”

“אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶשְׂמַח לְקַבֵּל זִקּוּקִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְזִיק בַּיָּד, בְּתוֹר הַתְחָלָה,” אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן.

הַמּוֹכֵר הִסֵּס. “בְּסֵדֶר,” הוּא אָמַר. “אֶתֵּן לְךָ חֲפִיסָה שֶׁל זִקּוּקֵי-הַיָּד הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לִי. אֲבָל אִם תִּשְׂרֹף לְעַצְמְךָ אֶת הַשָּׂפָם, אַל תָּבוֹא אֵלַי אַחַר כָּךְ לְהִתְלוֹנֵן וּלְבַקֵּשׁ שֶׁאַחְזִיר לְךָ אֶת
הַכֶּסֶף.”

פֵּדִינְגְטוֹן הִבְטִיחַ שֶׁיִּזָּהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר, וְעַד מְהֵרָה כְּבָר רָץ בָּרְחוֹב בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה לְבֵית מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן. בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָאַחֲרוֹנָה הוּא נִתְקַל בְּיֶלֶד קָטָן שֶׁדָּחַף עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת.

הַיֶּלֶד הוֹשִׁיט כּוֹבַע וּבוֹ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת וְנָגַע בַּכֻּמְתָּה שֶׁעַל רֹאשׁוֹ בִּתְנוּעָה שֶׁל כָּבוֹד. “מַטְבֵּעַ אֶחָד, אֲדוֹנִי.”

“תּוֹדָה רַבָּה,” אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן, וְלָקַח מַטְבֵּעַ מִן הַכּוֹבַע. “יָפֶה מְאוֹד מִצִּדְּךָ.”

“הֵי!” אָמַר הַיֶּלֶד כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן עָמַד לָלֶכֶת. “הֵי! אַתָּה אָמוּר לָתֵת לִי מַטְבֵּעַ — לֹא לָקַחַת מִמֶּנִּי מַטְבֵּעַ.”

פֵּדִינְגְטוֹן נָעַץ בּוֹ מַבָּט. “לָתֵת לְךָ מַטְבֵּעַ?” הוּא אָמַר, וְלֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. “בִּשְׁבִיל מָה?”

“בִּשְׁבִיל גַאי, כַּמּוּבָן. גַאי פוֹקְס,” אָמַר הַיֶּלֶד. הוּא הִצְבִּיעַ עַל הָעֲגָלָה, וְרַק עַכְשָׁו הִבְחִין פֵּדִינְגְטוֹן שֶׁבְּתוֹךְ הָעֲגָלָה יֵשׁ דְּמוּת שֶׁל אִישׁ. הָאִישׁ שֶׁבָּעֲגָלָה לָבַשׁ חֲלִיפָה יְשָׁנָה וְחָבַשׁ מַסֵּכָה, וְהוּא נִרְאָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ בֻּבַּת הָאִישׁ בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁרָאָה מֻקְדָּם יוֹתֵר
הַבֹּקֶר.

פֵּדִינְגְטוֹן הֻפְתַּע כָּל כָּךְ, שֶׁהוּא פָּתַח אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלּוֹ וְשָׂם מַטְבֵּעַ בַּכּוֹבַע שֶׁל הַיֶּלֶד עוֹד לִפְנֵי שֶׁבֶּאֱמֶת הֵבִין מָה הוּא
עוֹשֶׂה.

“אִם אַתָּה לֹא רוֹצֶה לִתְרֹם כֶּסֶף בִּשְׁבִיל גַאי,” אָמַר הַיֶּלֶד הַקָּטָן כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן עָמַד לָלֶכֶת, “לָמָּה שֶׁלֹּא תְּאַרְגֵּן לְךָ בֻּבָּה שֶׁל גַאי מִשֶּׁלְּךָ? כָּל מָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ זוֹ חֲלִיפָה יְשָׁנָה וּקְצַת קַשׁ.”

פֵּדִינְגְטוֹן שָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה. הוּא אֲפִלּוּ כִּמְעַט שָׁכַח לְבַקֵּשׁ תּוֹסֶפֶת בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.

“אֲנִי מְאוֹד מְקַוֶָּה שֶׁלֹּא צָץ בְּמוֹחוֹ עוֹד אֶחָד מֵהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן בִּקֵּשׁ רְשׁוּת לָקוּם מֵהַשֻּׁלְחָן וְנֶעֱלַם לְתוֹךְ הַגִּנָּה. “מְאוֹד מְשֻׁנֶּה שֶׁהָיִינוּ צְרִיכוֹת לְהַזְכִּיר לוֹ לְבַקֵּשׁ עוֹד מָנָה. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא אוֹהֵב מְאוֹד מְרַק בָּשָׂר, וְעוֹד עִם
כֻּפְתָּאוֹת.”

“אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַעֲיוֹן חָדָשׁ,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד, וּבְהֶחְלֵט לֹא נִשְׁמְעָה מְרֻצָּה. “אֲנִי מְזַהָה אֶת הַסִּימָנִים.”

“טוֹב, בְּכָל מִקְרֶה לֹא יַזִּיק לוֹ לִנְשֹׁם קְצַת אֲוִיר צַח,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן וְהִסְתַּכְּלָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן. “וְיָפֶה מְאוֹד מִצִּדּוֹ שֶׁהוּא הִצִּיעַ לְפַנּוֹת אֶת כָּל הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים. הַגִּנָּה מְלֵאָה עָלִים.”

“כְּבָר הִגִּיעַ חֹדֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. “גַאי פוֹקְס!”

“אוֹי!” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “אוֹי, לֹא!”

אֶת הַשָּׁעָה הַבָּאָה הֶעֱבִיר פֵּדִינְגְטוֹן בַּנְּעִימִים בְּעֶזְרַת הַמַּטְאֲטֵא וְהַיָּעֶה שֶׁל גְּבֶרֶת בֵּרְד. בַּגִּנָּה שֶׁל מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן הָיוּ כַּמָּה עֵצִים, וְעַד מְהֵרָה הוּא אָסַף עֲרֵמָה גְּדוֹלָה שֶׁל עָלִים, גְּבוֹהָה כִּמְעַט פִּי שְׁנַיִם מִמֶּנּוּ עַצְמוֹ, בְּאֶמְצַע חֶלְקַת הַכְּרוּב. וּבִזְמַן שֶׁהִתְיַשֵּׁב לָנוּחַ קְצָת בְּאֶמְצַע עֲרוּגַת הַפְּרָחִים, הוּא הִרְגִּישׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ מִתְבּוֹנֵן
בּוֹ.

הוּא הֵרִים אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת מַר קָרִי, הַשָּׁכֵן שֶׁל מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן, מִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְּחַשְׁדָנוּת מֵעֵבֶר לַגָּדֵר. מַר קָרִי לֹא חִבֵּב דֻּבִּים, וְהוּא תָּמִיד נִסָּה לִתְפֹּס אֶת פֵּדִינְגְטוֹן עוֹשֶׂה מַשֶּׁהוּ שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַלְשִׁין עָלָיו. כָּל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה יָדְעוּ שֶׁהוּא אִישׁ רָשָׁע וְלֹא נֶחְמָד, וּבְנֵי מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן הֶעֱדִיפוּ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ כְּכָל הָאֶפְשָׁר.

“הֵי, דֹּב, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?” הוּא נָהַם לְעֵבֶר פֵּדִינְגְטוֹן. “אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה לֹא מְתַכְנֵן לְהַצִּית מְדוּרָה מֵהֶעָלִים הָאֵלֶּה.”

“לֹא, לֹא,” אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. “זֶה בִּשְׁבִיל גַאי פוֹקְס.”

“זִקּוּקִים!” רָטַן מַר קָרִי. “דָּבָר נוֹרָא וְאָיֹם. סְתָם עוֹשִׂים רַעַשׁ וּמַפְחִידִים אֲנָשִׁים.”

פֵּדִינְגְטוֹן, שֶׁכְּבָר הִתְחִיל לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּרַעֲיוֹן לְנַסּוֹת אֶת אַחַד הַזִּקּוּקִים שֶׁקָּנָה, מִהֵר לְהַסְתִּיר אֶת הַחֲפִיסָה מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ. “וּמָה אִתְּךָ, מַר קָרִי, אַתָּה לֹא מִתְכַּוֵּן לְהַדְלִיק זִקּוּקִים?” הוּא שָׁאַל בְּנִימוּס.

“זִקּוּקִים?” מַר קָרִי הִבִּיט בְּפֵּדִינְגְטוֹן בְּמַבָּט מְזַלְזֵל. “אֲנִי? תַּקְשִׁיב, דֹּב, אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי זִקּוּקִים. זֶה בִּזְבּוּז כֶּסֶף. וְלֹא רַק זֶה, אִם יִתְפּוֹצְצוּ זִקּוּקִים אֶצְלִי בַּגִּנָּה, אַזְעִיק מִיָּד אֶת הַמִּשְׁטָרָה!”

פֵּדִינְגְטוֹן שָׂמַח מְאוֹד שֶׁלֹּא נִסָּה אֶת אַחַד הַזִּקּוּקִים שֶׁלּוֹ.

“אֲבָל שִׂים לֵב, דֹּב” — בְּעֵינָיו שֶׁל מַר קָרִי נִדְלַק נִיצוֹץ עַרְמוּמִי, וְהוּא הִבִּיט סְבִיבוֹ כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁאַף אֶחָד מִלְּבַד פֵּדִינְגְטוֹן לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרָיו — “אִם מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהַזְמִין אוֹתִי לְמוֹפַע זִקּוּקִים אֶצְלוֹ בַּבַּיִת, זֶה כְּבָר סִפּוּר אַחֵר לְגַמְרֵי.” הוּא סִמֵּן לְפֵּדִינְגְטוֹן שֶׁיִּתְקָרֵב לַגָּדֵר וְהֵחֵל לִלְחֹשׁ בְּאָזְנוֹ. פֵּדִינְגְטוֹן הִקְשִׁיב לוֹ, פָּנָיו נַעֲשׂוּ נְפוּלִים מֵרֶגַע לְרֶגַע וּשְׂפָמוֹ נִשְׁמַט בְּעֶצֶב.

“אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה גֹּעַל נֶפֶשׁ,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד בְּהֶמְשֵׁךְ אוֹתוֹ יוֹם כְּשֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמַּר קָרִי הִזְמִין אֶת עַצְמוֹ לִמְסִבַּת הַזִּקּוּקִים. “לְהַפְחִיד כָּכָה דֹּב צָעִיר בְּאִיּוּמִים לִקְרֹא לַמִּשְׁטָרָה וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה. וְרַק מִפְּנֵי שֶׁהוּא קַמְצָן וְלֹא רוֹצֶה לִקְנוֹת זִקּוּקִים מִשֶּׁל עַצְמוֹ. יֵשׁ לוֹ מַזָּל גָּדוֹל שֶׁהוּא לֹא אָמַר אֶת זֶה לִי — אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי פּוֹתַחַת פֶּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ מָה דַּעֲתִי עָלָיו!”

“מִסְכֵּן פֵּדִינְגְטוֹן,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “הוּא נִרְאָה מֻדְאָג כָּל כָּךְ. אֵיפֹה הוּא עַכְשָׁו?”

“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. “הוּא יָצָא מֵהַבַּיִת לְחַפֵּשׂ קַשׁ. אֲנִי מְתָאֶרֶת לְעַצְמִי שֶׁזֶּה קָשׁוּר לַמְּדוּרָה שֶׁלּוֹ.”

הִיא חָזְרָה לְדַבֵּר עַל מַר קָרִי. “כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל כָּל הַסִּדּוּרִים וְהַשְּׁלִיחוּיוֹת שֶׁהַדֹּב הַצָּעִיר הַזֶּה עָשָׂה בִּשְׁבִילוֹ, עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁהוּא הִתְרוֹצֵץ בְּכָל הָעִיר רַק כִּי מַר קָרִי עַצְלָן וְלֹא עוֹשֶׂה שׁוּם דָּבָר בְּעַצְמוֹ…”

“הוּא בֶּאֱמֶת מְנַצֵּל אֲנָשִׁים,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “הוּא אֲפִלּוּ הִשְׁאִיר אֶת הַחֲלִיפָה הַיְּשָׁנָה שֶׁלּוֹ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַבֹּקֶר, כְּדֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים מֵהַמִּכְבָּסָה שֶׁלָּנוּ יִקְּחוּ אוֹתָהּ לְנִקּוּי.”

“בֶּאֱמֶת?” קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד בְּכַעַס. “טוֹב, לָזֶה אֲנִי בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא מַסְכִּימָה!” הִיא מִהֲרָה הַחוּצָה אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה לַבַּיִת, וְאָז קָרְאָה לְעֵבֶר גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “אַתְּ בְּטוּחָה שֶׁזֶּה הָיָה בַּמִּרְפֶּסֶת?”

“כֵּן,” הֵשִׁיבָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “בַּפִּנָּה.”

“הַחֲלִיפָה כְּבָר לֹא כָּאן,” קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. “מִישֶׁהוּ כַּנִּרְאֶה לָקַח אוֹתָהּ.”

“מוּזָר מְאוֹד,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “לֹא שָׁמַעְתִּי אַף אֶחָד דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת. וְהָאִישׁ מֵהַמִּכְבָּסָה עֲדַיִן לֹא בָּא. בְּהֶחְלֵט מְשֻׁנֶּה בְּיוֹתֵר.”

“בְּכָל מִקְרֶה,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד כְּשֶׁחָזְרָה לַמִּטְבָּח, “אִם מִישֶׁהוּ לָקַח לוֹ אוֹתָהּ, זֶה בְּהֶחְלֵט מַגִּיעַ לוֹ. זֶה כְּבָר יְלַמֵּד אוֹתוֹ לֶקַח!” אַף שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ הָיְתָה קְשׁוּחָה, בְּלֵב לִבָּהּ הָיְתָה גְּבֶרֶת בֵּרְד אִשָּׁה טוֹבָה, אֲבָל הִיא תָּמִיד כָּעֲסָה מְאוֹד כְּשֶׁאֲנָשִׁים נִצְּלוּ אֲחֵרִים, בְּיִחוּד אֶת פֵּדִינְגְטוֹן.

“נוּ טוֹב,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “אֲנִי מְתָאֶרֶת לְעַצְמִי שֶׁהָעִנְיָן יִסְתַּדֵּר. אֲנִי מְקַוָּה שֶׁכְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן יַחְזֹר הַבַּיְתָה, אֶזְכֹּר לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אִם הוּא רָאָה אֶת הַחֲלִיפָה.”

אֲבָל דַּוְקָא בְּאוֹתוֹ יוֹם יָצָא פֵּדִינְגְטוֹן מֵהַבַּיִת לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ לְמַדַּי, וּכְשֶׁחָזַר סוֹף-סוֹף הַבַּיְתָה, גְּבֶרֶת בְּרָאוּן שָׁכְחָה מֵהָעִנְיָן לְגַמְרֵי. חֹשֶׁךְ כְּבָר יָרַד כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן נִכְנַס לַגִּנָּה בַּדֶּרֶךְ הָאֲחוֹרִית. הוּא גָּרַר אֶת הַסַּל בַּשְּׁבִיל עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמַּחְסָן שֶׁל מַר בְּרָאוּן, וְאָז, לְאַחַר מַאֲמָץ, הִצְלִיחַ לְהוֹצִיא מֵהַסַּל חֵפֶץ גָּדוֹל, וְהִצִּיב אוֹתוֹ בַּפִּנָּה מֵאֲחוֹרֵי מַכְסֵחַת הַדֶּשֶׁא. הָיְתָה גַּם קֻפְסַת קַרְטוֹן קְטַנָּה וְעָלֶיהָ הַמִּלִּים גַי פוֹקְס, וְהִיא שִׁקְשְׁקָה כְּשֶׁהוּא נִעֵר אוֹתָהּ.

פֵּדִינְגְטוֹן סָגַר אֶת דֶּלֶת הַמַּחְסָן, הֶחְבִּיא יָפֶה אֶת קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן מִתַּחַת לְכוֹבָעוֹ, בְּתַחְתִּית הַסַּל, וְאָז יָצָא בְּשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט מֵהַגִּנָּה וְצָעַד עַד לְדֶלֶת הַכְּנִיסָה. הוּא הָיָה מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ. בְּמַהֲלַךְ הָעֶרֶב הוּא הִסְפִּיק הַרְבֵּה מְאוֹד — הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁצִּפָּה — וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לִישֹׁן, הוּא יָשַׁב בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב, כָּתַב לְג’וֹנָתָן מִכְתָּב וּבוֹ סִפֵּר לוֹ הַכֹּל.

“אֱלוֹהִים, פֵּדִינְגְטוֹן,” קָרָא ג’וֹנָתָן כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים, כְּשֶׁכֻּלָּם הִתְכּוֹנְנוּ לְהַדְלָקַת הַזִּקּוּקִים, “אֵיזֶה אֹסֶף נִפְלָא שֶׁל זִקּוּקִים!” הוּא הֵצִיץ לְתוֹךְ קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן, שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה עַד גְּדוֹתֶיהָ. “אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זִקּוּקִים.”

“בֶּאֱמֶת, פֵּדִינְגְטוֹן,” אָמְרָה ג’וּדִי בְּהִתְפַּעֲלוּת. “נִרְאֶה כְּאִלּוּ אָסַפְתָּ כֶּסֶף בָּרְחוֹב אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה.”

פֵּדִינְגְטוֹן נוֹפֵף בְּכַף יָדוֹ בִּתְנוּעָה לֹא בְּרוּרָה, וְהֶחְלִיף מַבָּטִים עִם ג’וֹנָתָן. אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לְהַסְבִּיר הַכֹּל לְג’וּדִי, נִכְנַס מַר בְּרָאוּן לַחֶדֶר.

הוּא לָבַשׁ מְעִיל וְנָעַל מַגְּפֵי גּוּמִי, וּבְיָדוֹ נָשָׂא נֵר דּוֹלֵק. “טוֹב,” הוּא אָמַר. “כֻּלָּם מוּכָנִים? מַר גְרוּבֶּר מְחַכֶּה בַּכְּנִיסָה, וּגְבֶרֶת בֵּרְד כְּבָר סִדְּרָה אֶת כָּל הַכִּסְּאוֹת בַּמִּרְפֶּסֶת.” מַר בְּרָאוּן נִרְאָה לָהוּט כְּמוֹ כֻּלָּם לְהַתְחִיל בְּמוֹפַע הַזִּקּוּקִים, וְהוּא נָעַץ מַבָּט מָלֵא קִנְאָה בַּקֻּפְסָה שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן.

“שִׂימוּ לֵב,” הוּא אָמַר וְהֵרִים אֶת כַּף יָדוֹ כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת כָּל הַנֶּאֱסָפִים בַּגִּנָּה, “הֱיוֹת שֶׁזֹּאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן חוֹגֵג אֶת הַחֲמִשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר, אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנִּתֵּן לוֹ לְהַדְלִיק אֶת הַזִּקּוּק הָרִאשׁוֹן.”

“רַעֲיוֹן מְצֻיָּן!” הֵרִיעַ מַר גְרוּבֶּר. “מַר בְּרָאוּן, אֵיזֶה זִקּוּק אַתָּה מַעֲדִיף?”

פֵּדִינְגְטוֹן בָּחַן בִּתְשׂוּמַת לֵב אֶת הַקֻּפְסָה. הָיוּ בָּהּ זִקּוּקִים בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה צוּרוֹת וּגְדָלִים, שֶׁהוּא הִתְקַשָּׁה לְהַחְלִיט. “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶבְחַר קֹדֶם כֹּל בְּזִקּוּק שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְזִיק בַּיָּד,” הוּא אָמַר.

“זִקּוּקֵי-יָד הֵם כָּל כָּךְ מְשַׁעַמְמִים,” אָמַר מַר קָרִי, שֶׁיָּשַׁב בַּכִּסֵּא הֲכִי טוֹב וְהִתְכַּבֵּד בְּכַמָּה כְּרִיכִים עִם רִבָּה.

“אִם פֵּדִינְגְטוֹן רוֹצֶה זִקּוּק-יָד, זֶה מָה שֶׁהוּא יְקַבֵּל,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד וְנָעֲצָה בְּמַר קָרִי מַבָּט מַקְפִּיא.

מַר בְּרָאוּן הוֹשִׁיט לְפֵּדִינְגְטוֹן אֶת הַנֵּר, וְנִזְהַר מְאוֹד שֶׁהַשַּׁעֲוָה לֹא תְּטַפְטֵף עַל הַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ. כְּשֶׁהַזִּקּוּק נִדְלַק, כֻּלָּם מָחֲאוּ כַּפַּיִם. פֵּדִינְגְטוֹן נוֹפֵף בַּזִּקּוּק כַּמָּה פְּעָמִים מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְשׁוּב נִשְׁמְעוּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם כְּשֶׁהוּא הֵנִיף אוֹתוֹ מַעְלָה-מַטָּה וְאִיֵּת בָּאֲוִיר אֶת הַשֵּׁם פֵּ-א-דִ-י-נְ-גְ-ת-וֹ-ן.

“יָפֶה מְאוֹד,” אָמַר מַר גְרוּבֶּר.

“אֲבָל לֹא כָּכָה מְאַיְּתִים אֶת הַשֵּׁם פֵּדִינְגְטוֹן,” רָטַן מַר קָרִי בְּפֶה מָלֵא כָּרִיךְ.

“כָּכָה אֲנִי מְאַיֵּת אוֹתוֹ,” אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. הוּא נָעַץ בְּמַר קָרִי אֶת אַחַד הַמַּבָּטִים הַקְּשׁוּחִים שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְמַרְבֵּה הַצַּעַר הָיָה חָשׁוּךְ בַּחוּץ, כָּךְ שֶׁהַמַּבָּט לֹא לְגַמְרֵי הִשִּׂיג אֶת מַטְּרָתוֹ.

“מָה דַּעַתְכֶם שֶׁנַּדְלִיק אֶת הַמְּדוּרָה?” מִהֵר מַר בְּרָאוּן לִשְׁאֹל. “וְאָז נוּכַל כֻּלָּנוּ לִרְאוֹת מָה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים.” הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים הִתְפַּצְּחוּ בְּרַעַשׁ כְּשֶׁהוּא הִתְכּוֹפֵף כְּדֵי לְהַדְלִיק אוֹתָם
בְּגַפְרוּר.

“מְצֻיָּן,” אָמַר מַר קָרִי וְשִׁפְשֵׁף אֶת כַּפּוֹת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ. “מְאוֹד קָרִיר בַּמִּרְפֶּסֶת הַזֹּאת שֶׁלָּכֶם. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאִם לֹא נִשְׁאֲרוּ עוֹד כְּרִיכִים אֲנִי אַדְלִיק לִי עוֹד כַּמָּה זִקּוּקִים.” הוּא שָׁלַח מַבָּט לְעֵבֶר גְּבֶרֶת בֵּרְד.

“אֵין עוֹד כְּרִיכִים,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. “הָרֶגַע אָכַלְתָּ אֶת הַכָּרִיךְ הָאַחֲרוֹן. בֶּאֱמֶת,” הִיא הוֹסִיפָה וְאָמְרָה, כְּשֶׁמַּר קָרִי קָם וְהֵחֵל לְפַשְׁפֵּשׁ בַּקֻּפְסָה שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן, “יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם פָּשׁוּט חֻצְפָּנִים. וְהוּא לֹא הֵבִיא אִתּוֹ אֲפִלּוּ זִקּוּק אֶחָד קָטָן.”

“הוּא בֶּאֱמֶת מְקַלְקֵל הַכֹּל,” אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. “כֻּלָּנוּ חִכִּינוּ כָּל כָּךְ לָעֶרֶב הַזֶּה. אֲנִי בְּהֶחְלֵט מִתְכַּוֶּנֶת לְ…” אֲבָל אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע לְמָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן מִתְכַּוֶּנֶת, כִּי בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמְעָה צְעָקָה מִכִּוּוּן הַמַּחְסָן שֶׁבַּגִּנָּה.

“בֶּאֱמֶת, פֵּדִינְגְטוֹן,” צָעַק ג’וֹנָתָן. “לָמָּה לֹא סִפַּרְתָּ לָנוּ?”

“מָה הוּא לֹא סִפֵּר?” שָׁאַל מַר בְּרָאוּן, וְנִסָּה לְחַלֵּק אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ בֵּין הַזִּקּוּק הַצִּבְעוֹנִי שֶׁהִדְלִיק זֶה עַתָּה לְבֵין הַחֵפֶץ הַמִּסְתּוֹרִי שֶׁגּ’וֹנָתָן גָּרַר מִתּוֹךְ הַמַּחְסָן.

“זֹאת בֻּבָּה שֶׁל גַאי פוֹקְס!” קָרְאָה ג’וּדִי בְּהִתְלַהֲבוּת.

“וְזֹאת בֻּבָּה נֶהֱדֶרֶת!” צָעַק ג’וֹנָתָן. “הִיא נִרְאֵית מַמָּשׁ כְּמוֹ אִישׁ אֲמִתִּי. הִיא שֶׁלְּךָ, פֵּדִינְגְטוֹן?”

“אֶה,” אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן, “כֵּן… וְלֹא.” הוּא נִרְאָה מֻדְאָג לְמַדַּי. בְּתוֹךְ כָּל הַהִתְרַגְּשׁוּת הוּא כִּמְעַט שָׁכַח מֵהַבֻּבָּה שֶׁל גַאי שֶׁבְּעֶזְרָתָהּ אָסַף כֶּסֶף כְּדֵי לִקְנוֹת עוֹד זִקּוּקִים. הוּא בִּכְלָל לֹא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אֶת הַבֻּבָּה, כִּי חָשַׁשׁ שֶׁיִּשְׁאֲלוּ יוֹתֵר מִדַּי שְׁאֵלוֹת.

“בֻּבָּה שֶׁל גַאי פוֹקְס!” אָמַר מַר קָרִי. “אָז כְּדַאי שֶׁנִּשְׂרֹף אוֹתָהּ בַּמְּדוּרָה.” הוּא הִסְתַּכֵּל בָּהּ מֵעֵבֶר לֶעָשָׁן. מִסִּבָּה מוּזָרָה כָּלְשֶׁהִי הָיָה בַּבֻּבָּה הַזֹּאת מַשֶּׁהוּ מֻכָּר, אֲבָל הוּא לֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין מָה בְּדִיּוּק.

“לֹא, לֹא,” מִהֵר פֵּדִינְגְטוֹן לוֹמַר. “אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁכְּדַאי לִשְׂרֹף אוֹתָהּ. הִיא לֹא בֶּאֱמֶת נוֹעֲדָה לִשְׂרֵפָה.”

“שְׁטוּיוֹת, דֹּב,” אָמַר מַר קָרִי. “אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ הַרְבֵּה עַל הַמִּנְהָגִים שֶׁל לֵיל גַאי פוֹקְס. תָּמִיד שׂוֹרְפִים אֶת הַבֻּבָּה שֶׁל גַאי.” הוּא הָדַף אֶת כָּל הַשְּׁאָר הַצִּדָּה, וּבְעֶזְרַת הַמַּגְרֵפָה שֶׁל מַר בְּרָאוּן הִצִּיב אֶת הַבֻּבָּה שֶׁל גַאי בְּרֹאשׁ הַמְּדוּרָה.

“הִנֵּה!” הוּא קָרָא וְאָז הִתְרַחֵק מְעַט אָחוֹרָה וְחִכֵּךְ אֶת כַּפּוֹת יָדָיו בְּסִפּוּק. “כָּכָה יוֹתֵר טוֹב. לָזֶה אֲנִי קוֹרֵא מְדוּרָה.”

מַר בְּרָאוּן הֵסִיר אֶת מִשְׁקָפָיו, צִחְצֵחַ אוֹתָם, וְאָז נָעַץ מַבָּט מְרֻכָּז בַּמְּדוּרָה. הוּא לֹא זִהָה אֶת הַחֲלִיפָה שֶׁהַבֻּבָּה שֶׁל גַאי לָבְשָׁה, וְהוּא שָׂמַח לְגַלּוֹת שֶׁזֹּאת לֹא חֲלִיפָה שֶׁלּוֹ. וּבְכָל זֹאת, הָיְתָה אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה לֹא נְעִימָה שֶׁהֵצִיקָה לוֹ. “הַבֻּבָּה הַזֹּאת… הִיא נִרְאֵית לְבוּשָׁה מְאוֹד יָפֶה יַחֲסִית לְבֻבָּה שֶׁל גַאי,” הוּא הֵעִיר.

מַר קָרִי הִקְשִׁיב בִּתְשׂוּמַת לֵב, וְאָז צָעַד קָדִימָה כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בַּבֻּבָּה מִקָּרוֹב. עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַמְּדוּרָה כְּבָר בָּעֲרָה כֻּלָּהּ, הָיָה קַל יוֹתֵר לִרְאוֹת. הַמִּכְנָסַיִם בָּעֲרוּ לְהַפְלִיא, וְהַזָּ’קֵט בְּדִיּוּק הִתְחִיל לְהַעֲלוֹת עָשָׁן. עֵינָיו שֶׁל מַר קָרִי כִּמְעַט יָצְאוּ מֵחֹרֵיהֶן וְהוּא הוֹשִׁיט אֶצְבַּע רוֹעֶדֶת לְעֵבֶר הַלֶּהָבוֹת.

“זֹאת הַחֲלִיפָה שֶׁלִּי!” הוּא שָׁאַג. “הַחֲלִיפָה שֶׁלִּי! זֹאת שֶׁהֲיִיתֶם אֲמוּרִים לִמְסֹר לַמִּכְבָּסָה!”

“מָה!” קָרָא מַר בְּרָאוּן. כֻּלָּם הִסְתּוֹבְבוּ וְהִסְתַּכְּלוּ עַל פֵּדִינְגְטוֹן.

פֵּדִינְגְטוֹן הָיָה מֻפְתָּע כְּמוֹ כֻּלָּם. זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא שָׁמַע עַל הַחֲלִיפָה שֶׁל מַר קָרִי. “מָצָאתִי אוֹתָהּ לְיַד הַדֶּלֶת,” הוּא אָמַר. “חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׂמוּ אוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁנִּתְרֹם אוֹתָהּ לִצְדָקָה…”

“שֶׁתִּתְרְמוּ אוֹתָהּ לִצְדָקָה?” קָרָא מַר קָרִי, וְכִמְעַט הִשְׁתּוֹלֵל מֵרֹב זַעַם. “לִצְדָקָה? הַחֲלִיפָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי! אֲנִי… אֲנִי…” מַר קָרִי כָּעַס כָּל כָּךְ, שֶׁהוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל עוֹד לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. אֲבָל גְּבֶרֶת בֵּרְד הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת וְעוֹד אֵיךְ.

“קֹדֶם כֹּל,” הִיא אָמְרָה, “זֹאת לֹא הָיְתָה הַחֲלִיפָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלְּךָ. שָׁלַחְתָּ אוֹתָהּ לַמִּכְבָּסָה לְפָחוֹת שֵׁשׁ פְּעָמִים, לְמֵיטַב יְדִיעָתִי. וַאֲנִי בְּטוּחָה בְּהֶחְלֵט שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן לֹא יָדַע שֶׁזֹּאת הַחֲלִיפָה שֶׁלְּךָ. בְּכָל מִקְרֶה,” הִיא סִיְּמָה אֶת דְּבָרֶיהָ בְּנִימַת נִצָּחוֹן, “מִי מִבֵּין כֻּלָּנוּ כָּאן הִתְעַקֵּשׁ בִּכְלָל שֶׁנַּכְנִיס אֶת הַבֻּבָּה הַזֹּאת לַמְּדוּרָה?”

מַר בְּרָאוּן נִסָּה כְּמֵיטַב יְכָלְתּוֹ שֶׁלֹּא לִצְחֹק, וְאָז מַבָּטוֹ נִתְקַל בְּעֵינוֹ שֶׁל מַר גְרוּבֶּר, שֶׁהֵצִיץ לְעֶבְרוֹ מֵעַל לְמִמְחָטָה. “זֶה נָכוֹן,” הוּא אָמַר בְּהִתְרַגְּשׁוּת. “אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁנַּכְנִיס אוֹתָהּ לַמְּדוּרָה. וּפֵּדִינְגְטוֹן נִסָּה לַעֲצֹר אוֹתְךָ!”

מַר קָרִי הֶעֱבִיר אֶת מַבָּטוֹ בֵּין הַנּוֹכְחִים וּלְרֶגַע לֹא יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת. אֲבָל הוּא הֵבִין שֶׁבַּקְּרָב הַזֶּה הוּא הִפְסִיד. הוּא שָׁלַח אֶל כֻּלָּם מַבָּט מַאֲשִׁים אַחֲרוֹן, וְאָז הָפַךְ פָּנָיו וְצָעַד אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה. כַּעֲבֹר רֶגַע הִדְהֵד בֵּין הַבָּתִּים רַעַשׁ שֶׁל דֶּלֶת נִטְרֶקֶת.

“נוּ טוֹב,” צִחְקֵק מַר גְרוּבֶּר. “אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁכָּל עוֹד מַר בְּרָאוּן הַצָּעִיר כָּאן בַּסְּבִיבָה, אַף פַּעַם לֹא יִהְיֶה לָנוּ מְשַׁעֲמֵם!” הוּא גִּשֵּׁשׁ מִתַּחַת לְכִסְּאוֹ וְהוֹצִיא מִשָּׁם קֻפְסַת קַרְטוֹן. “עַכְשָׁו אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנַּמְשִׁיךְ בְּמוֹפַע הָאֵשׁ. וְרַק לְמִקְרֶה שֶׁיִּגָּמְרוּ לָנוּ הַזִּקּוּקִים — הֵבֵאתִי אִתִּי עוֹד כַּמָּה, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן.”

“מוּזָר שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה,” אָמַר מַר בְּרָאוּן, וְגִשֵּׁשׁ מִתַּחַת לַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ. “כִּי גַּם אֲנִי הֵבֵאתִי כַּמָּה זִקּוּקִים!”

לְאַחַר מִכֵּן סִכְּמוּ בֵּינֵיהֶם כָּל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה שֶׁמּוֹפַע הַזִּקּוּקִים הַשָּׁנָה הָיָה הַמֻּצְלָח בְּיוֹתֵר שֶׁרָאוּ זֶה שָׁנִים רַבּוֹת. לֹא מְעַט אֲנָשִׁים בָּאוּ אֶל בֵּית מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן כְּדֵי לִצְפּוֹת בַּמּוֹפָע, וַאֲפִלּוּ מַר קָרִי נִרְאָה מֵצִיץ מִדֵּי פַּעַם מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹנוֹת בְּבֵיתוֹ.

וּכְשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן הֵנִיף זְרוֹעַ מוּתֶשֶׁת וְנוֹפֵף בָּאֲוִיר בְּזִקּוּק-הַיָּד הָאַחֲרוֹן, וּבוֹ אִיֵּת אֶת הַמִּלָּה הַ-סּ-וֹ-ף, כֻּלָּם הִסְכִּימוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאוּ מְדוּרָה מֻצְלַחַת כָּל כָּךְ — וְגַם לֹא בֻּבָּה שֶׁל גַאי פוֹקְס לְבוּשָׁה יָפֶה כָּל כָּךְ.

 

 

Illustrations copyright © Peggy Fortnum and William Collins Sons & Co. Ltd. 1959

First published in Great Britain by William Collins Sons & Co. Ltd. in 1959