עושים סדר – ספרים חדשים, חלק א’ / יותם שווימר
על חמישה ספרים חדשים לילדים
יוני 12, 2013
לכבוד שבוע/חודש הספר, החלטנו לחרוג ממנהיגנו ולפרסם רשימה בשני חלקים הסוקרת עשרה ספרים שראו אור לאחרונה, על מנת “לעשות קצת סדר” במבול הספרים שמתפרסמים בתקופה זו. להלן החלק הראשון של הרשימה.
למה הכיתה של מיס לינה כל כך מזכירה את מדלנה של לודביג במלמן? (לא שאני מתלוננת, מתחשק לי לקפוץ לתוך הספר)
הציורים אכן מקסימים, מרית, אבל אחרי הקפיצה בזכותם הטקסט ייבש אותך מיד.
אל תהיי בטוחה. ראיתי שגם יותם מתלהב במין התנצלות, אבל אני אוהבת בלרינות בלי בושה. מספיק שלא מקלקלים לי. מי שרוצה להבין את קסם הבלט שיקרא את החוברת הנפלאה שבת חנא (פסבדונים, אבל אני לא אעשה לה אאוטינג) כתבה לסל תרבות http://www.saltarbutartzi.org.il/Index.asp?ArticleID=68&CategoryID=103&Page=1
אנא חזרי לדווח אחרי הקריאה.
מרית, האיורים אכן מזכירים את במלמן, “קלעת בול”! ורונית – אנא שתפי בהתרשמותך. נכון, זאת לא ספרות מעולה, אבל הקצב נפלא וכיף מאוד להקריא את הטקסט המתנגן, וזה כשלעצמו בעל ערך, הלא כן?
רונית, יותם, זה לא רק האיורים. ככה מתחיל מדלנה בתרגום אבירמה גולן:
בבית ישן בפריז, / שגפן כסתה לו את כל הקירות, / חיו שש ילדות ועוד שש: שתי שורות ישרות.
בשורות ישרות הן אכלו ארוחה, / צחצחו ת’שיניים, / התכסו בשמיכה.
הן חייכו אל הטוב, / ורגזו על הרע, / לפעמים הן היו עצובות נורא.
הן יצאו מהבית בשמונה ועשרים, / והלכו ברחוב – שני טורים ישרים. / בגשם דולף – / בימים בהירים.
וכן הלאה…
(ורונית, מבטיחה, כְּשֶׁ ואם 🙂
תגיד, קמת על הצד הלא נכון היום?
אתה מתעצבן אם אין קונפליקט דרמטי (בכיתה של מיס לינה) ומתלונן כשהוא שם (שאר הספרים בסקירה). קראת כבר עשרות ספרים ***כאלה***, אתה מזהה את הפורמט שוב ושוב ומתאכזב: אוי ואבוי! דווקא הקרפד הקטן הוא זה שמצליח! וחיות מדברות! תבניות סיפוריות ונרטיבים ברורים (ישירים או בהפוך על הפוך) בספרות ילדים זה בדיוק מה שספרות ילדים אמורה לספק. זה לא דבר רע.
יותר מזה. אתה כותב “בטקסט מחורז לפעוטות הדיוק בחריזה ובמצלול חשובים כל כך” ובאותה נשימה טוען שהחריזה הוירטואוזית של בראון (הילדה שלא ידעה לישון) היא “רחוקה מאוד מהמוזיקליות והחריזה הנהדרות של ספרה של מקרון, למשל. אין בו את החן, התנופה, הדיוק והשובבות” השתגעת? ניסית לקרוא את הסיפור הזה בקול רם? לא מוזיקלי? לא חרוז נהדר? על מה אתה מדבר? אני חושד שלא קראת את הסיפורים שאתה כותב עליהם כי בספר הזה, למשל, אתה מצעי ש”הילדה הייתה יכולה להחליט שהיא תמיד תהיה ערה וככה זה ואז להירדם, וזאת מבלי שתהיה מצטיינת בהכול” שזה בדיוק הסוף של הספר.
אז עולה פה ריח לא כל כך טוב.מזל שבזכות המבצעים בחנויות הספרים יצא לי לקרוא בעצמי את רוב הסיפורים פה (לפני שהבאתי הביתה) ולגבש דעה.
מה שכן, מסכים לגמרי בעניין האיורים (חוסר אחידות של קרמן, האיכות של מקלמרי)ףתרגומים מעולים ולא כל כך טובים, ושמעון זנדנבק אלוף.
הפנקס נהיה אתר חבר’ה שבו יורדים על כל מי שלא בחבר’ה ומהללים את הציורים המפוקפקים של מי שבמקרה כותב בו.
אתם מפיקים מעולים (ע”ע יום העיון שלכם) אבל מבקרים קטנים מאד.
אתם על סף הלא רלוונטיים וחבל. ספרות הילדים ונוער זקוקה לביקורת טובה ומקצועית.
בקיצור, כתבת שטויות כאן.
מה קרה? מרוב ביקורות חיוביות כבר באמת שכחתם שלא כל הספרים שיוצאים לאור טובים ומוצלחים? כמה רפש מיותר. במקום השמצות מכוערות היה מעניין יותר לשמוע מה יש למגיבים לומר על הספרים. אתם מוצאים זכות בספרים שמוזכרים פה? קשה להבין איך, אבל קדימה, תנמקו.
תודה רבה על כתיבת הביקורת הרצינית והמעמיקה. יותם- שמחתי לקרוא את דעתך המנומקת על הטקסט שלי. וכמו כן אני מרגישה זכות גדולה שכותבים על הספר באתר מכובד ורציני זה. אני כותבת אך אינני סופרת. אני לא מצויה בהנמקות שלך מאחר ולא למדתי מעולם ספרות או כתיבה.
זיהית נכון את הסערה שעוברת על מבוגרים בקריאתו. אני לא בדקתי את השפעת הספר על ילדים מאחר והוא לא מיועד מבחינתי לילדים.
כעיקרון, בעיני, “מה שקרה באמת” הוא ספר ילדים למבוגרים. הספר מחולק בהרצאות של יועצים חינוכיים ואנשי חינוך והוא אמור להעביר את המבוגר חוויה רגשית הנעה בין תיוג אוטומאטי לשאילת שאלות, מסימני קריאה לסימני שאלה,מעמדת היודע כל לעמדת התוהה. הערך הגדול בקריאתו הוא למבוגרים שמכירים את ההיסטוריה של העם שלנו. כל הרובד הקשור בסבתא אמור להאיר באור מסוים את תהליך התיוג שעובר הילד במוחו של הקורא. הכוונת הספר לילדים בני תשע היא בעיני פספוס מסוים.
לאחר שביקשתי רשות מיותם שווימר, אני מצרפת את כתובת החנות הווירטואלית שלי. הרגישו חופשי לרכוש. ספרי בדרך כלל אינם נמצאים בחנויות והם כפי שכבר קראתם כאן לא נופלים, ככל הנראה, בקטגוריות הרגילות של הספרות.
https://www.facebook.com/pages/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%A8/140260502825197
אהבתי את ‘קשקוש מקושקש’ – הן את הסיפור והן את האיורים, למרות כמה מהחסרונות (המוזכרים לעיל).
התימה ומבנה הסיפור מתכתבים עם ‘הברוזון המכוער’ של אנדרסן שפורסם לראשונה ב-1843.
גם פה מתואר מסעו של ‘האחר’ שבמהלכו סופג עלבונות וחווה השפלות על היותו שונה. גם פה הוא נאבק בגורלו באומץ ותוך נאמנות לזהותו המקורית.
בסופו (הטוב) של התהליך, ממש כמו הברוזון המכוער, גם הקשקוש המקושקש, שניהם חוזרים הבייתה כשהם זוכים בהערכה עצמית מחוזקת ובהערכת הזולת. רעיון יפה ואוניברסלי, שלמרות הדידקטיות שבו, כשהוא מוגש לקורא כסיפור מעניין ואמנותי-זה ‘תופס’.