על ראש הארנב בוער הכובע / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרו של ג'ון קלאסן, "אני רוצה את הכובע שלי"
פברואר 12, 2015
אפתח בווידוי: אני מחכה לספר “אני רוצה את הכובע שלי” שכתב ואייר ג’ון קלאסן, כבר כמעט ארבע שנים. מאז שראיתי אותו לראשונה בחנות בלונדון בשנת 2011 אני ממתין בציפייה דרוכה להופעתו בעברית. באותה תקופה, שנת יציאת הספר, בינות מאות ספרי הילדים בחנויות הספרים בלונדון, בלט ספרו של קלאסן. ייתכן וזו דמות הדוב הקפואה והחידתית על הכריכה הקדמית שלוכדת את העין, או אולי הרקע הריק, המינימליזם, ואולי דווקא השם המסקרן, שלכאורה מסתיר יותר מאשר חושף, אך למעשה הוא התמצית של סיפור המעשה כולו.
כיף לקרוא אתך, יותם. והספר נראה מרתק. איזה יופי.
מקסים!
ומתבקש להזכיר: על ראש הגנב בוער הכובע!
איזה יופי! הספר והבקורת.
אני ממש לא אהבתי את הספר. הוא לא לידי אז לא אפרט סתם מהזיכרון, אבל מצאתי בו לא מעט בעיות ואם אינני טועה סברתי שהוא יותר ספר ילדים למבוגרים מאשר ספר ילדים
נורא מפתה לאהוב את הספר. בעיקר ממבט ראשון ומהתבוננות באיורים מלאי הקסם. אבל…יש בו משהו מאוד מטריד. הוא מתחפש לספר ילדים אבל לדעתי אינו מתאים להם, בטח לא לקטנים (מסכימה עם עטרה). הארנב החמוד נטרף ע”י הדב רק בגלל שחשק בכובעו ולקח אותו לעצמו. ויש גם גניבה ושקר. קצת יותר מידי בספר ילדים אחד. דרמטי ומפחיד מידי.
עטרה, למה אני אהבתי את הספר זה די ברור. ראשית השפה החזותית המינימלית והמזוקקת שרק עליה יכולתי לכתוב פוסט (ואולי עוד אכתוב), שנית שבירת כללים וציפיות (שתמיד מזכה אצלי בנקודות), ושלישית – חוסר יפיוף ואמת. אנשים באמת מתנהגים כך. הם לא רעים או טובים באופן מוחלט וסופי. רובינו חומדים את מה שיש לאחרים, פועלים באימפולסיביות, משקרים ומתייסרים באשמה וסובלים מחוסר מודעות. אנחנו שוכחים (ו/או לא רוצים לראות) שקורבנות ותוקפנות הן הרבה יותר נזילות ממה שחושבים. קל מאד לחצות את הקו ולהפוך מקורבן לתוקפן.
אני חושבת שאני מבינה היטב למה לא אהבת את הספר (את לא צריכה להסתמך על זיכרון, בסרטון שלמעלה הוא מופיע בשלמותו). זה לא סיפור ילדים קלסי על גיבור טוב שאיבד את כובעו האהוב ויצא למסע חיפושים ובעזרת אוזן קשבת ואמפתית גילה שהוא יכול לפתור את התעלומה. יותם איבחן היטב כשקרא לו משל שהדידקטיות שלו שונה מהדידקטיות של ספרי ילדים. המשל מתבונן בבני אדם באופן מפוכח ובקורתי. הוא לא ממיין אותם מראש לטובים ורעים, צודקים ולא צודקים, תכליתו אינה לנחם על אי צדק אלא מתבונן בהתנהגות. ואפילו מן ההיבט הזה, החינוכי (שלא נמצא בראש מעיני, אני מודה), אני חושבת שזה ספר חשוב ונהדר. הוא מראה שמה שרואים מכאן לא רואים משם. שהמציאות היא מורכבת, ש”קורבן” זה לא תואר אצולה שמוענק לך וליורשיך עד עולם (אם כמה אנשים באיזור שלנו היו מבינים את זה כבר היה שלום). זה נכון שיש בו מידה של פסימיות (בנוסח, מה שהיה הוא שיהיה), אבל הוא מפצה עליה בכך שהוא מעורר מחשבה ומזמין לשיחה. שיחה משמעותית על צדק ועל בחירה ועוד מליון ערכים בסיסיים שמטרידים (גם) ילדים ומעסיקים אותם בחיי היומיום, לו האמנתי במערכי שיעור כאלה הייתי מונה כמה פה. אבל כבר הארכתי דיי.
לא אהבתי את הספר כלל. זה ספר למבוגרים מתחכמים. הוא מעורר אימה, ממש כך, ובכלל לא מתאים לילדים.
את דמות הדוב של קלאסן אני אוהבת כבר שנים בלי להכיר את הסיפור.
תודה על הביקורת המדויקת כל כך! מיד ביקשתי לקבל את הספר מתנה ואכן קיבלתי.
ספר מקסים וחכם גם לילדים (נדרש תיווך מסויים, אבל נרשמה התלהבות גדולה) וגם למבוגרים שאוהבים סיפורים.
מרית, צר לי שלא השבתי, רק הבוקר ראיתי את תגובתך. כל מה שכתבת יפה ונכון, אבל יש לי רתיעה מספרים לגיל הרך שמופיע בהם רוע טהור ובלתי מוסבר, מה גם שפה מופיע הרוע גם אצל הגיבור ה”טוב”, כשהוא כביכול מוצדק ולגיטימי. קיראו לי שמרנית, כנו אותי לא רלוונטית, מה לעשות – לא ברור לי למה צריך להפגיש ילד כבר בגיל הרך עם כל הרוע הזה, גניבה ושקרים וחיסול חשבונות. אני לא פסיכולוגית ואין לי תארים, אבל לדעתי לא צריך להתחיל בזה לפני גיל חמש-שש. הגיבור איבד את כובעו, מתברר שמישהו גנב אותו וגם שיקר לו במצח נחושה, ובסוף הספר הגנב השקרן בא על עונשו – הוא נטרף (כשהטורף בעצמו חוזר על השקר של הנטרף מקודם), ווכאילו לא קרה כלום. גם בתי הגדולה קראה את הספר ויש לה ביקורת חמורה עוד יותר משלי (לצערי אינני זוכרת אותה, דברים “שליליים” אני מדחיקה ישר לבוידעם). בספר לילדים גדולים יותר – אולי. בספר לגיל הרך – לא בבית ספרי.
[…] וזה משהו שבחו"ל דווקא יותר נפוץ. שמות חדשים כמו ג'ון קלאסן, אוליבר ג'פרס, ובנג'י דיוויס מוכיחים שגם הצעירים […]
…אין לי דעה מוחלטת על הספר, אבל הדמויות וצורת הדיאלוג ביניהן מזכירים לי מאוד את ה”סופרנוס” – אותה הסוציופתיות 🙂 ; אגב, הנימה הזאת, האדישה, הקרה, המתחכמת והאטומה רגשית השתלטה לצערי על לא מעט סדרות וסרטים – אפשר לשמוע אותה גם באופן ההקראה של הסיפור.
קראתי לא מזמן את “זה לא הכובע שלי” החדש של ג’ון קלאסן, והבנתי שההומור בו – לגביי, לפחות – טמון בהצטברות ובמעגליות: מצד אחד, האובססיה המצחיקה לכובע, ומצד שני – גיבור שנטרף שוב ושוב, אך גם חוזר שוב ושוב, בגמישות של יצירי אנימציה – ולעולם לא לומד את הלקח. ההתעקשות הזאת להתנגש בגדול ובחזק ולהתרסק עליו גורמת לי הערצה – אותה הערצה שיש בי כלפי מהפכנים ומורדים 🙂