“פילון” – גיליון חגיגי
בלעדי - שלושה קטעים מתוך הגיליון החגיגי של "פילון"
ספטמבר 16, 2016
לפני 40 שנה נוסד “פילון”, עיתון הילדים שהפך לאבן דרך בתרבות הילדים הישראלית. לכבוד המאורע החגיגי, ראה אור לאחרונה גיליון מיוחד הכולל טקסטים ספרותיים ואיורים נבחרים מתוך הגיליונות הרבים של העיתון. ביקשנו מהמייסדת והעורכת הראשונה של “פילון”, נירה הראל, לבחור שלושה קטעים מתוך הגיליון החגיגי ולהוסיף דברי פתיחה, והנה הם לפניכם.
בשנת 1976 יצא לאור בהוצאת “מסדה” דו-שבועון לילדים, “פילון”, בעריכתי. על ייחודו בתחום העיתונות לילדים בארץ יעידו אחרים. אסתפק בציון היותו צומת, שנפגשו בו מיטב הסופרים והמשוררים לילדים באותם ימים, ובאזכור רמת העיצוב, האיור וההפקה, שלא הייתה כמוה בעיתוני ילדים ישראלים, עד אותו זמן. השתתפו בו אורה איתן, עמרם פרת, אורי אורלב, נורית זרחי, פוצ’ו, חיה שנהב, לאה נאור, דני קרמן, אבנר כץ, אלונה פרנקל, מישל קישקה, ועוד רבים וטובים.
“פילון“ בעריכתי יצא לאור כשלוש שנים, ולאחר מכן נערך בידי אחרים. במלאת 40 שנה להקמתו, נערך ב16 ביוני 2016 בבית ביאליק מפגש של יוצרי העיתון עם קוראיו. המפגש צולם ויהיה זמין לצפייה ביוטיוב.
נירה הראל
איזו נוסטלגיה מתוקה…אני נוברת בין עיתוני הילדים השונים-ישנים בהם פורסמו שיריי, ומגלה גם את גיליונות “פילון” מלפני כשלושים שנה (בעריכת נורית יובל). כעבור כמה שנים, ב-1994 פורסמו השירים מ”פילון” בספרי ‘חלומות בעננים’ (הוצאת ‘מעריב’) ואחד השירים, בשינויים קלים, אף פורסם בספר ‘תלתלים’ ב-2014 (הוצאת ‘מטר’).
שמחתי לראות אצלכם איזכור ל”פילון”.
תריסר שנים ערכתי את “פילון” אחרי שעבר מבעלות “הוצאת מסדה” לידי “דפוס צ.צ.”. הימים ימי טרם היות המחשב. קיימתי מפגשי סופר וארחתי כיתות תלמידים, הדגמתי להם את תהליך הפקת העיתון ותפקידי צוות המערכת, והוספתי את הסיפור הבא: אולי יעניין אותכם :
מכתבים למערכת
…ויש דברים נוספים שעורך עתון צריך לעשות. הנה, כשרק קבלתי את התפקיד, הגיע אלי מכתב כזה:
”שלום פילון. שמי יוראי כרמל, אני לומד בכתה אלף והתחלתי לקבל את העתון שלך.‘‘
באמת ראיתי שיוראי רק עכשיו לומד לכתוב: השורות לא היו ישרות וגם היתה שגיאת כתיב. שמחתי מאוד שהילד התחיל לכתוב ושלחתי לו כרטיס ”בהצלחה‘‘ מודפס שהכנתי לקוראים.
אחרי שבועיים הגיע מכתב נוסף:
”שלום פילון, פתרתי את החידה ואני רוצה שתשלח לי פרס. שלך, יוראי.‘‘
באותו שבוע היו פותרים רבים. בחשתי את המעטפות בשק והכלב אריה שלה מעטפה מן השק. יוראי לא עלה בהגרלה. הגרלות זה עניין של מזל.
ושוב הגיע מכתב:
”שלום פילון, למה לא זכיתי בהגרלה? למה אין פוסטר בעתון שלך?‘‘
חשבתי ששאלה זו עשוייה לעניין ילדים רבים והקדשתי את דבר העורך לנושא הזה. כתבתי שם שאין אפשרות שהכל יזכו, שהגרלות זה עניין של מזל, ושעתון הוא כלי של קריאה ופוסטרים ניתן לקבל בצורה אחרת.
לא עובר זמן רב ושוב מכתב:
”שלום פילון. אני רוצה אח קטן, אבל אמא אומרת שאין לה זמן. אולי אתה יכול לעזור לי? שלך יוראי.‘‘
הרגשתי שזה מכתב סודי ואי אפשר לפרסם אותו בעתון. הפסקתי את כל העבודה החשובה והדחופה, לקחתי נייר נקי וכתבתי לו מכתב אישי בכתב ידי, בעט נובע. כתבתי שילדים הם עניין שרק ההורים יכולים להחליט עליו, כי הם אלה שצריכים לטפל בו ולגדל אותו.
עכשו כבר הגיע מכתב מאמא של יוראי, שכנראה הציצה בדואר של הילד. היא כתבה:
”שלום פילון! תודה על מכתבך היפה. לא ידענו שזה מה שמטריד את הילד. בהחלט נקדיש לזה מחשבה. שוב תודה! שולמית כרמל.‘‘
הזמן עובר, הגליונות רצים ושוב מכתב מיוראי: ”שלום פילון, נסעתי לגליל וראיתי רקפות. ציירתי אחת גם בשבילך.‘‘
הנייר היה מקושט בציור של רקפת וורודה ומייד הדפסנו את הציור במדור ”אנחנו כותבים ומציירים‘‘.
הזמן חולף, העתונים רצים, הקוראים כותבים ושוב מכתב מיוראי:
”שלום פילון, אני חושב שזה לא יכול להיות שאתה כותב עתון. אצבעות של פילים לא יכולות להחזיק עפרון. אני לא מאמין שאתה פיל ואני חושב שאתה פשוט איש מחופש. שלך, יוראי כרמל.‘‘
לא רציתי לענות לו על דפי העתון כי לא רציתי לגלות את האמת. א., הייתי אז בחורה נורא רזה ורציתי שיחשבו שאני פיל גדול ורחב בעל נוכחות, וב., מפני שלא רציתי לקלקל לילדים שמאמינים. שוב הפסקתי את כל העבודה הבוערת, לקחתי נייר נקי ובמכתב אישי הסברתי לו שהילדים מעדיפים לגלות את הסודות שלהם לפילון חביב יותר מאשר למבוגר עם משקפיים שנראה כמו ההורים והמורים. פיל זה דבר אחר שאוהב בלי מְצָרים את כל מי שמאמין בו.
אבל בתוך לבי הרגשתי שיוראי מתבגר. אם הוא כבר לא מאמין שפיל יכול לכתוב עיתון, ייתכן שהוא גם מפקפק בקיומם של גמדים ופיות, וזה גיל שבו מתחילים לפזול לשדות אחרים.
באמת, אחרי חודשים אחדים מגיע שוב מכתב מיוראי: ”שלום פילון, רציתי לספר לך שאני כבר קורא בלי ניקוד. היום עזרתי לאבא לקרוא בעתון שלו, ורציתי לחלק אתך את החוויה. שלך, יוראי.‘‘
ראיתי שהוא מבקש עידוד, עזבתי את כל העבודה הבוערת וכתבתי מכתב אישי: ”שלום יוראי, אני שמח מאוד שאתה מתקדם! הקריאה היא דלת כניסה לעולם של יידע ודמיון! אשמח אם תספר לי איזה ספרים אתה קורא.‘‘
יוראי ענה לי שהוא בולע ספרים ומחליף בספריה לפחות פעמיים בשבוע. הוא צרף רשימה של ספרים ושמתי לב שכתב ידו השתפר להפליא.
אחרי זה היה קצת שקט מיוראי, אבל לא נתתי את דעתי במיוחד מפני שלעורך יש המון עבודה, ומכתבים מילדים אחרים. ואז פתאום הגיע מכתב, אבל לא מיוראי אלא מאמא שלו:
”פילון יקר, הבן שלנו כבר גדול ואנחנו מבקשים להפסיק את המינוי ולעבור לעיתון של גדולים. בכבוד רב, שולמית כרמל.‘‘
זהו, נפרדים. זה מה שיפה אצל ילדים: הם גדלים! אצל מבוגרים גדלה רק הבטן ואצלי גם מספר המשקפיים. שמחתי שהוא מתפתח, הצטערתי להיפרד ופתחתי את המכתב הבא שעל שולחני. באותיות קצת עקומות, ועם שגיאת כתיב, היה כתוב:
”שלום פילון. שמי איתַי ארבל. אני לומד בכתה אלף והתחלתי לקבל את העתון שלך…‘‘
ידעתי שהספור עומד לחזור על עצמו. אין דבר, לפילים יש סבלנות ולבם הגדול מספיק להרבה ילדים! איך הרגשתי? שאלו את המורים שמקבלים ילדים קטנים בראשית השנה, נקשרים אליהם בכל לבם, ובשנה הבאה מתחילים הכל מחדש.
זה הסוף, אבל בעצם יש עוד המשך קצר: עוד בימי כהונתי בפילון הוזמנתי להרצות באיזשהו מקום על ספרות לילדים. בקהל ישבו כל מיני אנשים, וכמו במפגשים, חלקם התעניינו וחלקם נרדמו. בתוכם ישב גם חייל אחד, שריונאי לפי הכובע, נשען על ה-אם 16 שלו. אחרי ההרצאה עמד בתור יחד עם כל האנשים שרצו לדבר אתי. שאלתי אותו:
”מה עושה שריונאי בהרצאה לספרות לילדים במקום במורשת קרב?‘‘
החייל אמר שהוא אוהב ספרות ילדים מאז שקרא בפילון, אבל בעיקר רצה לראות איך נראה פיל מחופש.
…………………………..
נורית יובל.