כללי

• פתוח לציבור

פרופיל אמנית – דניאל פלג

ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, סגנונה ובחירותיה האמנותיות

דניאל פלג היא מאיירת ומעצבת גרפית, בוגרת “בצלאל”. איירה ספרים מאת מירי רוזובסקי, דנה אלעזר-הלוי ושירה גודמן. לאחרונה ראה אור הספר “ליבי או: מה קרה ביום הכי מעצבן בשנה?” מאת הדס ליבוביץ’ (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”), ספר שלישי בסדרה המלווה באיוריה. פלג היא האמנית החמישים ושש בפרויקט “פרופיל אמן“, שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

שלום דניאל! ספרי לנו קצת על דרכך כמאיירת ספרי ילדים.

שלום שלום! תמיד אהבתי לצייר ותמיד אהבתי סיפורים, אז כמו הרבה מאיירות ומאיירים, כשגיליתי שיש מקצוע כזה ידעתי שזה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אני מאיירת כל מיני דברים: עיתונות, מיתוג, קומיקס, ובשנתיים האחרונות גם אנימציה, אבל ספרים – וספרי ילדים בפרט – הם כנראה האהבה הראשונה שלי. כשהייתי ילדה, אמא שלי עבדה בכמה עבודות ואני ביליתי את רוב הזמן אצל סבתא, אספנית ספרים נלהבת שעד היום מסתובבת בחנויות יד שניה ובספריות כדי ללקט ספרים מאוירים שיצאו משימוש.

הספר הראשון בסדרת “ליבי” היה למעשה הספר הראשון שאיירתי (מאז היו עוד כמה). חיכיתי בסבלנות שיגיע אליי טקסט כזה, שאני, הילדה־תולעת־הספרים, היתה קוראת בשקיקה.

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עלייך? האם חל שינוי במקורות ההשפעה שלך לאורך השנים?

כשהייתי בכיתה ב’ לא הערצתי שחקנים ומוזיקאים, אבל כן שלחתי מכתב לתוכנית “חלום עליכם” עם עוזי חיטמן ז”ל וביקשתי להגשים חלום לפגוש את המאייר והקומיקסאי מישל קישקה. במשך שנים עבדתי בהשראת הטכניקה של מישל, אותה למדתי מקומיקס ארספואטי שהתפרסם במגזין “עיניים” בשנת 1998 – סקיצה בעיפרון, אינק בציפורן ודיו (מישל קרא לזה “טוּש”) וצביעה בצבעי מים.

יש איורים מתוך ספרים שקראתי בילדות שמשפיעים עליי עד היום. אהבתי במיוחד איורים מלאי התרחשות, שיכולתי לחזור אליהם שוב ושוב ולמצוא סיפורים, פרטים ותגליות חדשות. בספר “כינור הפלא” שכתב ואייר קוונטין בלייק יש כפולה שבה צומחים עוגות, ממתקים וטוסטים עם חמאה על העצים – אני חושבת שהאיור הזה עיצב את האופן שבו אני חושבת על אוכל, והנופים של טובה ינסון מעמק המומינים היו מוטיב חוזר בחלומות שלי.

אני אוספת ספרים מאוירים, עוקבת באינטרנט אחרי מאיירות ומאיירים (עד היום אלה האנשים שאני מעריצה) ולמרבה המזל חלקם גם חברים שלי, כך שאני נחשפת להרבה מקורות השראה. בכל זאת, רוב האיור שאני אוהבת היום שונה מהסגנון שבו אני עובדת, שלפעמים אני מרגישה שבחר אותי יותר משבחרתי בו. נדמה לי שמרבית ההשפעה וההשראה שאני שואבת מאחרות היא דווקא בהתרחקות מהקו ה”רגיל”, הדיפולטי שלי: צבעוניות עזה יותר, קו מסוגנן יותר או דמויות ריאליסטיות קצת פחות.

איירת ספרי ילדים, ספרי ראשית קריאה וספרי נוער – כיצד את ניגשת לכל עבודה בהקשר של טווח הגילים הפוטנציאלי של קהל היעד? האם זה משפיע על יצירתך?

אני לא בטוחה שטווח הגילים הוא שמכתיב את השוני בתהליך, אלא הפורמט דווקא. בספרי ילדים לאיור יש תפקיד שונה מזה שיש לו בספרי ראשית קריאה או נוער. כשאני עובדת על פיקצ’רבוק אני חושבת על חווית קריאה משותפת של ילד/ה ומבוגר/ת, ועל חזרתיות. בעוד שהילדה זקוקה לתיווך של הכתוב, את האיורים היא תוכל לקרוא בעצמה – לכן אני משתדלת להכניס דינמיות גדולה בדפדוף בין כפולה לכפולה ובעיקר תוכן נוסף שמאפשר גילוי, חקר והבנה עצמאית. אם הצלחתי להכניס גם רובד נוסף או קריצה עדינה למבוגר המקריא – מה טוב (אבל זו אף פעם לא הכוונה הראשית).

בספרי ראשית קריאה אני רואה דגשים קצת אחרים. כמו תמיד אני שמחה לספר עוד על הדמויות וההתרחשות, אבל חשוב לי במיוחד לדייק בכל פרט: אם בטקסט כתוב שלכלב אוזניים שמוטות ובאיור האוזניים עומדות, למשל, זו בעיה גדולה! האיור מבאר את הטקסט, מציג את הדמויות ואת הניואנסים באישיות שלהן, אבל גם – חשוב לא פחות – יוצר הפוגות עבור ילדים שמתקשים עדיין בקריאה רציפה של טקסט ארוך ומבהיר את העלילה.

בספרי נוער האיור הוא יחסית משני בעיניי. בדרך כלל זה רק איור הכריכה, לפעמים וינייטות בראשי הפרקים. במקרים כאלה חשוב לי בעיקר עיצוב הדמויות: שיהיו מעוררות הזדהות, מגוונות ואנושיות. לכל שכבת גיל אני משתדלת לייצר טון לא מתוק מדי, מתנשא או מתיילד (וגם חשוב לי לעבוד עם טקסטים כאלה).

נא פרטי על תהליך עבודתך בספר החדש בסדרת “ליבי”.

זה כבר הספר השלישי בסדרת “ליבי“, וכיוון שכך – כולנו כבר מכירות: הדס ליבוביץ׳, הסופרת הנפלאה, יונה טפר העורכת האגדית, הדמויות הראשיות, ואני. בפגישה הראשונה אנחנו עוברות יחד על הטקסט, מסמנות במרקר רגעים ש”שווים איור” ומחליטות על פיזור ותוכן האיורים על פי החלוקה לפרקים. בספר החדש מצטרפת דמויות חדשות לחברות הוותיקות ליבי וגאיה ולכלב לאקי: הילד ניר והחתלתול נינג׳ה, אז לפני הכול ניגשתי לעיצוב שלהם.

בשלב הסקיצות כבר נכנסת לתמונה המעצבת הגרפית, ורד האקרט מסטודיו “משק הפועלות”, ומשבצת אותן בדפדוף. לפעמים יש צורך בשינויי קומפוזיציה, תוספת או החסרה של איור בהתאם לעימוד – זה תהליך שמאוד אופייני לספרי ראשית קריאה, שבהם האיורים שזורים לעתים קרובות בתוך בלוקים של טקסט: וינייטות, חצאי עמודים ואיורי עמוד מלא לסירוגין. ככה יוצא שעולים לפעמים רעיונות חדשים מתוך אילוצים טכניים.

בשנים האחרונות אני עובדת דיגיטלית מטעמי נוחות ומהירות, אבל משתדלת להישאר נאמנה לקו המסורתי שלי בעיפרון ולשמר את התחושה של רישום ידני – המדיום המועדף עליי. אחרי אישור הסקיצות הכחלחלות אני עוברת לקו הסופי ול”צביעה” בגווני אפור.

לבסוף אנחנו ניגשות לדימוי הכריכה. בסדרת “ליבי” יש משהו נוסטלגי, כמו ספרי ההרפתקאות הקלאסיים של המאה העשרים (אפילו שמות הספרים “ליבי או:…” הם מחווה לכותרות ספרי “חסמב”ה” של יגאל מוסינזון ו”ג’ינג’י” של גלילה רון־פדר). לכן גם הדימוי על הכריכה תמיד נשען על מסורת. קלישאות הן דבר נהדר אם משתמשים בהן בתבונה – כמו שדוד פולונסקי אמר פעם בהגשה ב”בצלאל”, “אם זה טעים, למה לא להאכיל בכפית?”. בקדמת הכריכה תמיד ניצבת דמותה של הגיבורה ליבי, מישירה מבט לצופה, כשמאחוריה דמויות משניות ורמזים מטרימים לתוכן הסיפור. הפעם בחרנו להראות את ניר ואת מקלט בית הספר, אבל לא חשפנו בדימוי הקדמי את הסוד המיילל שמסתתר מאחורי המקלט כדי לא להרוס את ההפתעה…

הז’אנר שבו את מרבה לאייר הוא איור ריאליסטי. מה מעניין אותך דווקא בז’אנר הזה?

זו שאלה מעניינת, כי כמו שהזכרתי קודם, אני לאו דווקא מרגישה שבחרתי באיור ריאליסטי באופן מודע וזה לא בהכרח הז’אנר האהוב עליי בספרי ילדים. מצד שני, אני מושפעת מאד מקומיקס ומרומנים גרפיים, שם הסגנון האהוב עליי הוא באמת מעין ריאליזם־מסוגנן: רותו מודן, גלעד סליקטר, אסף חנוכה – ובזירה הבינלאומית יוצרים כמו דניאל קלוז (Daniel Clowes), ג׳יליאן טמאקי (Jillian Tamaki), אדריאן טומינה (Adrian Tomine) וביאנקה בגנרלי (Bianca Bagnarelli).

אני חושבת שהסגנון הזה מאפשר משהו בתפר שבין ריאליזם “על־אמת” לאיור מסוגנן יותר: מצד אחד, היכרות אינטואיטיבית עם הדמויות והעולם שהן פועלות בו, שמכיל אלמנטים ספציפיים ומעוררי הזדהות שמוכרים מהמציאות, ומצד שני – בכל זאת מידה מסוימת של הזרה, של ריחוק ספרותי והקצנה. העולם המאויר הוא כמעט העולם שבו מתקיים הקורא: קרוב מספיק כדי להיות מזוהה ומוכר, אבל רחוק מספיק כדי להיות ספרותי, מדומיין וקסום ולא אינטימי מדי (כפי שדיוקנאות או צילומים עשויים להיות).

בהמשך לכך, מאיירים/ות רבים/ות מציינים/ות את האתגר שבעיצוב דמויות. כיוון שהאיור שלך הוא ריאליסטי נדמה כי זאת משימה מאתגרת לא פחות הן בשל הספציפיות של כל דמות, הן מבחינת ההכרח להיצמד למהימנות ריאליסטית. אנא שתפי אותנו באופן שבו את חווה את השלב/האתגר הזה.

עיצוב הדמויות הוא ללא שום ספק השלב האהוב עליי בכל פרויקט. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי במפגש עם טקסט הוא לדמיין את הניואנסים של הדמות המתוארת, איך תכונות והתנהגויות שלה יכולות לבוא לידי ביטוי במראה החיצוני ובשפת הגוף. במקרה של ליבי, שהיא ילדה בכיתה ג’ שמצד אחד מתקשה להתרכז בבית הספר, ומצד שני מגלה אומץ, חוכמה ותושייה רבה כשזה מגיע לבעיות בעולם האמיתי – אחד המאפיינים הראשונים שנתתי לה היו ה”שוונצים” הפרועים בשיער, שמבחינתי מעידים על על סדר העדיפויות שלה: כשליבי נחושה ומרוכזת במטרה, קוקו מסודר הוא הדבר האחרון שמעסיק אותה.

אמנם לא היה לי חופש רב לכאורה – היא מתוארת כבעלת נמשים, שיער בהיר וארוך ועיניים ירוקות, אבל גם בתוך התיאור המפורט הזה הסגנון הסמי־ריאליסטי מאפשר המון ניואנסים. לעומת ליבי, חברתה הטובה גאיה היא ילדה שקדנית, רצינית וחששנית יותר, לכן דווקא את השיער המתולתל שלה ריסנתי בשתי צמות הדוקות ובסיכות ראש גדולות.

האתגר העיקרי עבורי הוא דווקא אנטומי, בדרך כלל: לעתים קרובות אני זקוקה לרפרנס מצולם כדי שהתנועה של הדמויות תראה טבעית ולא נוקשה ומכנית. הטלפון שלי מלא בצילומים מביכים על טיימר שבהם אני מדגמנת פעולות שונות. אחר כך אני יודעת להפוך את עצמי לכל אחת מהדמויות יחסית בקלות – אני כבר מכירה אותן היטב…

“ליבי” היא סדרת ספרים – האם עובדה זו משפיעה על עבודת האיור שלך? האם, למשל, הדמויות משתנות/מתפתחות/גדלות מספר לספר? האם יש אתגר לשמור על עיצוב דומה בכל ספרי הסדרה?

בהחלט, הסגנון והשפה האיורית של הסדרה כבר די סגורים ומוחלטים בשלב הזה. הדמויות לא מתבגרות בינתיים – למרות שאצלנו חולפות שנים, תהפוכות ומגפות עולמיות, ליבי וגאיה הן עדיין תלמידות בכיתה ג’ (לעת עתה).

אני שואלת את עצמי לעתים קרובות עד כמה להישען על ההחלטות שקיבלתי בספר הראשון, כשהייתי בוגרת תואר ראשון טריה וחסרת נסיון – וכמה בכל זאת לחדש ולאפשר לקו שלי כפי שהוא היום לבצבץ. בסופו של דבר אני מעדכנת את השפה “בקטנה”, כי חשוב לי יותר לשמור על הזהות והאחידות של הסדרה. אני מודה שיש לזה גם יתרונות: קצת נעים ומנחם לחזור לדמויות, לטכניקה ולסגנון שבהם אני מרגישה כל כך בנוח ולהתרכז בתוכן האיורים מבלי להתעסק בשפה, בטכניקה ובאסתטיקה, כפי שאני עושה לרוב בפרויקטים חדשים.

עוסקים כיום רבות בנושא הייצוג גם באיורים לספרי ילדים ונוער. כיצד עניין זה משפיע עלייך, במיוחד בהקשר של איור ריאליסטי – האם את רגישה לנושא? מציפה אותו באיורייך? האם הוא מכתיב גישה שעלולה לפגוע בחירותך כאמנית?

השאלה הזו מאוד משמחת אותי, כי היא מציפה שינוי גדול ומשמעותי בשיח שהתחולל בשנים האחרונות. האמת היא שייצוג מעסיק אותי מאוד, מהרגע שהתחלתי לעבוד כמאיירת, ובכלל. זה נושא שעיצב במידה רבה את התודעה הפוליטית שלי: כסוציאליסטית, כקווירית, כפמיניסטית.

ובכל זאת, עם כל האג’נדה והפוליטיקה, אני לא סובלת ספרות דידקטית ואני לא מאמינה שייצוג הוגן ומגוון הוא מטרה, אלא אמצעי. אני לא מאיירת הרבה דמויות בלונדיניות תכולות עיניים פשוט מפני שרוב הילדים כאן לא נראים ככה, ואני לא מעוניינת בספר על משפחה עם זוג אמהות אלא בסיפור יפה ומעניין שבמקרה, אולי, יש בו גם משפחה כזאת – כמו שלי. אחד מתוצרי הלוואי האיומים של ההתעוררות האחרונה, החיובית לכשעצמה, הם מופעים של ייצוג מאולץ וכפוי על חשבון סיפורים טובים – וכבר אמרתי שאני פה בשביל הסיפורים.

האם יש פרויקטים נוספים שאת עובדת עליהם ותרצי לשתף אותנו?

בימים אלה אני עובדת על פרויקט הגמר שלי בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית ב”בצלאל”: רומן גרפי למבוגרים שעוסק באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. בנוסף, אני מסיימת את העבודה על הספר השני בסדרת “אור נגד פז” שכתבה דנה אלעזר־הלוי (הוצאת “אחוזת בית”) ומפתחת פרויקטים שונים באנימציה יחד עם תום אנגלר, השותף שלי בסטודיו “צ’פצ’קה”.

מהו פרויקט החלומות שלך?

נרשמתי לתואר השני כדי לאפשר לעצמי מסגרת לפרויקט החלומות – קומיקס שאותו אני גם כותבת וגם מאיירת. כמובן שעכשיו, כשהוא ביישורת האחרונה, זה כבר לא כל כך חלומי והרבה יותר מלחיץ! אז אני כבר חולמת על הפרויקט הבא: התינוקת שאמורה להיוולד לנו בקיץ, וכל הספרים שעוד אקדיש לה.