קליל מבחוץ וקשה מבפנים / סיון דוידוב
רשימה על הסרט החדש של אולפני פיקסאר, "הקול בראש"
יולי 19, 2015
ב”פיקסאר” חששו שהסרט יהיה מורכב מדי עבור רמת ההבנה של קהל היעד שלהם – הילדים. לפני שנה הם ערכו הקרנת מבחן כדי לבחון את זה. הילדים הבינו. השילוב של נושא עמוק ומעניין עם סיפור מרגש שכל ילד או מבוגר יכולים להזדהות אתו, ושל עבודת אנימציה מרהיבה וחוויה בידורית מהנה מאין כמוה – הביאו את הסרט למעמדו הבכיר בעולם סרטי הילדים, ועושה רושם כי מקומו בפנתאון סרטי הילדים של כל הזמנים כבר מובטח.
התרשמות מעט אחרת – מציעה לבוגרים הנוהרים אל הסרט, שדומה כי לא ניתן לחמוק ממנו, להנמיך ציפיות.
צפיתי בסרט (בגרסת תלת ממד – לטעמי גימיק מיותר שאינו מוסיף לסרט מאום) בחברת בני בן החמש-עשרה וחצי ובתי בת התשע.
שלושתינו, אקדים ואומר, סיכמנו את חוויית הצפייה כמשעממת למדי ורועשת (ויזואלית-ווקאלית) להחריד.
הרושם שלי, ושל הנער ( מטבעו, פחות מחמיר ממני וחובב את הסוגה) היה כי אמנם מדובר בסרט הטומן בחובו מצע לדיון תיאורטי מעניין ברגשות ובתרבות האמריקנית, אלא שבפועל, מול המסך, מצאנו עצמנו מפוהקים.
הסרט מסמן נושאים עמוקים אך לא מצליח לייצר הזדהות עם הדמויות ( הזדהות שנוצרה בסרטי “צעצוע של סיפור”, למשל) . לטעמי שולטת בו צבעוניות יתר ( מניחה שתפקידה לסמל את היות הנפש רב גונית) סכרינית שהיא ממש מפגע לעיניים. הסרט תזזיתי כמו ביקור בלונה פארק אך במהלך רגעים ארוכים לא קורה, למעשה מאום – מלבד תנועה מתמדת במבוך הכדורים הכעור או באותו יקום רגשי הנתון בקריסה מתמדת.
גם רגעים שצופה בוגר, מודע ובעל ידע בקולנוע יזהה כהומאז’ים – למשל, למזחלת ‘רוזבאד’ ב”האזרח קיין” נחווים בפועל כמרדף וולט-דיסני קלישאי.
בת התשע, לעומתנו, הייתה פחות מודעת למישור הרעיוני של הסרט. היא הבינה שרגשות שולטים באדם, שהילדה איבדה את השמחה ואת העצב, אך ספק אם הבינה הרבה מעבר לכך. במילותיה היה זה “סרט ככה ככה.”
בסיכומו של דבר הסרט נופל בין הכסאות. הנמען הבוגר יוצא בלתי מסופק והצעיר מבולבל ונבוך.
וכמובן, כמו בכל סרט מיינסטרים אמריקני, הסיום משפחתי ודביק.
מסכימה עם כל מילה של שהם סמיט. למרות הרעיון המדליק והעמוק של כניסה לנבכי הנפש- כל הצבעוניות והתזזיתיות המטורפת הזאת ממש לא תרמו להזדהות שלי עם הרגשות העמוקים לכאורה שמתרוצצים בראש של הילדה המתוקה הזאת. דווקא הקטעים שבהם רואים את העולם ה”אמיתי” בסרט- הם אלה שאהבתי. אנחנו צפינו בהרכב משפחתי מלא כמעט- מן הקטן בן 11 וחצי ועד הסבתא בת 82- וכולנו הרגשנו אותו דבר…יותר מדי רעש, יותר מדי צבע, יותר מדי מתיקות קלישאתית…ולמרות, ואולי בגלל, הביקורות הנלהבות עד כדי ציפייה לסרט מושלם, יצאנו בתחושת פיספוס…
מסכימה עם שהם ועם ורד. צפיתי בסרט עם נכדיי התאומים בני ה-11 (בארץ דוברת אנגלית). נראה שהם גילו התעניינות אך אני השתעממתי ולא הצלחתי להבין על מה כל המהומה.
[…] יעסקו בהפקה של פרויקטים מחו"ל: טל לוטן תרצה על "הקול בראש", הסרט החדש מבית פיקסאר-דיסני. ואלון גור אריה יספר על […]
[…] בסרטם המצליח של פיקסאר "הקול בראש" ישנה סצנה בה הדמות עצב, הרגש הפועל במוחה של הילדה ריילי, מתחילה לגעת בזכרונות טובים של ריילי מהעבר ולצבוע אותם בכחול, כלומר בעצב. היא הופכת זכרון שמח לעצוב. השיעור ששמחה לומדת הוא שכאשר זיכרון חיובי מעורר רגש נוגה הדבר מאפיין התבגרות. זהו מבט אחורה שמודע לזמן שעבר ולמרחק והוא מכיר בכך שמה שהיה לא ישוב עוד ומתענג על הזיכרון כזיכרון. נוסטלגיה זו שב"הקול בראש" קיבלה מעמד כרגש משמעותי, אולי המשמעותי ביותר, מייצגת תפיסת עולם שלמה של התבוססות בעבר על חשבון העתיד. כאשר מבקר המסעדות בסרט "רטטוי" נוגס לראשונה מתבשיל הרטטוי שהכין לו העכברוש רמי הוא נזכר בנוסטלגיה במאכל ילדות מנחם שהכינה לו אמו. הפסגה הקולינרית הזאת מתאפשרת בזכות שחזור של חוויית ילדות – הרגש הטהור ביותר. גם מסעה של הדגיגה דורי בסרט ההמשך ל"להציל את נמו" הוא חזרה לבית אבא ואמא וכך גם בסרט המושמץ "הדינוזאור הטוב". […]