קקאו או שוקו? על חידוש קלאסיקה עברית לילדים / יונה טפר
תגובה של עורכת ספרי ילדים ונוער לנושא חידוש קלאסיקות
ינואר 30, 2013
כל מי שעוסק בחידוש קלאסיקות יודע כמה תהליך חידוש של יצירה אהובה מהילדות, בפרט אם זו יצירה שנטמעה בך והפכה חלק מההוויה הפנימית והתרבותית שלך ושל בני תקופתך, הוא מעשה מורכב וטעון, וכמה מאכזב להיווכח שיצירה אהובה כזו אינה עומדת במבחן הזמן ואין היא מדברת לילדים ולנכדים כפי שריגשה אותך כשאתה היית ילד.
מעניין מאד. תודה
באופן אישי- השיר “בערוגת הגינה” הוא בעיקר פלטפורמה נהדרת למאיירים (שחר קובר ורוני אורן לפניו יצרו עולם מרהיב)
הטקסט לעומת זאת הוא כמעט בלתי אפשרי להקראה. בהזדמנויות שונות יצא לי לראות הורים מקריאים לילדים את הטקסט, וכמעט תמיד משנים או משמיטים חלקים ניכרים תוך כדי תנועה…
תודה על מאמר מאיר-עיניים, מאוזן ושקול. שמחתי להיווכח שיש מגוון עשיר של יצירות שכן נשמרות ומעודכנות מתוך רגישות.
שתי הערות:
1. יש טעם לפגם בכך שכל הדוגמאות הן מספרי “הקיבוץ המאוחד”. מאמר מאוזן ושקול?
2. עדכון יצירות באמצעות איורים הוא דבר אחד, מבורך: האיור הוא כלי פרשני, חופשי ועצמאי.
עדיין, יש להיזהר. כבר נתקלתי בספר על ימי בית שני שבו אבי המשפחה אוחז במסור בעל ידית פלסטיק אדומה ולבתו ( בלונדינית ארית ) קוקיות וורודות.
לגבי שינויים בטקסט עצמו: המרת מושגים מתקופה אחת במושגים מעולם אחר ( רדיו בטלוויזיה, קקאו בשוקו) מהווה פגיעה הן במרקם הלשוני של הטקסט, הן בעולם המתואר ( מה גם שהלשון והעולם שלובים זה בזה) . סיפורים מקנים לילדים הזדמנות ללמוד על העבר. לא מעט מן המושגים שלמדתי, כילדה, על תקופות שלא חייתי בהן, נלמדו מן הספרים.
אם נסלק את מוכרי הקרח , את הסיפולוקסים ואת מרססי הפליט מן הספרות של שנות החמישים , שוב לא יהיו אלה שנות החמישים.
מסכימה מאוד עם ההערות של שהם סמיט. ואגב, מה פסול בשם הספר ‘בגינת הירק’? האם ילדים לא יבינו? האם לא יימכר?
זה ש”השיר הזה הולחן עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת בשינוי מילים ובהשמטת בתים, והפך בתקופה ההיא לשיר מושר בפי כל”, לא מצדיק את השינוי, לא אז ולא עכשיו! גם לא את השמטת הבית בספר החדש, שיצא תחת שם חדש ולא מוצדק אף הוא…כי מה כל-כך קשה לעיכול בשם המקורי “בגינת הירק”… ילדים (גם בימינו), הם כל-כך הרבה יותר חכמים ורגישים. מעניין שבספר הנפלא “פזמון ליקינתון” של לאה גולדברג, שיצא אף הוא בהוצאה מחודשת של “הקיבוץ המאוחד”, לא החליפה ההוצאה ביטויים כמו “קוף, עשה העוויות”, או “מצטופפת חיתו-יער”… באיזה תהליך מחליטים מה להשמיט ומה להשאיר. לא הייתי רוצה שיחליטו עבור ילדיי, שהם לא מספיק אינטיליגנטים להבין מושגים שילדי שנות החמישים והשישים הבינו והעשירו בהם את שפתם. ובכלל, מה היה אומר על כך היוצר, לו היה חי?!
היוצר אינו בין החיים, שמו מוּכּר ומוכר, יצירתו עוברת שינויים וגילגולים ואין צורך לשלם לו תמלוגים. עיסקה טובה.
תודה על רשימה מעניינת. אולי ההחלטות שנתקבלו לא מקובלות על כולם, אין ספק שיש מקום לדעות אחרות, אבל טוב לדעת שהן לא נלקחו בקלות ראש, אלא אחרי הרבה התלבטויות ושיקול דעת.
לעינת שלום
אם לא היה לנו כבוד להורים ולילדים, ולא היינו יוצאים מההנחה שהילדים הם נבונים ומבינים לא היינו טורחים לחדש קלאסיקה לילדים. שוק הספרים בארץ מוצף בספרי ילדים באיכויות שונות לבעלי טעמים שונים, וההחלטה לחדש ספר ישן וטוב אינה בעיקרה ‘עסקה טובה’ כפי שאנונימית כתבה בתגובתה. ברור שאת המחליטה על ילדיך ותמיד תוכלי לבחור בגירסה המקובלת עליך – מחודשת או ישנה.
ולשאלתך מה היה אומר היוצר לו היה חי – עוד בחייו סמך ביאליק את ידו על שינויים שהכניסו ביצירותיו, וכמוהו עוד סופרים..
ומי כמו יוצר במילים יודע שהשפה היא ישות חיה ומתפתחת ומשתנה, אנחנו לא מדברים היום בעברית של תקופות שחלפו, ויש להניח שילדי שנות החמישים גם הם לא היו מבינים את כל השינויים שחלו בעברית אם היו חוזרים אלינו לרגע.
שינויים בטקסטים היו ויהיו ודי אם אזכיר רק את אינסוף הדרכים בהם מספרים לילדים את הטקסט הכי מקודש שלנו – את סיפורי התנ”ך – בפרוזה ובחריזה, בשפה קלה או קלילה עם איורים ובלעדיהם בקיצורי קיצורים, בהחלפת מילים ועוד ועוד
אבל את כאמא בוודאי המחליטה מה לזמן לילדיך, מה לטעמך ומה לא נראה לך.
אנחנו עושים ונעשה כמיטב הבנתנו.בלי זלזול ומתוך כבוד לטקסט ולקוראים
תודה על תגובתך – יונה טפר
יונה טפר.
לשהם סמיט שלום
ולתגובתך
1. כעורכת ספרות ילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד הבאתי את הדוגמאות משולחן עבודתי. לא ניסיתי להקיף את כל חידושי הקלאסיקה המבורכים שנעשו בארץ, משום מה חשבתי שהדבר מובן מהאופן בו הצגתי את עצמי.
2. לגבי שינויים בטקסט והיכולת ללמוד מהם על תקופות שונות, יש לדעתי הבדל בין חידוש ספרות לקטני קטנים או לקוראים מבוגרים יותר.
מה שיכול להעשיר,להוסיף ולהעמיק את עולמם של הקוראים הגדולים, יכול להוות עומס וקושי לקטנים. לעניות דעתי המרת מילים כמו קקאו בשוקו או טלוויזיה ברדיו אינה מהווה פגיעה כה גדולה במרקם הלשוני, והיא שקולה מול האפשרות לזמן למאזין הקטן סיפור קריא ומובן לו.
כפי שציינתי כבר כל חידוש מעלה בעיות שונות ואין פתרון אחד שמתאים לכל יצירה.
קודם כל תודה ליונה טפר ולמגיבים שקרדמו לי ,כי אלה ואלה דברי אלהים חיים ,ו/או ניצחתוני בני : ואכן ייתכן שמתעורר בעצם כבר כיום הצורך לתת להורים ולגננות עוד כלי עזר שיסייעו להם להיטיב להציג בפני ילדים סיפורים ושירים שמופיעים בריבוי/י נוסחים ועל הטוב והשפע מסוג זה ,אין אלא לברך!.
זה באמת מורכב. מצד אחד לא הייתי רוצה שהפטיפון והתקליטים מ”הדודה שלי מרחוב הנביאים” יהפכו לסתם דיסקים. המראנו כאן בעזרתם לדיונים נהדרים על מוזיקה וטכנולוגיה. הבולבוסים של ביאליק זרקו אותנו להולנד להתבונן באוכלי הבולבוסים של ואן גוך, אך מצד שני אני מבין את דבריה של יונה. הורים רבים רואים באלה ודומיהם מהמורות ומוותרים בגללם על המפגש עם הטקסט כולו.
במקרה הנקודתי של החלפת שם הספר ל”בערוגת הגינה” – בצדק או שלא בצדק, לא אנקוט כאן עמדה, רק אומר שהשם החדש עובד יפה על התת מודע של קהל המסתובבים בחנויות. הם פוגשים בספר, מזמזמים לעצמם בבלי דעת את המנגינה, קל לו כך יותר למשוך את תשומת הלב. זה שם מסחרי יותר.
יונה, לגבי הדוגמה שכתבת בתגובתך: נכון, כהורים אנחנו בוחרים לילדינו את אחד מעשרות העיבודים של ספורי המקרא. אבל (וזה אבל חשוב) אנחנו מכירים את האלטרנטיבה ויודעים על קיומו של הטקסט המלא. ההורים שפוגשים את “בערוגת הגינה” לא מעלים על דעתם שאין זהו הטקסט המלא. אולי כדאי היה לשרבב משפט שמעיר שהטקסט הוא טקסט שנערך, או חלקי ובהמשך גם לציין הפנייה לגרסה המלאה.
מאד שמחתי על החידוש של תרצה אתר לפעוטות, אך מי שקורא את הספר לא מעלה על דעתו שחלק מהטקסטים שם גזורים, וכך לא יוכל לדעת לעולם שהשיר “בגן החיות” ממשיך לאחת מהשורות היפות שאני מכיר בספרות הילדים:
“והחסידות – עומדות ושותקות
על רגל אחת ויחידה
והברבורים מחליקים בברכה
ודומים לסיפור אגדה.”
בקיצור, לגבי השמטות ושינויים – היה לי קל יותר להכשיר את העניין אם הייתם מצרפים הערה ביבליופילית קטנטונת.
ותודה על הרשימה החשובה.
תגובתו של ערן שחר מאירה וכנה. היא מציעה פתרון יצירתי וראוי ואינה נרתעת מלהזכיר את ההיבט המסחרי.
השינויים במיכה ומכבי האש די חורים לי. לא בגלל הסיפור עצמו (שאני לא מכירה) אלא בגלל מחיקת ההיסטוריה ועוד יותר בגלל ההנחה (ההשקפה?) שילדים זקוקים ורוצים רק את מה שהם מכירים. אני זוכרת את זה מהגננות בתקופה שעשיתי תיאטרון בובות, הן היו אומרות על בנות ים למשל, “זה זר להם…” במין חיוך ידעני שהרתיח אותי, כי הרגשתי שהן גוזלות אותן ממני כילדה. אולי נשנה גם את אלה קארי ולא נסכים שתגור בקוטה, כי אין כזאת בסביבה? הרי זה אחד הדברים הנפלאים בספרים, השילוב בין מוּכּר לזר, המסתורין של דברים שלא מבינים ורק מנחשים (מיהו למשל הספנתעיר?), ולפעמים הזיהוי של הזר כמוכר יותר מן המוכר כביכול. אז מה אם האזינו לרדיו והיום לא מאזינים, או פחות. זה מעניין, זה גורם לילדים לשאול שאלות ולהורים ולסבים לענות, זה יוצר שיחה, זה מזיז את הדמיון יותר ממשהו מובן מאליו (בניסוחו היפה של אוסקר ויילד “שדי לראות אותו פעם אחת כדי לשכוח אותו”).
וגם בעניין התאמת האיורים לטקסט (התלונה של שוהם על הארית עם ידית הפלסטיק) – אני בעד פערים וסתירות, זה הרבה יותר מעניין.
לערן שחר שלום
הערתך חשובה ומתקבלת.
בספרים המחודשים הבאים שנוציא לאור – אני מקווה – נקפיד לציין שהספר חודש ועבר עריכה, ונציין גם היכן ומתי ראתה אור היצירה לראשונה, עד כמה שניתן לעקוב אחר גלגוליה לאחור.
חזרתי כדי להבהיר שדווקא את השיקולים השיווקיים אני מבינה. זו מלחמת הישרדות והטהרנים לא שורדים. אני עם ערן (באיזה צומת אתה עובד, דרך אגב?). מה שמכעיס אותי אלה השיקולים ה – אני אפילו לא יודעת איך לקרוא להם – פסיכולוגיים? חינוכיים? השיקולים שמצמצמים את העולם ואת נפשם של ילדים. שמניחים שהיא זעירה כי הם זעירים.
ולשיקולים אלו בדיוק, התייחסתי גם אני…
אגב, ההשוואה עם הפרשנויות של התנ”ך היא לא תמיד טובה… התנ”ך כפי שראו אותו למשל מאיר שלו או אפריים סידון, זו התכתבות הומוריסטית מפוקחת ואפילו מעט ביקורתית על סיפורי התנך. בדיוק כפי שהמון אומנים התכתבו באינספור אופנים עם המונה-ליזה. זה לא אותו דבר, כמו לקחת שיר ולמחוק ממנו בית אחד שלם, או לחילופין להשמיט מילה או שורה, כדי שיתעכל מעט טוב יותר בבטנם של ילדים רכים. לא הייתם לוקחים סימפוניה של בטהובן ומחליפים בה פרק שלם שישמע קצת יותר עכשווי למאזין של שנות האלפיים.
כתבה מעניינת ! בהחלט יצירה אהובה מהילדות
מאמר מעניין מאוד, ואני בהחלט מסכימה כי לעתים נדרשים שינויים קטנים כלשהם כדי להנגיש את הטקסט לאוכלוסייה שאולי תבחר לדלג עליו לחלוטין אם לא כן. לצד “קדושת הטקסט”, כדאי לזכור שגם אלה עברו עריכה בשעתם – על פי נסיבות הזמן והמקום – וייתכן שהם זקוקים לה גם היום.
מלבד הרצון לחשוף את היצירות הקלאסיות, עד כמה הוצאה מחודשת שלהן נובעת דווקא מהחשש לפרסם קולות חדשים באותו שוק מוצף שדיברת עליו? האם קל יותר להישען על פזמון מוכר של ביאליק (ואפשר להתווכח על נחיצות הוצאתו כספר) בחנויות?
אני מסכימה מאוד עם מרית בן ישראל. אחד הדברים שהכי אהבתי בספרי הילדים שקראתי (או שהקריאו לי) היה הזר והמוזר, ולאו דווקא המוכר והאהוב. בנוסף, אוצר המילים הרחב הן בספרי המקור והן בתרגומים של פעם העשיר את שפתי.
ילדים היום גדלים בתרבות אינסטנט, כאשר תוצרי התרבות נלעסים עבורם עד דק. אין עוד צורך לבדוק במילון מושגים לא מוכרים, כי הכול פשוט וקל לעיכול. המילה “קקאו” מסמלת – עבורי, לפחות – עולם שהיה ואיננו עוד; העולם של סבתי האהובה. אז למה לבחור במילה “שוקו” במקום זאת? ולמה לא ליידע את הילדים שפעם נהגנו גם להאזין לתוכניות ברדיו, ולא צפינו בטלוויזיה כל הזמן, כפי שהם עושים?
אגב, קשה לי להאמין שבמדינות אחרות יחליטו לשנות במחי יד יצירות מופת באופן כזה. האם שונתה מילה ב”אליס בארץ הפלאות” מאז יציאתו של הספר לאור לראשונה? האם אגדות העמים של האחים גרים ואנדרסן עברו שינוי שכזה?
נ.ב. אם כבר דנים בשפה, “וגם מפני העומס הלשוני של ארבעת השורות”: הניסוח הנכון הוא “ארבע השורות”.