11 כללי

רב-שיח של עורכות ועורכים – ספרות ילדים

יוני 13, 2012  

בתקופה האחרונה דובר רבות על מצבו של ענף הספרים בישראל. אולם מקומם של העורכים הספרותיים נפקד כמעט לגמרי מהשיח, על אף תפקידם המשמעותי. מתוך כוונה לחשוף את הקהל גם ל”מאחורי הקלעים” של היצירה הספרותית והאמנותית לילדים בישראל, ביקשנו מעורכות ועורכי ספרות הילדים והנוער במספר בתי הוצאה לאור, להשתתף ברב-שיח בלעדי וייחודי, שמטרתו להעמיק את ההיכרות עם פועלם ומשנתם של העוסקים במלאכה. השבוע מתפרסם החלק הראשון של רב-השיח בו משתתפות ומשתתפים עורכות ועורכי ספרות ילדים, ובשבוע הבא יתפרסם רב-שיח בדגש על ספרות נוער.

אנו מבקשים להודות לנעה סמלסון, חגי ברקת, יעל גובר, שמעון ריקלין, נרי אלומה ודלית לב, אשר תרמו מזמנם לקיומו של רב-השיח, חרף הלחץ לקראת “שבוע הספר”. אנו רואים חשיבות רבה בהשתתפותם, ומקווים שרב-השיח יעורר דיון מעניין אודות תפקידו של העורך ומקומו במציאות העכשווית. יש לציין כי השאלות מנוסחות בלשון נקבה, אך מופנות כמובן גם לגברים.

כיצד את תופסת את תפקיד העורכת הספרותית? אילו כלים נדרשים לעבודה, מה מאפיין עריכה טובה, מהו מקומה של העורכת למול היוצרים?

נעה סמלסון, עורכת ספרי ילדים ונוער בהוצאת “מטר”; בעבר שימשה כעורכת ספרי ילדים ונוער בספרית מעריב-הד ארצי: בעולם מושלם, תפקידה של העורכת הספרותית הוא למלוך על יקום ספרות הילדים בהוצאה. לבחור את הכותרים שיראו אור, לתחזק כותרים ישנים ולחדש אותם. להעשיר את רשימת ספרי הילדים בנושאים שחסרים בה וחשוב בעיני העורכת להציף. ליזום פרויקטים ארוכי טווח, כגון הוצאת ספרים קלאסיים מחדש, הוצאת סדרות נושאיות או גיליות. ללוות את היוצרים בכל שלבי היצירה, משלב כתב-היד הגולמי או אפילו משלב הרעיון, דרך הכתיבה, השכתובים, הירידה לפרטים עדינים, בחירת המאייר, דיון והערות על האיורים והליי-אאוט, כתיבת הטקסט לעטיפה, ועד לדוכני שבוע הספר כשהם באים לחתום על ספריהם. כמו כן עליה לבחור מתרגמים ועורכים חיצוניים לספרות מתורגמת, לפקח על עבודתם ותמיד תמיד לקרוא כל ספר וספר שהיקום שלה הוציא מתוכו קריאה אחרונה לפני ירידתו לדפוס. במציאות זה טיפה אחרת, למרבה הצער, אבל לא מתחשק לי לקטר.

הכלים הנדרשים: אהבה אינסופית וחסרת גבולות לילדים, לספרות ילדים, לצעצועים, לסרטי ילדים, להצגות ילדים. הזדמן לי לעבוד עם סופרים שהיו מלאי טינה, ביקורת וקנאה כלפי ילדים. זה היה מזעזע. נדרשת היכרות טובה עם ספרות ילדים מכל הזמנים. היכרות טובה עם שוק הספרים בכלל ועם שוק ספרי הילדים בפרט. סבלנות וסובלנות. וכמובן, יחסי אנוש טובים; לפעמים קשה לסופרים. צריך לעזור ולהקשיב וללטף. רצוי אבל לא חובה השכלה אקדמית בתחום ספרות הילדים. טעם טוב באיור.

חגי ברקת, עורך ספרי ילדים ונוער בהוצאת “דני ספרים”, עורך ראשי של הוצאת “אוקיינוס” וסופר: כשאנשים שואלים אותי מה בדיוק עושה עורך ספרים, אני לרוב מהסס לפני שאני עונה. כנראה גם אני בעצמי עדיין לא בטוח לגמרי מה תפקידו של עורך. זה תפקיד שקשה להסביר אותו בצורה מדויקת, וקשה לאחרים להבין מהו ובשביל מה צריך אותו. אפשר אולי לדמות את תפקיד העורך לזה של שופט כדורגל: עליו לנהל את המשחק מבלי שירגישו בו, לתת לו לזרום. אבל כשצריך להוציא כרטיס צהוב, עליו לעשות זאת בתקיפות וללא התנצלויות.

כמו שהשופט והשחקן מכבדים זה את זה, כך גם על העורך לתת כבוד לסופר ולטקסט, אך לא לחשוש לעמוד על שלו ולקבל כבוד מהסופר. כמובן שבניגוד לכדורגל, שבו השופט הוא הפוסק האחרון, כאן צריך להיות שיתוף פעולה הדוק ומלא בין הצדדים. עריכה טובה היא כזאת שבה כולם מרוצים מהתוצאה הסופית, גם אם פה ושם נאלצו להתפשר בדרך.

יעל גובר, עורכת ספרי ילדים בהוצאת “כנרת זמורה ביתן”: במסגרת שיטוטי ברשת מצאתי את התמונה הזאת:

על אף הבנאליות שלה אני מוצאת אותה משעשעת ומשקפת נאמנה את מאפייניו של העורך הטוב. קודם כל, מפני שהיא מציגה את העובדה שתפקידו של עורך ספרותי הוא רב-פנים ומורכב, ושתמיד – בכל ספר, בכל אינטארקציה בין סופר/עורך/מאייר – הוא מקבל גוון אחר. מעבר לזה, אני רואה בתמונה הזאת אמירה על פרופורציות. על צניעות. אני מודה שלפעמים נעים לי לחשוב שאני פיה שעושה קסמים. אבל בסופו של דבר אני יודעת שכשסיפור הוא טוב, הוא טוב בזכות עצמו. וכשהוא אינו כזה – גם קסם לא יועיל. החכמה היא כנראה לדעת לזהות את הטוב הזה, לדעת לגעת בו רק איפה שצריך ולעצור איפה שלא. וכמובן – להתנהל בעדינות עם מי שיצר אותו. כל הזמן.

שמעון ריקלין, עורך ספרי הילדים והנוער בהוצאת “מודן”: תפקידו של עורך ספרי ילדים הוא לאתר ספר שעומד בקריטריונים שעושים אותו לספר טוב. עליו לייצג את הקורא בפני הכותב, ולעשות הכול שבתהליך העבודה תישמר ייחודיותו של כתב היד,  הן ברמת העלילה, הן בסגנון והן בתחושה שהספר מותיר אצל הקורא. כדי למלא תפקיד זה, עליו לזכור היטב מה הדבר שגרם לספרי הילדים (הרבים) שקרא בילדותו להיות חרותים בו עד שהפך לעורך. עליו להכיר היטב את הילד שבו, ובד בבד להבין שהזמנים השתנו (שאפשר לראות סיפורים בטלוויזיה, לקרוא באינטרנט או בכל אמצעי דיגיטלי חדש שצץ חדשות לבקרים), להכיר ילדים, את עולם המושגים שלהם, את השפה שבה ילדים מדברים, שאותה הם מבינים, ושאותה ישמחו לקרוא. כך יוכל הספר להיות נגיש מצד אחד, ומצד שני להיות מאתגר ולפתוח אופקים חדשים הן ברמת העלילה, הלשון והערכים שיש בספר.

נרי אלומה, עורכת ספרי ילדים בהוצאת “ספרית פועלים”, וסופרת: הגעתי לתפקיד העורכת מתחום הנחיית סדנאות כתיבה ולקח לי זמן להשתחרר מהאוריינטציה ה”מגדלת”, זו שמאמינה שבעזרת ליווי נכון יהיה אפשר להפיק מרגליות מכל טקסט בעל פוטנציאל. לא שאני לא מאמינה בכך גם היום, אבל למדתי לעשות את השיקול של כמות העבודה הנדרשת לעומת הסיכוי שהספר יביא משהו ייחודי  ויצליח לשרוד בתחרות הקשה שמתרחשת כיום בענף הספרים.

לעריכה טובה נדרשים כישורים רבים:  מעבר לידע לשוני, ידע ספרותי, ידע חינוכי, חוש אמנותי, ותכונות כמו קפדנות ויסודיות לצד מעוף וגמישות, נדרשות אהבה ורגישות לשפה, שבלעדיהן העשייה הופכת לטכנית. בנוסף לאלה, כמו בכל תחום אחר, נדרשת צניעות ויכולת לעבוד עם אנשים. הן עם הגורמים השונים הקשורים להפקת הספר (מפיק גרפי, מגיה, מנהל ייצור ועוד); הן עם קולגות שאפשר להתייעץ איתם ולשמוע דעות שונות; והן עם הסופרים והמאיירים שהעורך מקיים עימם דיאלוג.

המרכיב החיוני ביותר בדיאלוג עם הסופרים והמאיירים הוא האמון ההדדי. אמון של הסופר/ת והמאייר/ת באבחנות ובעצות של העורך ואמון של העורך בכוח היוצר ובהעדפות הסגנוניות של היוצרים. האמון הזה קריטי כשמגיעים לנקודות של מחלוקת. הנטייה שלי במצבים אלה היא להתייעץ עם קולגות ואם אני מקבלת חיזוק לעמדתי אני הופכת לקרציה לא קטנה ומנסה לשכנע  את הסופר או המאייר בצדקתי. אבל מגיעה נקודה שבה אני מרפה, כי אני חייבת לכבד את התחושה הפנימית של היוצר. לשלומית כהן אסיף יש ביטוי שאני אוהבת: “זה שייך לדי-אן-אי של הסיפור”. אסור לי לגעת במה שהיוצר חווה כציפור הנפש של יצירתו.

דלית לב, עורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת “עם עובד”, בעבר שימשה כעורכת ספרי הילדים בהוצאת “כתר”: עורך ספרים טוב הוא מין דנידין – רואה ואינו נראה שפועל בסתר, מתקן ומעצים ולפעמים ממש מציל את הספר מסכנות איומות כמו בנאליות ושיממון. כשאני קוראת כתב יד אני עוברת חוויה חזקה, רגשית ואינטלקטואלית. אני רואה בעיני רוחי את מה שכתוב וגם שומעת, מרגישה וחושבת. אני רואה מה כדאי להעצים בכתב היד ומאתרת צרימות וזיופים. את התחושות האלה אני חולקת עם המחבר, עם המאייר ועם המעצב. לכן פעמים רבות המפגשים טעונים ותהליך היצירה טוטאלי, אך כך נוצר דיאלוג חשוב ליצירת הספר.

הספרים שאני עורכת חשובים ויקרים לי עד כדי כך שאינני יכולה לאפשר לסופר, למאייר או למעצב לקלקל אותם. אני רוצה אותם מושלמים. ככל שהאמון בין היוצרים לביני אמיץ יותר כך הדיאלוג מפרה והתוצאות משביעות רצון. אני מלווה את תהליך יצירת הספר ונוכחת בכל שלב ושלב עד ליום הוצאתו לאור בבית הדפוס, שגם בו הפיקוח הוא הכרחי. עבודת העריכה היא צנועה. כמה מן הקוראים יודעים מי ערך את הספר? קראתי פעם ריאיון עם עורך שהגדיר את עריכת הספרים: “העבודה העלובה ביותר, הקשה ביותר, המרגשת, המתישה, והמתגמלת ביותר מכל העבודות בעולם”. אין ספק שהסיפוק, השמחה והעניין שאני מוצאת בתהליך יצירת הספר שווים הכול. בנוסף על כך, פעם בשנה אני טסה ליריד הבין־לאומי לספרי ילדים שנערך בבולוניה. ביריד אני מסתובבת בין ערימות הספרים מיפן ואפריקה, צרפת והונדורס, שיכורה מאושר, מוקפת יצורים מאוירים בצבעים מרהיבים של שובבות ושמחה, נפגשת עם עורכי ספרות ילדים מיבשות אחרות, שגם הם, כמוני, “דנידינים” ספרותיים, ויודעת שבחרתי במקצוע המגניב ביותר בעולם.

מה בין ספרות הנתפסת כאיכותית לספרות הנתפסת כמסחרית בתהליך קבלת ההחלטות שלך כעורכת (הן בתרגום והן במקור)? 

נעה סמלסון: בעולם מושלם – אני בוחרת אך ורק ספרים משובחים, ועושה את כל מה שציינתי בשאלה מס’ 1, בלי להתחשב בצפי המכירות. במציאות – אני מוותרת על ספרים מעולים כי אין סיכוי שהם יגיעו אי-פעם לנקודת האיזון שלהם. אני נלחמת מלחמת חורמה כדי לא להוציא לאור ספרים איומים אף-על-פי שיש להם סיכוי להימכר בכמויות. לפעמים אני מפסידה. או-אז אני עורכת את הספרים שהזכויות להוצאתם נרכשו בניגוד להמלצתי ולא חותמת עליהם כעורכת. אני יכולה לחלום על: ייזום פרויקטים. עבודה על כותרים וסדרות שיקרמו עור והוצאה לאור בעוד כמה שנים. עבודה בשקט ובשלווה.

חגי ברקת: לשמחתי יש לי אפשרות לעסוק בשני התחומים. כעורך של “דני ספרים” אני מתעסק בעיקר עם חומר מסחרי יותר, ובחירת הטקסטים נובעת לעתים קרובות משיקולים שיווקיים. לעומת זאת, בתפקידי כעורך סדרת “הרפתקה” של הוצאות “אוקיינוס” ו”מודן”, יש לי הפריבילגיה להתעסק רק עם טקסטים קלאסיים, והשיקול העיקרי כאן הוא זה האיכותי. כמובן שכעורך אני מעדיף את הצד האיכותי, שהוא מספק ומשמעותי יותר מבחינה אישית, אבל גם לפן המסחרי יש אלמנטים מעניינים. העובדה שאני עוסק בשני התחומים, נותנת לי את האפשרות ליהנות מאספקטים שונים ומגוונים של עריכה.

יעל גובר: נקודת המוצא הבסיסית שלי היא שצריך להוציא לאור ספרות ילדים טובה וראויה. למרבה השמחה, ברוב המקרים ספרות טובה וראויה גם נמכרת היטב ומגיעה לקהל רחב. הלב שלי תמיד ילך אחר מה שאני מזהה כטוב, והייתי רוצה שגם מרבית האנרגיות שלי יופנו לשם. אני כמובן מודעת לכך שמאז ומעולם מתנהל משחק עדין בין השאיפה להוציא רק ספרות כזאת לבין ההבנה שגם לספרות מסחרית יש מקום, בעיקר משום שהצלחתה המסחרית מאפשרת לקיים גם את האיכותית.

"ואיך קוראים לך עכשיו" מאת תמי שם טוב, עריכה: יעל גובר (דביר)

יחד עם זאת, לצערי, בשנים האחרונות המינונים נוטים יתר על המידה לטובת הספרות המסחרית, וכפועל יוצא מכך רואים אור יותר ויותר ספרים שניתן היה לוותר עליהם. לתפישתי, הבעיה הגדולה איננה הספרות המסחרית המובהקת, שאותה ברוב המקרים ניתן לזהות בקלות ולהחליט האם רוצים להיחשף אליה או לא. הבעיה האמתית היא עם ספרות שנתפסת כאיכותית, שיש לה כביכול “הכשר” – אם מספרות המבוגרים ואם מתחומים אחרים של תרבות הילד או תרבות בכלל – אבל למעשה אין בה שום תרומה חשובה לספרות הילדים.

שמעון ריקלין: בספרות איכותית צריך להיות ייחוד. כלומר, משהו שעוד לא קראנו, אם בעלילה עצמה, מה מייצגת כל דמות בקונפליקט שבין הגיבור/ה לשאר הדמויות, שכדאי שיעוצבו כך שהקורא יהיה מוכן ללכת עמן בדרך ולעבור את התהליכים (רצוי שיהיו קשים ומאתגרים) שהן עוברות. ספרות מסחרית “רוכבת” על ספרים שכבר הצליחו והוכיחו את מכירוּתם. אין זה אומר שכולם רעים (כלומר, מניפולטיביים, דמויות שטוחות, עלילה מיכנית וכו’), אבל גם הספרים המוצלחים יותר (או הנמכרים יותר), משאירים תחושה שכבר קראנו ספר כזה.

תמיד יש תקווה שספר שאתה חושב שהוא איכותי יצליח להימכר היטב (כדי להוכיח לעצמך שבחרת היטב). לעיתים מתברר שמה שחשבת שהוא ייחודי (אולי לא קראת מספיק ספרים) מתברר כמשמים (זה לא אומר שהוא לא יימכר היטב) ואז המו”ל מרוצה. לעיתים הספר באמת ייחודי ומקבל ביקורות טובות (וזה לא אומר שיימכר היטב) ואז אתה מרוצה.

נרי אלומה: אין לנו ברירה אלא לעשות שיקולים מסחריים, אבל אסור שהם יבואו על חשבון השיקולים הספרותיים. לספרות מתורגמת יש יתרון על ספרות מקור מבחינה זו שיש לנו אינדיקציה אם הספר הוכיח את עצמו מסחרית או זכה לפרס ספרותי חשוב. כמובן שיש יתרון לספר שהצליח משתי הבחינות. לא ניקח ספר שכתוב רע או מציג סולם ערכים מעוות, גם אם יש לו פוטנציאל מסחרי מדהים והוא הוכיח את עצמו מבחינה זו במדינות שונות.  כן נהמר על ספר איכותי שזכה בפרס חשוב (למשל  פרס ניוברי, הפרס החשוב ביותר לספרות ילדים ונוער בארה”ב), גם אם הוא לא זכה להצלחה מסחרית, בתנאי שהוא לטעמנו ושאין בעיה תרבותית במעבר מלשון המקור ללשון היעד.

בספרות מקור אין לנו על מה להסתמך מלבד הטעם הספרותי והאינטואיציות שלנו, אלא אם כן מדובר בחידוש של קלאסיקות. במקרה של קלאסיקות אנחנו מניחים שספר הנושא את שמה של  גולדברג, למשל, יש לו יתרון לא רק ספרותי אלא גם מסחרי על פני ספר שכותבו הוא אנונימי. היות שחשוב לנו מאוד להמשיך לטפח ספרות מקור עכשווית, על אף שבקרב הנוער היא אינה פופולארית בשנים האחרונות, אנחנו מוציאים לפעמים לאור ספרים שברור לנו שהם בעמדת נחיתות מבחינה מסחרית. כמה זמן נוכל להמשיך לעשות זאת? זו בהחלט שאלה מטרידה.

דלית לב: לפני שנים רבות עברו הסיפורים מפה לאוזן, מדור לדור. אני מאמינה שהספרים שאני בוחרת להוציא לאור שייכים למסורת הזאת – סיפורים יפים, חכמים ומרגשים, שיש בהם נגיעה אנושית, שיעניקו השראה ושמחה לקוראים הצעירים. אשמח שהספרים יגיעו לקוראים רבים. שיקולי מכירה אינם המניע שלי בשום אופן בבחירה להוציא לאור ספר. אינני מתיימרת לדעת איזה ספר יהפוך לרב מכר ואיזה ספר יימכר פחות, אבל אני מקפידה תמיד לעבוד עם סופרים, מאיירים ומעצבים מוכשרים מאוד שאוהבים ספרי ילדים בכל נפשם כמוני, באמונה שלמה שהקוראים שאני מכבדת ומעריכה ידעו לזהות זאת.

ביריד הספרים הבין־לאומי בבולוניה חיפשתי סדרה כיפית לילדים. לאחר שיטוט ודפדוף בין ערימות של ספרים מצאתי את בובו, שאתם עדיין אינכם מכירים. בובו הוא ילד חמוד משבט פיגמי שחי לו בג’ונגל עם בני כפרו וחברותיו החיות. בכל אחד מספרי הסדרה בובו נתקל בבעיה ופותר אותה בעזרתו האדיבה של הג’ונגל. נתתי לילדים קטנים לדפדף בספרי בובו וראיתי שגם הם, כמוני, התאהבו בבובו. רכשנו את זכויות התרגום מן ההוצאה הצרפתית, ובקרוב יזכו הילדים והילדות הישראלים להכיר את בובו. ההיכרות הכיפית הזאת חשובה לי הרבה יותר מכל שיקולי מכירה.

האם נכון יהיה לומר שלעורכת בישראל יש תפקיד מרכזי בקביעת מגמות ספרותיות? ואם כן, באיזה אופן הדבר בא לידי ביטוי, אלו מגמות ניתן למצוא כיום? האם ישנם תחומים או מגזרים שנעדרים לחלוטין מהשיח הספרותי?

נעה סמלסון: השאלה הזאת גדולה עלי. אני לא מסוגלת לדבר על מגמות. אני יכולה להגיד שיש נתיבים שעורכת מסוימת או הוצאה מסוימת פותחות, והוצאות אחרות מצטרפות למסע. גילוי של סופר מסוים בעל סגנון מסוים על-ידי עורכת מסוימת יכול להביא להוצאת ספרים אחרים שלו על ידי הוצאות אחרות או לחיפוש ספרים דומים לשלו. הוצאת סדרה מצליחה של קלסיקות עבריות בהוצאה אחת יכולה להביא לנבירה בארכיונים ובהוצאה לאור של ספרים אחרים מן ההיסטוריה בהוצאות אחרות. אני לא מתכוונת לחקיינות חלילה, אני אומרת את זה in a good way. זה מעשיר את עולם ספרות הילדים הישראלי כולו. אם כי זה די מעצבן כשאת מגלה סופר מעולה ואחר כך גונבים לך אותו.

הרבה מהמגמות עושות עלייה לארץ מחו”ל, לפעמים זה טוב ולפעמים פחות. מגמות זה גם דבר מפתיע. לא פעם אני בטוחה שז’אנר מסוים ייכשל כישלון חרוץ בארץ (ערפדים בארץ? לא סבלנו מספיק?) וטועה בגדול. היו פעמים שהבאתי כותר או סדרה לדיון והסתכלו עלי כאילו נשתבשה עלי דעתי והיתה הצלחה גדולה. לפעמים ההצלחה מגיעה בגניבה, אחרי שנים ואז זה הכי מתוק. לדעתי לאף אחד אין באמת מושג. המון ספרים דומים זה לזה לזה לזה ולזה בצורה מחפירה. כולם, בעולם ובארץ, בצרות ומתים מפחד.

חגי ברקת: אחד האספקטים החשובים ביותר בעריכה הוא מיונם ובחירתם של כתבי היד או הספרים לתרגום. מבחינה זו, לעורך אכן יש היכולת להשפיע על קביעת מגמות ספרותיות. למשל, נדמה לי שטרנד ההוצאות המחודשות של ספרות קלאסית קיבל תאוצה במידה רבה בעקבות הצלחת סדרת “הרפתקה”.

יעל גובר: טעמם האישי של כל אחד מהעורכים הספרותיים קובע, וטוב שכך, אחרת הספרים היו מפילים עלינו שעמום נוראי. אני מזהה בספרים של השנים האחרונות ילדים המדברים בטון אחר, חדש. טון מתוחכם יותר, שמחובר יותר לעולם של הילדים כיום. אני רואה גם שינויים משמעותיים באופן שבו מוצגת המשפחה בספרות הילדים – הן בסיפור והן באיור. חלוקות התפקידים הישנות והמסורתיות – בין אימהות לאבות, בין ילדים להורים, ובין ילדים לאחיהם – כבר מזמן לא שולטות בספרים. גם “הצטרפותן” של משפחות חד-הוריות או גאות לספרות ילדים שרואה אור בשנים האחרונות, מתורגמת או מקור, היא אינדיקציה ברורה להכתבת מגמה ולהעדפות עריכתיות.

ספרי המשחק, שהיו להיט בשנים האחרונות, כבר פחות אופנתיים מבעבר – אותי זה משמח מאוד. לעומת זאת, את הפורמט הקשיח, הקרטוני, שיש לו גם הרבה יתרונות, אימצו העורכים לחידוש של קלאסיקות או ליצירה איכותית שמיועדת במיוחד לגיל הרך, וזהו צעד מבורך בעיני. אי אפשר להתעלם מכך שמגמות בעולם משפיעות על עולם הספרות הישראלי לא פחות מטעמם של העורכים. כך למשל, העלייה הניכרת בספרות נוער, בהשוואה לשנים עברו, משקפת מגמה עולמית שחדרה בכל העצמה לשוק הספרים הישראלי.

יחד עם זאת, אני חושבת שההשפעה של ספרות הילדים העולמית/המערבית מבריחה אותנו מעיסוק בנושאים מורכבים הקשורים במציאות הישראלית. למשל, מכתיבת ספרות שמתייחסת באיזשהו אופן לסכסוך, לעם הפלסטיני, למתנחלים, או מספרות שיש בה אזכור לקיומם של העובדים הזרים. יש בארץ לא מעט ילדים שבבית שלהם מסתובבים עובדים זרים שמטפלים, דואגים וגם מלווים לחוגים כשצריך, אבל הדמויות המשמעותיות האלה נעדרות לחלוטין מן הספרים שהילדים בארץ קוראים.

שמעון ריקלין: קשה לענות על השאלה הזאת. ייתכן שמעבר למחשבה שכתב יד הוא טוב בעיניו, על העורך לזהות מגמה ספרותית. הוצאות רבות דחו את “הארי פוטר” כי עורכים לא זיהו מגמה כזאת כי לא חשבו שהוא טוב מספיק. בלי קשר לאיכותו, הוא יצר מגמה. אין לי יומרה לקבוע מגמות. בהמשך למה שכתבתי קודם, אני מקווה שבחרתי בספר טוב (מניסיוני, היו לי כמה בחירות שעד היום אני חושב שהן יפהפיות, אך רק חלקן “הצליח בשוק”).

"ילדי בית הזכוכית" מאת יעל פורמן, עריכה: שמעון ריקלין (מודן) איור העטיפה: ינון זינגר

נרי אלומה: בראשית המדינה, כשהספרות הישראלית הייתה בהתהוות, היה צמא לספרות ילדים ונוער מ”שלנו”, ולספרות מופת מתורגמת. לעורך הייתה אז השפעה גדולה מאוד,  והוא התווה את הכיוון. עם השנים פחתה ההשפעה. היום השוק מוצף והתחרות גדולה. בספרים, כמו במוצרי צריכה אחרים, הנוער הוא קהל היעד המחוזר ביותר ורוב הספרות שהוא צורך היא ספרות מתורגמת בעלת פוטנציאל מסחרי מוכח, ועדיף עם הבטחה לסרט קולנוע בדרך. זה משאיר כר פעולה צר מאוד עבור העורך.

מגמות בולטות נוספות: לצערי ספרות הפנטזיה דחקה את הז’אנר של הספרות הריאליסטית. אין לי דבר נגד ספרות פנטזיה, אבל אני מצרה על  מגמת הצמצום. מגמה נוספת שמעוררת בי הסתייגות מאותה סיבה היא המגמה של “המגניב”. זה התחיל עם “יומנו של חנון”, ובעקבותיו צמחו ספרים רבים. הרעיון – פחות מילים, הרבה ציורים, הרבה אוויר, הרבה צחוקים. אין ספק שהסגנון הזה כיפי, אבל תראו איך הוא מחלחל מטה לגילאים צעירים יותר ועכשיו גם ספרים לגיל הגן צריכים להיות “מגניבים”. בהמשך לכך אני רוצה להתייחס למגמה של הגודל. מי אמר שהגודל לא קובע? – שיָקום. היום, ככל שהספר גדול יותר, גדלים סיכוייו להימכר. זה מקומם אותי מכמה סיבות: א. זה מצמצם את האפשרויות שלי כעורכת לעשות שיקולים מהותיים בבחירת הפורמט לספר. ב. זה לא פרקטי: לא נכנס למדף, קשה להחזקה של הילד. ג. זה לא אקולוגי – אתם יודעים כמה נייר נזרק בשביל פורמטים מיוחדים שלא מנצלים את הגיליון באופן אופטימלי?

מגמה אחרת שדווקא חביבה עליי היא המגמה של חזרה אל הישן, שמתרחשת בתחומים שונים, לא רק בספרות. למשל בתחום האופנה. מושגים כמו רטרו וּוִינטג’ הפכו פופולאריים בעשור האחרון. כך זוכות יצירות נשכחות של יוצרים ענקיים לתחייה מחודשת. ז’אנר חדש יחסית שהגיע אלינו בעיקר מספרות העולם הוא הקומיקס. להערכתי הוא בתחילת דרכו בארץ והוא ילך ויתרחב. מאיירים ישראלים רבים מחוברים אליו, אך לדעתי רק מאיירים שהם גם כותבים טובים יכולים להביא לתמורות בתחום. מניסיוני לא מתאים לחבר טקסט שלא נכתב כקומיקס לז’אנר הזה, על אף שפה ושם אני נתקלת בבקשות כאלו.

אם לחזור לשאלת השפעתו של העורך, נראה לי שעם כל הצער שבדבר העורך היום נאלץ להתאים עצמו לרוחות המנשבות וללכת עם המגמות שלא הוא מכתיב. מגמות שמושפעות ממה שקורה בחו”ל, ובעיקר בארצות הברית, וממה שקורה בענף הספרים בארץ, כשרוב ההוצאות נמצאות במצב הישרדותי. כשאתה נמצא במצב של להחזיק את הראש מעל פני המים אתה לא יכול להוביל. אתה בעיקר מנסה לא לטבוע.

דלית לב: מאחר שעורכים הם אלו שמחליטים אילו ספרים יצאו לאור, הם אלו שאחראים למגמות הספרותיות. אני מתייחסת לערכים היקרים לי בכל ספר שאני מוציאה לאור – בספרי פרוזה לנוער, בביוגרפיות של לוחמי החופש (מרטין, גנדי), בשירה ובספרים המאוירים. מובן שיש לספרים השפעה מעצבת, תרבותית ואינטלקטואלית, בייחוד על ילדים, שהמחשבה, הדמיון והרגשות שלהם גמישים ורכים כל כך.

אנו עדים לאינפלציה בתחום ספרי הילדים וגוברת התחושה ש”כולם כותבים משום שכולם חושבים שהם יכולים לכתוב לילדים”. מה דעתך על כך, וכיצד המצב הזה משפיע על התחום?

נעה סמלסון: זה נורא ואיום ומכריח אותנו, העורכות, לקרוא מדי חודש עשרות כתבי יד מחרידים, מזולזלים וקלוקלים. לעתים הם באים עם איורים מגוחכים כל כך שבא לבכות. לעתים עלינו לדחות כתבי יד איומים של אנשים מוכרים ומכובדים, וזה קשה ומביך ומקים עלינו כועסים. זה מביא להוצאתם לאור של ספרים גרועים שנדחו על ידי ההוצאות המבוססות בהוצאות קיקיוניות או בהוצאה עצמית. למרבה הצער, רבים מהספרים האלה מוצאים את דרכם אל גני הילדים משום שמחירם זול מאוד. כך הילדים נחשפים לספרים איומים.

חגי ברקת: אני בהחלט מסכים עם התחושה הזאת, אבל זה לא דבר חדש במיוחד. כבר הרבה שנים מתפרסמים יותר מדי ספרי ילדים ומתוכם יותר מדי כאלה שנכתבו “כי אפשר”. זהו לטעמי אחד התפקידים החשובים שלנו כעורכים – להיות הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. העורך צריך לשאוף תמיד להרים את הרף ושכולם יתיישרו לפי הקו האיכותי שלו, ולא להיכנע לדרישות השוק המרדדות. זה קשה ולא תמיד אפשרי, אבל זו צריכה להיות השאיפה.

יעל גובר: המגמה איננה חדשה. כבר הרבה שנים קל לכתוב וקל לשגר. כולם כותבים, והכתיבה לילדים נתפשת כקלה במיוחד. לכן הוצאות הספרים מוצפות. אבל בשביל זה יש מי שקורא ומנפה ומתייעץ ומתלבט ובוחר.

שמעון ריקלין: האינפלציה הזאת היא לא רק בספרי ילדים. היא נובעת ממעמדן של רשתות הספרים. הן זקוקות לזרימה שוטפת של “סחורה”, והוצאות שרוצות להישאר ב”שוק” חייבות לספק את הסחורה. מובן שאי אפשר למצוא רק ספרים איכותיים, ואז מוציאים ספרים של כל מי שאומר לעצמו (מעקרת הבית ועד עורכת הדין, מאב טרי ועד פרופסור לכימיה בגימלאות) “הרי כבר בכיתה א’ למדתי לכתוב!” “הילד נורא אוהב את החרוזים שכתבתי לו!” “כולם אמרו לי שאני חייב/ת לעשות מזה ספר”.

נוצר מצב שבאמת קשה להורים לבחור. הם עומדים מול ערימות של ספרים חדשים, שחלקם עשויים יפה, איורים מופלאים צבעוניים, והספרים הרי זולים מעגבניות  – איך הם יכולים לדעת מה טוב?

נרי אלומה: לכאורה זה אבסורד שדווקא במצב שתיארתי, יוצאים לאור כל כך הרבה ספרים, אך למעשה זה מסתדר לא רע. כשהשוק פרוץ וכל אחד יכול להיות מו”ל אז גם כל אחד יכול לכתוב ספר. אין כל רע בכך שאנשים נותנים ביטוי לחוויות שהם עוברים כשהם הופכים להורים או לסבים. מן הסתם מדובר בחוויות מאוד משמעותית ומְרגשות והכלי שנראה הכי זמין הוא הכלי המילולי הנגיש לרובנו. כשאנשים כותבים משהו הם מראים אותו לסביבתם הקרובה וזוכים לתגובות נלהבות. מכאן קצרה הדרך למשלוח להוצאה לאור. כאן תפקידם של הלקטורים והעורכים  לבחור את היצירות המתאימות לקריטריונים שלהם.

דלית לב: כתבי יד רבים נשלחים להוצאה, וכך מתאפשר לי לברור ולחפש את כתב היד הראוי בעיניי. ספרים רבים יוצאים לאור בשנה, והמבחר הגדול מאפשר גם לקונה לחפש בין הספרים ולבחור את מה שראוי בעיניו. וממתי עשייה היא דבר רע? אני שמחה על כך שכותבים לילדים.

"עלילות איננה-אישתר בשאול" מאת ש. שפרה, עריכה: דלית לב (עם עובד)

בהמשך לשאלה הקודמת, לא מעט ספרי מקור רואים אור בישראל. מהי דעתך על רמת הטקסטים ואיכות היצירות כמכלול (טקסט ואיור) המתפרסמות?

נעה סמלסון: יש מעולים, יש טובים, יש רעים ויש מזעזעים. באופן כללי, אם מישהו כתב ספר ילדים והחליט להוציא אותו לאור ויהי מה, הוא ייצא לאור. רואים אור לא מעט ספרי ילדים של אנשים מוכרים מסוג סלבריטיז, שאם היו מגיעים לעורך בהוצאה בשם בדוי היו מוצאים את דרכם מיד אל ערימת הספרים שמחזירים לשולח עם מכתב מנומס. יש ספרים שהאיורים שלהם מביישים את הטקסטים כי זה מה שהסופר בחר, מסיבותיו שלו. בכל הוצאה לאור מונחתות הוראות על העורכים, ולא תמיד אפשר להתנגד להן. אגב, מנהל אמנותי טוב יכול להפיק קסמים גם מאיורים גרועים.

חגי ברקת: כמו שקורה בדרך כלל ובכל התחומים, יש הרבה דברים גרועים ומעט דברים טובים.

יעל גובר: בשנים האחרונות זוכה האיור לכבוד המגיע לו בספרי המקור שרואים אור בישראל. יצירות רבות כבר לא משויכות אוטומטית רק למחבריהן, שכבודם במקומם מונח, ויש לא מעט ספרי ילדים שבהם המאיירים נותנים את הטון וגם תהליך העבודה משותף לכותב ולמאייר. אני חושבת שזה ניכר, וזה נפלא. ועדיין יש לנו עוד הרבה מה ללמוד ולשפר – גם ברמת האיור, גם בעיצוב, וגם בייצור. הפשרות שאנחנו עושים בדרך, מפני שאנחנו מייצרים לשוק קטן מאוד יחסית, מכאיבות.

נרי אלומה: לא פעם אני רואה בַּחנויות ספרים שאנחנו דחינו וראו אור בהוצאות קבלניות במימון עצמי של הכותב. אמנם פה ושם יוצאים דברים יפים אבל על פי רוב הרמה לא די טובה. לפעמים מאיירים טובים נאלצים להתפשר על איכות הטקסטים. אני לא מאשימה אותם בכך. הם מנסים להתפרנס, אבל  יחד עם זאת הם פוגעים בתדמית המקצועית שלהם, בדומה לשחקן שמתפשר על תסריט בינוני ומשלם על כך מחיר. גם הכותבים יוצאים נפסדים מהקלות הבלתי נסבלת של ההוצאה לאור. אמנם ספרם הודפס ובמקרה הטוב גם הופץ, אבל הוא לא זכה לעריכה משמעותית והאיור הוא לעיתים בינוני ומטה. קהל הקוראים שמוצף במבול של ספרים ולא מוצא את הידיים ואת הרגליים בוודאי אינו מרוויח מהמצב. אני מניחה שהמרוויח העיקרי הן הוצאות הספרים הקבלניות שגורפות לכיסיהן את כספי הכותבים המשתוקקים לפרסום.

ככותבת אני יכולה לומר שאני מודה לעורכים שאומרים לי “הטקסט הזה לא טוב דיו”, ולדעתי טוב יעשו הכותבים אם יתאזרו בסבלנות וימשיכו ללוש את יצירתם ולבחון אותה שוב ושוב ממרחק של זמן.

דלית לב: בלתי אפשרי להתייחס לספרים בהכללה אלא כפרטים. יש ספרים שאני אוהבת ויש כאלה שאינני אוהבת. אינני עוסקת בביקורת על ספרים של אחרים אלא עסוקה בעשייה.

מהי יצירה טובה לילדים עבורך?

נעה סמלסון: יצירה טובה לילדים עוסקת בעולמם, במה שמעניין אותם, בחפצים שלהם. היא מרתקת, כתובה בשפה עשירה שמותאמת לגיל הקוראים, מאוירת להפליא ומסופרת בחלקה על-ידי הטקסט ובחלקה על-ידי האיור. אני מאוד אוהבת טקסטים, איורים, סרטים, הצגות, צעצועים ובגדים מצחיקים. לילדים וגם למבוגרים, בעצם. לא סובלת ספרים דידקטיים. לא סובלת ספרים בחריזה צולעת ומאולצת. עדיף לדעתי לוותר על החריזה ולהשקיע בעלילה, או לתת לעריכת חריזה.

חגי ברקת: יצירה טובה לילדים היא כזו שכשאני קורא אותה אני אומר לעצמי, “לעזאזל, למה לא אני כתבתי את זה?” או לחילופין, “איך הבן אלף הזה חשב על זה?”

"שירים עם פרח של תכלת בדש" מאת עודד בורלא, עריכה: חגי ברקת (דני ספרים)

יעל גובר: כשיצירה מרחיבה לי את הלב ברגע הראשון שאני פוגשת אותה, אני בדרך כלל מחליטה שמגיע גם לילדים לקבל אותה. כמעט תמיד זה קורה במפגש הראשון, אבל יש גם יצירות שדורשות תהליך עיכול ארוך יותר.

אין מתכון ליצירה טובה. אבל אני חושבת שכמעט תמיד אני מחפשת סיפור טוב, כזה שיפתיע ויענג גם בקריאה חוזרת שלו וגם בהתבוננות נוספת באיורים שלו (כשמדובר ביצירה לילדים קטנים); סיפור שידגדג לי באצבעות להביא הביתה לילדים שלי בסוף היום; סיפור שיכבד את הקוראים שלו – לא יעבור מעליהם ולא מתחתיהם; סיפור שזוכר ויודע את מה שכבר נכתב וצויר, כאן או בעולם, ובוזמנית שוכח ומספר סיפור חדש לחלוטין; ובעיקר – סיפור שהמאמץ לא יהיה ניכר בו.

נרי אלומה: יצירה טובה לילדים היא כזו שמצליחה לברוא באמצעים אמנותיים ובכמה שפחות מילים עולם שמפעיל את הרגש והדמיון, תוך התאמה לגיל הילדים ועדיף תוך שימוש בהומור. כשאני אומרת “אמצעים אמנותיים” אין כוונתי בהכרח לחריזה. לחריזה יש כללים ומי שלא יודע לחרוז, מוטב שלא יעשה זאת (‘ילדה – יפה’ לצורך העניין זה לא חרוז…)

אני חושבת שכמו בכתיבה למבוגרים כדאי שגם בכתיבה לילדים יתקיים בטקסט רובד נוסף, סמוי, שמאפשר  (למבוגרים בעיקר) לקרוא אותו בצורה אחרת, כי הרי עד שהילד יכול לקרוא בעצמו פונה הספר אל שני קהלי יעד. אני לא מתכוונת, חלילה, לקריצות מתחכמות שהילד איננו מבין, אלא לרובד משמעות נוסף שהילד לא מודע לקיומו.

דלית לב: אפשר לדבר בלי סוף על יצירה רעה, אבל קשה להגדיר יצירה טובה.יצירה טובה היא יצירה שאי אפשר להבין איך היא לא נכתבה קודם לכן; יצירה שאני מאמינה לכל מילה שכתובה בה, ואם יש בספר איורים – הם צריכים לנהל דיאלוג מעניין עם הטקסט.

אנו נמצאים בפתחה של מה שנוהגים לכנות “המהפכה הדיגיטלית”. כיצד כעורכת ספרות את רואה את היחסים בין הספרות המודפסת לספרות הדיגיטלית? מה היית מצפה מהספרות הדיגיטלית לתרום לעולם ספרות הילדים?

נעה סמלסון: אני לא כל כך יודעת אז אנחש ברשותכם. אני מניחה שספרות ילדים דיגיטלית יכולה להעשיר את הטקסט, לבחירתם של הקוראים – ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו. הכוונה שלי היא למידע נוסף על המחבר על המאייר או להרחבה של העלילה והוספת מידע על הדמויות. בתור ילדה, היתה שמחה מאוד לדעת, נגיד: מה הדמות אוהבת לאכול, ללבוש, לעשות בשעות הפנאי, איך החדר שלה נראה, ושאר דברים שלא מופיעים בספר עצמו. הקראה של הטקסט – מצוין לילדים עם לקויות למידה וגם לכאלה שמתעצלים לקרוא. אם יש יצירות מתחומים אחרים שקשורות לטקסט: מוזיקה, אמנות פלסטית וכו’ – אפשרות להיחשף אליהן. הפניה לספרים דומים, למי שהתאהב ורוצה עוד כאלה.

"איזידורה איזה יום!" מאת לינדה סמית, עריכה: נעה סמלסון (מטר)

חגי ברקת: באופן אישי אני לא כל כך מתחבר למדיה הדיגיטלית אבל אני מבין שהיא חלק בלתי נפרד מהשוק ושיש לה מקום לצד הספרים המודפסים. אני מקווה מאוד שהיא לא תבוא במקומם, בסופו של דבר.

יעל גובר: אני רואה בספרים הדיגיטליים במה נוספת, שתאפשר להנחיל לקוראים הצעירים הן קלאסיקות והן ספרות עכשווית איכותית. אני סקרנית לראות מתי ואילו ספרי ילדים ייוולדו וייכתבו במיוחד למדיום הזה, ואם יצליחו להיות סוגה חדשה, כלומר, לא סרטון מצויר או משחק אינטראקטי.

שמעון ריקלין: הדבר היחיד שעולה בדעתי, שהספרים יהיו נגישים, שיקראו יותר. אבל כיוון שהפרסום יהיה קל יותר, אין בכך שום ערובה לאיכות.

נרי אלומה: לדעתי, העולם הדיגיטלי הוא בסך הכול פלטפורמה טכנולוגית. מבחינת איכות הטקסט והאיורים, אין שום שינוי לעומת הספר המודפס. אולי האופק הטכנולוגי שלי מוגבל ולכן אני מחמיצה דבר מהותי, אבל במסגרת מוגבלותי אני לא ממהרת להספיד את הספרות. אין מנוס מכך שהתפוצה של הספר הדיגיטלי תתרחב יותר ויותר על חשבון הספר המודפס, אבל הצורך האנושי בסיפור לא ייעלם אף פעם. העניין בספר הדיגיטלי לילדים  הוא לדאוג שהפעילויות לא יאפילו על הסיפור או יתפסו את מקומו. ספרים דיגיטליים לילדים הם היום יותר משחק מאשר ספר. אני מצפה שהספרות הדיגיטלית תפתח את עולם הספר עבור ילדים שמתקשים להיכנס אליו באופן הרגיל.

דלית לב: הספרות הדיגיטלית היא תוצאה של תהליך טבעי בעולם שהטכנולוגיה מתפתחת בו בקצב מסחרר. זו עוד דרך להעביר תכנים לילדים בדרך נגישה מאוד בתוך שניות מעטות, והיא מגרה מאוד לעשייה. ספרות ילדים מודפסת מאתגרת כל הזמן. אפשר ליצור ספרים נפלאים בנייר. ואפשר גם ליצור ספרים דיגיטליים מקסימים.

בשנים האחרונות רואים אור מעט ספרי שירה לילדים. האם, בדומה לשירה למבוגרים, השירה נתפסת כבלתי מסחרית? מהו הערך לדעתך בפרסום שירה לילדים?

נעה סמלסון: שוב שאלה שאין לי כל כך מושג מה לענות עליה. יש ערך בשימור העולם הזה של שירה לילדים, חשיפה של הילדים לשירה מגיל צעיר והיכרות עם עולם תרבותי שלם שאולי ירצו להמשיך לבקר בו בבגרותם. העשרת השפה, חשיפה לחריזה, למשקל, למוזיקליות.

חגי ברקת: השירה אכן נתפסת כפחות מסחרית גם בתחום הילדים. אני לא רואה ערך מיוחד בשירה לעומת סיפורת. אם מדובר בטקסט טוב, זה לא משנה באיזו צורה הוא מגיע. אני מאוד אוהב למשל את ז’אנר הנונסנס, שבו לצורת השיר יש מקום של כבוד. הייתי שמח אם היו מתפרסמים יותר ספרי נונסנס בארץ, גם שירה וגם סיפורת.

יעל גובר: לשירה באמת קשה לשרוד – לקלאסית קצת יותר קל, לחדשה קשה מאוד. אותי זה ממש מתסכל.  שירים טובים תמיד מצליחים ללכוד איזשהו רגע אחד קטן ולמסור אותו באיפוק ובדיוק. הם משתעשעים עם השפה כמו שרק שירה יודעת לעשות. זאת אמנות נפרדת, שאסור שתיכחד. ואם לא נחשוף אותה בפני ילדים ולא נלמד אותם ליהנות ממנה, איך היא תשרוד?

שמעון ריקלין: השירה נתפסת כלא מסחרית, אם כי מדי פעם מנסים. נראה לי ששירה (מע)שירה את עולמו של הילד (גם של המבוגר), היא פותחת לפניו עולם של דימויים ושפה (בשיר הרבה יותר קל לשרבב מילים חדשות או “קשות”) שלסיפור “אין זמן להתעכב עליהם”.

נרי אלומה: בגיל הינקות ממלאים השירים המולחנים את עולמם של התינוקות, מתווכים אותו עבורם, ויוצרים קשר בינם לבין הדמויות הקרובות המקיפות אותם. כשהפעוט מתחיל לקלוט את השפה הוא לא יכול להכיל אלא טקסטים קצרים שעיקרם המוסיקליות  – חזרה, חריזה, משקל, מצלולים. כגון השירים של פניה ברגשטיין: “לפרה האדומה יש עגלה קטנה חומה/ את ראשה היא ליקקה/ ונתנה לה נשיקה”.  נדמה לי שעבור קהל היעד הזה עדיין מיוצרים ספרי שירים. בעצם רבים מספרי הקרטון הם ספרי שירים. בגיל הגן, כשהיכולת הקוגניטיבית מתפתחת ועולמו של הילד מתרחב, הוא איננו מסתפק בשיר. הוא מבקש מהלך עלילתי וההורה ההישגי ממהר לענות על צרכיו, ולפעמים אף להקדים אותם, ולספק לו ספרים מתאימים. בשבוע הספר נתקלתי לא פעם בהורים שאומרים “ספרי קרטון כבר קטנים על הילד שלי”, וכשאני שואלת מה גיל הילד, מתברר שהוא בן חצי שנה בלבד. חלק גדול מההורים משתתף בבלי דעת במרוץ שבו הוא תופס עצמו כאחראי על פיתוח הקוגניציה של הילד, ולא פעם  זה בא על חשבון צרכים אחרים של הילד. רק הורים שבעצמם אוהבים שירה יוכלו להעביר את קסמה לילדיהם. אין לדעתי תחליף לכוחו של השיר להעביר בצורה מרוכזת וממוקדת חוויה ורגש.

"מנפלאות גן החיות" מאת לאה גולדברג, עריכה: נרי אלומה (פועלים וכנרת)

דלית לב: אני אוהבת מאוד שירה. הוצאת הספרים הראשונה שעבדתי בה הייתה הוצאת “עקד”, שהוציאה לאור בעיקר ספרי שירה למבוגרים. אני מאמינה שחשוב מאוד לקרוא שירה לילדים כבר מינקות. המקצב שבשיר מרגיע ומנחם כמו נענועי העריסה. שיר הוא קונקרטי פחות מסיפור ולירי יותר ממנו, ולכן מאפשר לילד לצלול לתוכו ואינו דורש ממנו לעקוב אחר הנרטיב. כך הילד נחשף לשפה לירית מגוונת, לחריזה ולמשחקיות שבה.

אני מוציאה ספרי שירה בסדרת שירה לילדים צעירים. הספרים מאוירים בעדינות ובדיאלוג ישיר עם הכתוב. בקרוב יצאו בסדרה: שירי טשרניחובסקי באיוריה של ליאורה גרוסמן, ושירים של דפנה בן צבי באיוריה של עפרה עמית. פורמט אחר של ספרי שירה שאני אוהבת מאוד הוא שיר אחד המשתרע על ספר שלם, המכונה “פיקצ’ר בוק”. זו מגמה פופולרית בארץ ובעולם. בקרוב יצא לאור שיר של דליה רביקוביץ באיוריה של שמרית אלקנטי.

אנא צייני ספר שערכת שאת אוהבת במיוחד. 

נעה סמלסון: “איזידורה, איזה יום!” מאת לינדה סמית, איורים מרלה פרייזי – ילדים. “ככה אני חיה” עכשיו מאת מג רוסוף – נוער.

חגי ברקת: בדני ספרים – “שירים עם פרח של תכלת בדש” מאת עודד בורלא. בסדרת הרפתקה קשה לבחור, אבל בעיקר “פנג הלבן” של ג’ק לונדון, “ילדי המים” של צ’רלס קינגסלי, “במבי” של פליקס זאלטן ו”ספר הג’ונגל” של רודיארד קיפלינג.

יעל גובר: “ואיך קוראים לך עכשיו” מאת תמי שם טוב.

שמעון ריקלין: “ילדי בית הזכוכית” מאת יעל פורמן. בשפה פשוטה, פורשת יעל סיפור “מד”בי” שמטפל בבעיות מוסריות חשובות מאוד, ללא מילה אחת של הטפה – הכול דרך הסיפור.

נרי אלומה: אינני יכולה לציין ספר מסוים. כולם היו בניי…

דלית לב: את כל ספרי הילדים שערכתי אני אוהבת. אך זו הזדמנות מצוינת להזכיר את הספר “עלילות איננה־אישתר בשאול” שכתבה ש. שפרה – המשוררת, הסופרת, החוקרת והמתרגמת הנפלאה שנפטרה בפברואר השנה, ימים אחדים לאחר צאת ספרה לאור. שיתוף הפעולה הרציני, המפרה והמרתק שנרקם בין ש. שפרה לבין המאיירת המעולה כריסטינה קדמון בשילוב המסירות והעבודה הרבה שהן השקיעו יצרו ספר חשוב, יפהפה ואינטליגנטי.

כתיבת תגובה

11 תגובות:

  1. דפנה הגיב:

    נרי אלומה, הזדהיתי עם כל מילה שלך לאורך הראיון. אני מודה לך ומעריכה את דברייך הכנים והגלויים המציגים את התמונה ללא כחל וסרק. בחרתי לצטט בנושא הכאוב:
    “אין לנו ברירה אלא לעשות שיקולים מסחריים…לספרות מתורגמת יש יתרון על ספרות מקור…יש לנו אינדיקציה אם הספר הוכיח את עצמו מבחינה מסחרית…במקרה של קלסיקות אנחנו מניחים שספר הנושא את שמה של גולדברג, למשל, יש לו יתרון לא רק ספרותי אלא גם מסחרי, על פני ספר שכותבו הוא אנונימי…לשאלת השפעתו של העורך…עם כל הצער שבדבר העורך היום נאלץ להתאים את עצמו וללכת עם המגמות…שמושפעות ממה שקורה בחו”ל…וממה שקורה בענף הספרים בארץ, כשרוב ההוצאות נמצאות במצב הישרדותי…”

  2. עינת ברעם אשל הגיב:

    תודה רבה על רב שיח מרתק. מצאה חן בעיניי תשובתה של דלית לב: יצירה טובה היא יצירה שקשה להבין איך לא נכתבה קודם לכן.

  3. מאירה פירון הגיב:

    חבל שההוצאות לאור צריכות לפעול “במצב הישרדותי” – במיוחד כשמדובר בספרות ילדים ונוער – תחום חשוב כל כך. צריך להבין שבדיוק כמו שידוע שיחס רגשי כלפי ילדים וטיפוח הנפש קובע עד כמה הוא יהיה מבוגר מאושר ומצליח, טיפול שיניים מכריע לגבי יופי החיוך העתידי שלו, ספורט ותזונה נכונה ישפיעו על הבריאות שלו כבוגר – כך גם ההיצע הספרותי קובע ומגבש טעם, תפיסת עולם, ראיה תרבותית, עומק ומה לא. לא חשוב לנו איך איזה מין ילד אנחנו מגדלים?

  4. חן הגיב:

    למה נכתב בגוף שלישי (‘ההוצאות לאור’) ולא בגוף ראשון ‘אנחנו’? האם ההוצאה שלך- ‘טל מאי’ אינה פועלת ‘במצב הישרדותי’ ואינה מעדיפה להוציא לאור על-פי שיקולים מסחריים במקום שיקולים ספרותיים?

  5. מאירה פירון הגיב:

    גם ההוצאה לאור שלי פועל במצב הישרדותי וחבל שכך.

  6. רחל סטולרו הגיב:

    תודה על רשימה מרתקת. עבורי, העורכים בהוצאות הם סוג של אלוהים בזעיר-אנפין, חורצי גורלות 🙂 מעניין לקבל הצצה לתוך הראש שלהם ולהבין את השיקולים וההתלבטויות שמאחורי ההחלטות.

  7. חן הגיב:

    רב שיח מרתק המעיד על ההבדלים בתפיסת העורכים את תפקידם.
    אכן, חלקם מתיימרים להיות כאלוהים:
    “תפקידה של העורכת הספרותית הוא למלוך על יקום ספרות הילדים בהוצאה.”
    או:
    “עורך ספרים טוב מתקן ומעצים ולפעמים מציל את הספר מסכנות איומות…עורכים הם אלו…שאחראים למגמות הספרותיות.”
    ואילו אחרים: (שימו-לב)
    “אין לי יומרה לקבוע מגמות.”
    או:
    “נעים לי לחשוב שאני פייה שעושה קסמים…אבל כשהסיפור הוא טוב, הוא טוב בזכות עצמו.”
    או:
    “לעריכה טובה נדרשים כישורים רבים…קפדנות ויסודיות לצד מעוף וגמישות…בנוסף לאלה…נדרשת צניעות.”
    ואם כבר יש מישהו המתקרב ל’אלוהות’ מבחינת יצירה-בריאת עולם, אלו הם הסופרים והמשוררים!

  8. חן הגיב:

    הכוונה, כמובן, ל’בריאת עולם’ בדיוני שהסופרים והמשוררים מסוגלים ‘לברוא’ בעזרת המילים. ודאי שבעזרת כישורים נוספים שנתברכו בהם כמו: דמיון, מעוף, העזה, תשוקה להבעה וכד’, כפי שיש לכל אמן יוצר.

  9. התייחסות של ילד אל סיפור שונה מזו של מבוגר. הואיל והעולם ותכולתו נבראים לפעוט רק ברגע שהוא פוגש בהם לראשונה, הוא בוחן אותם ללא כל יידע מקדים. לרשותו עומדת הפנטסיה, שבה הוא ניחן מטבע בריאתו, והיא המוליכה אותו לבניית הקשרים שרק ראש של ילד יכול להרכיב. עדין יש לו אמון מלא בכל תופעה בלתי אפשרית בעיני מבוגר. על כן העורך של ספרות לילדים צריך להיות כזה שהדלת אל “הראש הילדי” שלו טרם ננעלה מאחוריו בדרכו להיות איש, והוא יכול לזהות בטקסט את הניצוצות שילד עשוי להפיק ממנו. עם זאת יש לו ראש של בוגר תבוני בעל יידע רחב בתחום, לשון עשירה, יכולת לברות את התבן מן הבר וכושר להנחות כותבים. מובן שעליו גם לדעת לנהל תהליכי הפקה.
    בחירת חומרים בימינו כבר לא תמיד מסורה בידיו, לצערי. השוק רווי בספרים שלא עברו שום בקורת איכות, הן כאלה שהופקו באופן פרטי על חשבון הכותב, והן על ידי הוצאות ספרים שחוסכות בהשקעה. לעיתים קרובות הכותבים ה”פרטיים” (שאינם עוברים דרך מו”ל) מתעקשים שלא לקבל עצת עורך שמנחה אותם איך לחדד את המסרים של אמירתם הספרותית בהגיבם: “אבל ככה אני מדבר”. יש גם מו”לים שמנחים את העורך להפיק יצירות דלות לפי טעם השוק. זכור לטוב אוהד זמורה ז”ל שהוציא לאור את תרגומי ל”סוסון גבנונון” של יירשוב באומרו: “מעולה! אני יודע שזה לא יהיה רב מכר, אבל זה עושה כבוד להוצאה!”

  10. ליאורה גרוסמן הגיב:

    מתאים לי, כמובן לראות את הכתבה שנה אחרי שהיא פורסמה, אך לאור כמה מהתגובות אני חיבת להגיב, גם אם באיחור רב. זכיתי לעבוד (די הרבה בעצם) עם שלוש עורכות שרואיינו פה – יעל גובר, נרי אלומה וכמובן דלית לב. עם עורכת רביעית חלקתי סטודיו, וחברות רבת שנים (שלום לך נעה סמלסון). אין לי מספיק מילים להדגיש עד כמה חשובה עבודתו של העורך המעולה ליצירת ספר הילדים. וכן – העורך – אם הוא לא “מלך” (ואני לא בטוחה שהוא לא) הרי שהוא בוודאי הקוסם הנסתר, הדאוס אקס מקינה, כמו שאמרה דלית, שמוציא מאיתנו את מה שאפילו אנחנו לא יודעים שיש לנו, סופרים ומאיירים כאחד. עם כל הכבוד לסופרים ולמשוררים – עוד לא נתקלתי באחד מהם (ואחרי למעלה מ200 ספרים אני חושבת שהרווחתי את הזכות להגיד זאת) שלא נזקק לעריכה רצינית כדי להביא את הספר למצבו הסופי. שלא לדבר על הרגישות הרבה שבה העורך טווה את חוטי השתי (הסופר לצורך העניין) בחוטי הערב (המאייר כמובן), כדי ליצור את האריג הקסום ממנו מורכב ספר הילדים. כל דבר שאני – כל מה שהפך אותי למאיירת שאני – אני חייבת בחלקו לעורכים שלי. אני לא שוכחת את זה.

  11. זוהר אביב הגיב:

    שמחה לראות מקום של שיח אינטיליגנטי על כתיבהמועריכה. כאחת שכתבה 70 ספרים אני מודה מכל הלב לרחל אפק לנאווה צלר שגרמו לי לקרוא את ספריי וליהנות מהם שוב כאילו נשלחו משמיים. השילוב של סופר ועורך הוא כמו שילוב פעולה של שני כנפי המטוס שבעזרתם היצירה ממריאה לשחקים.

כתיבת תגובה