6 ספרות

רוניה בת השודד / אסטריד לינדגרן

בלעדי - פרסום הפרק הראשון של הספר "רוניה בת השודד"

ספטמבר 8, 2017  

הספר “רוֹניָה בת השודד” מאת אסטריד לינדגרן יצא לאור בעברית בשנת 1981 בהוצאת “עם עובד”, ואזל עם השנים. בעקבות ביקוש הולך וגובר לספר זה הוא חודש בארץ ובעולם, ובו איוריו של המאייר היפני קצויה קונדו. הספר תורגם על ידי תמר שלמון־נסי. אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הראשון של הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח”צ)

פרק ראשון

בלילה שנולדה רוֹנְיָה השתוללה סוּפת רעמים על ההר של מָטִיס. כל כך עזה הייתה הסופה עד שגרמה לכל השֵׁדוֹנים שביער שיזחלוּ בבהלה לתוך מחילותיהם. רק ציפורי הטרף האכזריות העדיפו מזג אוויר סוער כזה על פני כל מזג אוויר אחר. הן התעופפו להן מעל מבצר השודדים שעל ההר של מטיס, משמיעות צווחות וצריחות מחרישות אוזניים. הרעש שהקימו הפריע ללוֹבִיס ששכבה בתוך המבצר מצפה ללידת תינוקהּ. היא אמרה למטיס: “גרש את ציפורי הטרף האיומות האלה, אני זקוקה לשקט. איני יכולה לשמוע מה אני שרה!”

מובן מאליו היה שלוביס תשיר בשעה שתלד. כך קל לה יותר, אמרה בנחישות, והילד שייוולד יהיה ילד שמח יותר כי יבוא לעולם מלא שירים.

מטיס נטל את הקשת שלו וירה כמה חִצים.

“הִסתלקו לכן, ציפורי טרף!” צעק, “הלילה ייוולד לי תינוק, את זה אני יכול להבטיח לכן, מכשפות זקנות!”

“הלילה ייוולד לו תינוק”, צווחו ציפורי הטרף, “תינוק קטן ומכוער שייוולד בלֵיל סופה ורעם!”

שוב ירה מטיס, והפעם היישר אל להקת הציפורים, אבל הֵן פשוט צחקו לו והתרחקו במעופן מעל ראשי העצים.

כל אותה שעה, בעוד לוביס שוכבת לה שם ושרה בעת לידתה, ומטיס מנסה לגרש את ציפורי הטרף, ישבו השודדים שלו מסביב לאח בחדר האוכל הגדול, אכלו, שתו והשתוללו. הרעש שהקימו היה דומה לרעש של ציפורי הטרף בחוץ. אבל הם היו מוכרחים לעשות משהו בזמן שחיכו. ואמנם כולם חיכו למה שעומד לקרות במגדל. זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם כשודדים שנולד ילד במבצר של מטיס.

פֵּר הרזה ציפה לכך יותר מכולם.

“אני מקווה שהתינוק השודד הזה יקדים לצאת”, אמר. “אני כבר זקן וחלש, וחיי כשודד יסתיימו בקרוב. הייתי שמח לראות מנהיג חדש לחבורת השודדים לפני שאני פורש”.

באותו הרגע שאמר זאת נפתחה הדלת, ומטיס נכנס בריצה. מרוב שמחה הוא השתטה. הוא רץ מסביב לאולם וקיפץ לגובה, וכל זאת מתוך שמחה אמתית. הוא צעק כמו מטורף.

“נולד לי תינוק! אתם שומעים מה שאני אומר? נולד לי תינוק!”

“איזה מין תינוק זה?” שאל פר הרזה ממקומו שבפינה.

“בת שודדים, שמחה גדולה!” צעק מטיס, “בת שודדים, הנה היא באה!”

ומעל למפתן הגבוה הופיעה לוביס והתינוקת בזרועותיה. השודדים השתתקו מיָד.

“אני חושב שמרוב שמחה לא תצליחו לבלוע את הבירה שבגרונכם”, אמר מטיס. הוא לקח את התינוקת מידיה של לוביס ועבר בין השודדים כשהוא נושא אותה בידיו.

רוניה איור 1

“הנה! אתם רוצים לראות את התינוקת היפה ביותר שנוֹלדה אי־פעם במבצר שודדים?”

בתו שכבה בזרוֹעותיו והביטה בו בעיניים פקוחות.

“אפשר לראות שהתינוקת הזאת כבר מבינה משהו”, אמר מטיס.

“איך יקראו לה?” שאל פר הרזה.

“רוֹנְיָה”, אמרה לוביס, “כבר מזמן החלטתי על כך”.

“ואם היה נולד בן?” שאל פר הרזה.

לוביס הביטה בו במבט שקט ורציני. “אם החלטתי שיקראו לתינוק שלי רוניה, היא הייתה מוכרחה להיוולד רוניה!”

אחר כך פנתה למטיס.

“אתה רוצה לתת לי אותה עכשיו?”

אבל מטיס לא רצה להיפרד מבתו מהר כל כך. הוא הביט בה בהערצה ממש: בעיניה הבהירות, בפה הקטנטן, בשֵׂעָר השחור ובידיה חסרות האונים. כל גופו רעד מרוב אהבה.

רוניה איור 2

“ילדונת שלי, בידיים הקטנות האלה שלך את כבר אוחזת בלבם של השודדים שלי”, אמר. “קשה להבין את זה, אבל זהו המצב”.

“אפשר להחזיק אותה קצת?” ביקש פר הרזה. ומטיס הניח את רוניה בזרועותיו של פר הרזה כאילו הייתה ביצה של זהב.

“הנה, אני מניח בידיך את מנהיגת השודדים החדשה שאתה מדבר עליה כבר כל כך הרבה זמן. תעשה מה שתעשה, אבל אל תפיל אותה, וָלא — זו תהיה שעתך האחרונה”.

אבל פר הרזה רק חייך אל רוניה בפיו חסר השיניים.

“היא חסרת משקל כמעט”, הוא הניף אותה מעלה-מטה כמה פעמים.

הדבר הכעיס את מטיס, והוא מיהר לקראת ילדתו.

“לְמה ציפית, ראש תבן? למנהיג שודדים שמן, גדול ובעל זקן מחודד, הה?”

עכשיו הבינו השודדים שאם הם רוצים לשמור על מצב רוחו הטוב של מטיס, אסור להם להעיר כל מיני הערות בנוגע לתינוקת. והם גם ידעו שפשוט לא כדאי להכעיס אותו ולכן ישבו כולם מסביב והביטו בהערצה בתינוקת החדשה. הם גם שתו הרבה בירה לכבודה ושימחו בכך את מטיס עד מאוד. הוא התיישב לו ביניהם על הכיסא הגבוה שלו ושוב ושוב הראה להם את ילדת הפלא שלו.

“זה יהרוס לבּוֹרְקָא את החיים”, אמר מטיס. “הוא יֵשב לו בקן השודדים המדכא שלו ויחרוק שיניים מרוב קנאה. שוד ושבר! החריקות יהיו נוראות כל כך שכל ציפורי הטרף הפראיות והגמדים האפורים ביער שלו יאטמו את אוזניהם, תאמינו לי!”

פר הרזה נענע בראשו בשמחה לאיד ואמר בגיחוך עצור: “בטח שזה יהרוס לבורקא את החיים. עכשיו יש למטיס צאצא שימשיך לשאת את שם המשפחה; אבל שם משפחתוֹ של בורקא יימחה לעולם ועד”.

“נכון”, אמר מטיס, “יימחה לעולם ועד! למיטב ידיעתי עד כה לא הוליד בורקא ילד, ונראה שהוא גם לא מתכונן לעשות את זה”.

ואז נשמע רעם אדיר שכמותו לא נשמע מעולם ביער של מטיס. אפילו השודדים החווירו. פר הרזה נפל היישר על גבו, הוא חש חולשה בכל גופו. רוניה בכתה בקול מעורר רחמים. כולם הופתעו, והדבר זעזע את מטיס הרבה יותר מקולו של הרעם.

“הילדה שלי בוכה”, צעק, “מה עושים, מה עושים?”

אבל לוביס עמדה לידו שלווה. היא נטלה ממנו את הילדה, הניקה אותה והבכי נפסק.

“זה נשמע כמו קול נפץ ממש”, אמר פר הרזה לאחר שנרגע קצת גם הוא, “אני נשבע בשם השטן שהסופה פרצה”.

רוניה איור 3

ואמנם פרצה הסופה ובכל עוּזה, כפי שנוכחו בבוקר. המבצר העתיק שבמרומי ההר של מטיס נבקע באמצעיתו. למן חומת האשנבים שהייתה המקום הגבוה ביותר ועד למרתפים העמוקים היה עתה המבצר כולו מחולק לשניים. ובין שני החלקים נבקעה תהום.

“רוניה, חייך התחילוּ בצורה מרשימה למדי”, אמרה לוביס, שעמדה ליד החומה ההרוסה והתינוֹקת בזרועותיה. מטיס השתולל כמו חיית פרא. איך ייתכן שיקרה בכלל דבר כזה למבצר של אבות אבותיו!!! אבל מטיס לא היה מסוגל לכעוס זמן רב ומצא תמיד סיבות להתעודד.

“אָהוֹי, כן, אולי עכשיו יהיו פחות מחילות ומרתפים ומקומות מלאים אשפה, ואיש לא יתעה עוד במבצר של מטיס. אתם זוכרים שפר הרזה אבד ולא חזר ארבעה ימים!”

פר הרזה לא אהב שמזכירים לו את הסיפור הזה. הוא תעה בדרך שלא באשמתו, הוא רצה לגלות מהו גודלו האמתי של המבצר של מטיס, ומה שאכן גילה הוא, שהמבצר היה גדול דיוֹ עד שאפשר לאבד בו את הדרך. מסכן שכזה. הוא היה חצי מת כשמצא לבסוף את הדרך בחזרה אל אולם האבן הגדול. תוֹדה לאל שהשודדים הקימו רעש, והוא הצליח לשמוע אותם מרחוק. וָלא לא היה מוצא את דרכו בחזרה.

“במילא לא השתמשנו אף פעם בכל המבצר”, אמר מטיס. “ונמשיך לחיות באולם שלנו ובחדרי השינה ובחדרי המגדל שחיינו בהם תמיד. הדבר היחיד שמרגיז אותי הוא שבית השימוש נהרס. שוד ושבר! בית השימוש נמצא עכשיו מעבר לתהום, ואני משתתף בצערו של כל מי שלא יוכל להתאפק עד שנבנה מִבנה חדש!”

אבל בעיה זו נפתרה עד מהרה, והחיים במבצרו של מטיס חזרו למסלולם הרגיל. דבר אחד בכל זאת השתנה — עתה חָייתה שם תינוקת קטנה, ולדעתה של לוביס, הצליחה קטנה זו לשגע לאט־לאט את מטיס ואת כל השודדים. אמנם הם לא ניזוקו מכך שנעשו זהירים יותר ונהגו ביתר רכות ואיפוק, אבל כל דבר צריך להיעשות במידה. זה היה לא טבעי ששנים עשר שודדים ומנהיג שודדים אחד יֵשבו מסביב לשולחן כמו עדר כבשים זורחים מאושר, וכל זאת מפני שאיזו ילדה קטנה למדה לזחול מסביב לאולם האבן. נכון שרוניה זחלה מסביב במהירות לא רגילה. ונכון שהתקדמה מהר משום שדחפה קדימה את הרגל השמאלית, והשודדים חשבו שזה תכסיס נפלא ממש. אבל למרות כל זה, כדברי לוביס: רוב הילדים לומדים לזחול ללא קריאות הידד רמות, ובלי שאביהם ישכח את כל חובותיו ויזניח את עבודתו.

“אתה רוצה שבורקא ישדוד גם ביער של מטיס?” שאלה לוביס בכעס ברגע שהגיעו השודדים ומטיס בראשם כחץ מקשת הביתה כדי לראות איך רוניה אוכלת את הדייסה שלה לפני שתשכיב אותה לוביס לישון.

אבל מטיס לא הקשיב לטענות האלה. “רוניה שלי, יוֹנתי הקטנה”, קרא, ורוניה מיהרה ודחפה בחזקה את רגלה השמאלית ונעה לקראתו מיָד עם הופיעו בדלת. הוא התיישב כשיונתו הקטנה על ברכיו והאכיל אותה דייסה לעיניהם של שנים עשר השודדים שלו. קערת הדייסה עמדה על האח הסמוכה כדי שבנקל יוכל להאכיל אותה בידי השודד המגושמות שלו. הרבה דייסה נשפכה על הרצפה, ומדי פעם הלמה רוניה בכפית כך שכמות הגונה של דייסה ניתזה על גבותיו של מטיס. בפעם הראשונה שזה קרה צחקו השודדים בקול רם, ורוניה נבהלה, אבל כשנוכחה לדעת שמעשיה משעשעים אותם, עשתה זאת שוב וגרמה בכך הנאה מרובה לשודדים, מכל מקום יותר מאשר למטיס. אבל מטיס סבר שכל מה שעשתה רוניה נהדר, ושאין דומה לה על פני האדמה.

אפילו לוביס לא יכלה להתאפק מלצחוק כשראתה את מטיס יושב שם, הילדה על ברכיו ודייסה על גבותיו.

“מטיס, יקירי, מי היה חושב שאתה הוא מנהיג השודדים החזק ביותר בכל היערות וההרים מסביב! לוּ ראה אותך בורקא עכשיו, הוא היה מתפוצץ מצחוק ממש!”

“ואני הייתי מיד מוחה את הצחוק מעל פניו”, אמר מטיס בשקט.

בורקא היה האויב העיקרי שלו. אביו וסבו של בורקא היו האויבים העיקריים של אביו ושל סבוֹ של מטיס. מאז ומתמיד שררה מחלוקת בין משפחת בורקא למשפחת מטיס. כל ימיהם עסקו בשוד והטילו טרור ופחד על סביבתם. אנשים ישרים שעברו דרך היער האפל על סוסיהם ועגלותיהם היו שרויים בפחד מתמיד כשעברו באזור שבו פעלו השודדים.

“אלוהים יעזור למי שעוברים בדרך של השודדים”, כך אמרו האנשים. הם התכוונו למעבר הרים צר שנמצא בין היער של בורקא ובין היער של מטיס, שם נמצאו תמיד השודדים, אם ממשפחת בורקא או אם ממשפחת מטיס. ההבדל ביניהם לא היה גדול, מכל מקום בעיני מי שנשדדו.

אבל בעיניהם של מטיס ובורקא היה ההבדל עצום. הם נלחמו על השלל בחירוף נפש, ואם לא עברו די סוחרים בדרך, שדדו זה את זה אפילו ללא היסוס.

רוֹניה לא ידעה דבר. היא הייתה צעירה מדי. היא לא ידעה שאביה הוא מנהיג שודדים המטיל מוראו על כולם. בשבילה לא היה אלא אבא מטיס המזוקן והחביב שצחק ושר והאכילהּ בדייסה שערבה לחִכּה.

רוניה גדלה מדי יום ביומו והתחילה לחקור את העולם מסביבה. זמן רב חשבה שהעולם כולו הוא אולם האבן הגדול שאהבה להיות בו. היא הרגישה את עצמה שם בטוחה למדי בשבתה מתחת לשולחן הגדול והארוך משחקת לה באבנים ובאִצטרובלים שהביא לה מטיס.

רוניה איור 4

אולם האבן לא היה מקום רע כלל לילדה. היא יכלה לשחק שם וללמוד הרבה. ובערב אהבה רוניה להקשיב לשירת השודדים מסביב לאח הבוערת. היא ישבה לה בשקט מתחת לשוּלחן והקשיבה עד שידעה בעל פה את כל פזמוני השודדים. אחר כך הצטרפה אליהם גם היא בקול צלול כפעמון. מטיס נפעם מזמרתה הנעימה כל כך והיה בטוח שאין כמוה. היא למדה גם לרקוד, כי כשהשודדים היו במצב רוח מתאים, הם רקדו וקיפצו כמו משוגעים. עד מהרה למדה רוניה לרקוד כמוהם, ומטיס נהנה מאוד למראה בתו הרוקדת, מדלגת ומקפצת בקפיצות שודדים. וכשהתיישבו השודדים מסביב לשולחן כדי להיטיב את לִבּם בכוס של בירה, התגאה והתפאר בכל כישוריה.

“מעודכם לא ראיתם יפהפייה כזו בעלת עיניים כהות ושֵׂעָר שחור. ואילו אני ראיתי, כידוע לכם!”

השודדים הנהנו בראשם והסכימו לכל מה שאמר, אבל רוניה ישבה לה בשקט מתחת לשולחן משחקת באבנים ובאִצטרובלים שלה, וכשהייתה נתקלת ברגלי השודדים בנעלי הבית הישנות שלהם העשויות מעור, הייתה משחקת בהן כאילו היו העִזים שלה שקשה להשתלט עליהן. כמו אלה שראתה בדיר בשעה שהצטרפה אל לוביס לחליבה.

רוניה לא ראתה הרבה יותר מזה בחייה הקצרים. היא לא ידעה כלום על מה שמתרחש מחוץ למבצר של מטיס, ויום בהיר אחד הבין מטיס שהגיע הזמן שתראה עוד דברים (אף על פי שזה לא מצא חן בעיניו כלל וכלל).

“לוביס”, אמר לאשתו, “ילדתנו צריכה ללמוד איך חיים בּיער של מטיס. הניחי לה לצאת לדרכה!”

“אה, סוף־סוף הגעת גם אתה למסקנה הזאת”, אמרה לוביס, “לו זה היה תלוי בי, זה כבר היה קורה מזמן”.

ומאז הייתה רוניה חופשייה לשוטט כאוות נפשה בכל מקום. אבל קודם לכן ביקש מטיס לומר לה כמה דברים.

“תיזהרי מציפורי הטרף ומהגמדים האפורים ומהשודדים של בורקא”, אמר.

“איך אדע שאלה הם באמת ציפורי הטרף, הגמדים האפורים והשודדים של בורקא?” שאלה רוניה.

“את כבר תדעי”, אמר מטיס.

“בסדר”, אמרה רוניה.

“ותיזהרי שלא תלכי לאיבוד ביער”, אמר מטיס.

“מה אעשה אם אלך לאיבוד?” שאלה רוניה.

“תחפשי את הדרך הנכונה”, אמר מטיס.

“בסדר”, אמרה רוניה.

“ותיזהרי שלא תיפלי לנהר”, אמר מטיס.

“ומה אעשה אם אפול לנהר?” שאלה רוניה.

“תשחי”, אמר מטיס.

“בסדר”, אמרה רוניה.

“ותיזהרי שלא ליפול לתוך בקע הגיהינום”, אמר מטיס.

הוא התכוון לתהום שנפערה בין שני חלקי מבצרו ביום שהשתוללה הסופה.

“ומה אעשה אם אפול לתוך בקע הגיהינום?” שאלה רוניה.

“אם זה יקרה, כבר לא תוכלי לעשות כלום”, אמר מטיס, ופתאום נתן קולו בצעקה כאילו נתקעו בלבו כל הדברים הרעים כסיכה חדה.

“בסדר”, אמרה רוניה לאחר שחדל מטיס מצעקתו, “לא אפול לתוך בקע הגיהינום, זה הכול?”

“מובן שלא”, אמר מטיס. “אבל את כבר תגלי הכול בעצמך, לאט־לאט, ועכשיו לכי לך!”

רוניה איור 5

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. עטרה אופק הגיב:

    חבל, חבל שהספר לא תורגם מחדש. התרגום הישן עצי וחסר חן. עם כל אהבתי לאסטריד לינדגרן, אני ממש סובלת כשאני מנסה לקרוא אותו.

  2. שחר קובר הגיב:

    אני ממש מסכים עם עטרה. במקרה, זה כבר כמה ימים שאני מקריא את הספר בתרגום הישן לילדים שלי, (לקחנו את הספר מהספריה), והוא פשוט לא עובד.
    אני גם לא מבין את הבחירה באיורי מנגה די מיושנים כאלו.
    ובלי קשר לתרגום, אני חושב שהספר הזה הוא מהפחות מוצלחים מספריה של לינדגרן. לעומת זאת, הקראתי להם לא מזמן את מיו-מיו שלי, וזאת פשוט יצירת מופת.

  3. שחר קובר הגיב:

    נ.ב – אני יודע שהאיורים חדשים, הכוונה שלי שהאופי שלהם מיושן.

  4. עטרה הגיב:

    היי, אני ממש מסכימה עם שחר 🙂 הרמתי ידיים והפסקתי לקרוא אותו. קשה לי להבין איך עפרה רודנר (שלרוב אני מחבבת את ביקורותיה) נתנה לו 10 בטבלת המבקרים של “הארץ, ספרים” עם תרגום כזה (ואכן מבקרי המוסף בקושי מתייחסים לאיכות התרגום ברשימותיהם). וקשה להבין גם איך בימינו, כשכבר יש כמה וכמה מתרגמות טובות מאוד משוודית, מתקמצנים בהוצאה מכובדת על תרגום חדש ורענן שמכבד את הסופרת, ועל איורים רלוונטיים.
    ושחר’קה, “מיו-מיו” זה הספר הכי מדהים בעיניי (וגם דוגמה ומופת לתרגום מיושן וארכאי-כביכול אבל יפהפה ונפלא, שאין צורך לגעת בו כמעט). מקווה שהילדים שלך מספיק חסינים מהעצב התהומי שלו. בעיניי זה אחד מספרי הילדים הבודדים, אם לא היחיד בעולם, שחסרונו של סוף טוב ומנחם לא מונע ממנו להיות מופלא.

  5. שחר קובר הגיב:

    כן, אני חושב שמכל הספרים של לינדגרן שקראתי, מיו-מיו הוא בהחלט הטוב ביותר.

  6. יעל הגיב:

    מאוד מאוד אהבתי את הספר בילדותי – כנראה בשנות השמונים התרגום הזה עדיין עבד. לאחרונה בתי קראה אותו באנגלית ואהבה אותו מאוד. חבל שהחליפו את האיורים המקוריים, הם נפלאים.
    בעיני אין מקום להשוות ספר כמו רוניה ליצירות מופת כמו מיו מיו שלי או האחים לב ארי – לספרות יש כל מיני תפקידים.

כתיבת תגובה