ריב הצעצועים / דינה וולוך, איור: תמר לב
נובמבר 27, 2016
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, בְּלַיְלָה שָׁחוֹר,
כְּשֶׁאַבָּא וְאִמָּא כִּבּוּ אֶת הָאוֹר,
שָׁכַבְתִּי לְבַד מְכֻסֶּה בִּשְׂמִיכָה,
וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת שֶׁל שִׂיחָה.
הֵי, מִי מְדַבֵּר כָּאן בַּלַּיְלָה בְּקוֹל?
בַּחֶדֶר יֶשְׁנִי רַק אֲנִי, זֶה הַכֹּל!
כְּבָר אִמָּא וְאַבָּא נִשְּׁקוּ לַיְלָה טוֹב,
הִדְלִיקוּ מִזְּמַן פַּנָּסִים בָּרְחוֹב.
שִׂיחָה בְּחַדְרִי? בֶּאֱמֶת, זֶה לֹא צְחוֹק!
צָרִיךְ בִּמְהִירוּת לְחַפֵּש וְלִבְדֹּק!
הוֹצֵאתִי מִתּוֹךְ הַשְּׂמִיכָה אֶת הָרֹאשׁ,
סָפַרְתִּי בְּשֶׁקֶט: “אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ”,
וְאָז בְּזִנּוּק, בְּדִיּוּק כְּמוֹ גִּבּוֹר,
הִצְלַחְתִּי לְבַד לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר!
וּמָה הִתְגַּלָּה לִי? מִתּוֹך הָאָרוֹן
מֵצִיץ הַכַּדּוּר וְאִתּוֹ הַדֻּבּוֹן,
וְעַל הַמַּדָּף כַּבָּאִית וּסְפָרִים –
כֻּלָּם מִשּׁוּם מַה הֵם לְגַמְרֵי עֵרִים.
רָבִים הֵם בַּחֶדֶר שֶׁלִּי בְּקוֹל רָם
אֶת מִי אֲנִי, יוֹנִי, אוֹהֵב מִכֻּלָּם.
הִתְחִיל לְדַבֵּר הַדֻּבּוֹן הָאָהוּב,
אָמַר בְּקוֹל רָם: “אֲנִי כָּל-כָּךְ חָשׁוּב!
כְּשֶׁיּוֹנִי הוֹלֵךְ בְּכָל עֶרֶב לִישֹׁן,
אֶת מִי הוּא רוֹצֶה? רַק אוֹתִי, הַדֻּבּוֹן!
בִּכְלָל לֹא צָרִיךְ לְנַחֵשׁ וְלִשְׁאֹל,
אֲנִי הַדֻּבּוֹן הֶחָשׁוּב לוֹ מִכֹּל!”
הִפְסִיקָה אוֹתוֹ כַּבָּאִית אֲדֻמָּה:
“לִהְיוֹת סְתָם דֻּבּוֹן זֹאת בִּכְלָל לֹא חָכְמָה!
אוֹמְרִים שֶׁלְּיוֹנִי אַף פַּעַם לֹא דַּי,
כְּשֶׁהוּא בְּפוּרִים מִתְחַפֵּשׂ לְכַּבַּאי.
הַבִּיטוּ אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב:
אוֹתִי, רַק אוֹתִי, מִכֻּלְּכֶם הוּא אוֹהֵב!”
וְאָז הִצְטָרֵף לַשִׂיחָה הַכַּדּוּר:
“אֲנִי הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב, זֶה בָּרוּר!
כִּי יוֹנִי רַק בִּי מְשַׂחֵק בְּכָל עֵת:
זוֹרֵק וְתוֹפֵס, מְכַדְרֵר וּבוֹעֵט.
הֲרֵי כַּדּוּרֶגֶל וְגַם כַּדּוּרְסַל
רַק בִּי, כַּמּוּבָן, לְשַׂחֵק הוּא יוּכַל!”
וְאָז הִתְעָרֵב הַקַּטָּר הָאָדֹם:
“תֵּדְעוּ שֶׁאוֹתִי הוּא רוֹצֶה כָּל הַיּוֹם!
כָּל יֶלֶד יָכוֹל לְהָבִין וְלִרְאוֹת
שֶׁבְּלִי קַטָּרִים רַכָּבוֹת לֹא נוֹסְעוֹת!
קַטָּר שֶׁל רַכֶּבֶת הוּא כָּל-כָּךְ חָשׁוּב!
בָּרוּר שֶׁאֲנִי הַמִּשְׂחָק הָאָהוּב!”
פִּתְאוֹם בַּפִּנָּה הִתְעוֹרֵר קוֹרְקִינֶט:
“אֲנִי מְדַבֵּר כְּמוֹ תָּמִיד רַק אֱמֶת!
אֲנִי צַעֲצוּעַ מְאֹד מְיֻחָד,
כִּי בִּי נוֹהֲגִים רַק בְּרֶגֶל אַחַת
וְרֶגֶל שְׁנִיָּה מַחֲזִיקִים בָּאֲוִיר.
לָכֵן אֵין כָּמוֹנִי נִפְלָא וְאַדִּיר!”
אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתָם, אֶת כֻּלָּם,
הָיִיתִי הֲכִי מְבֻלְבָּל בָּעוֹלָם.
חָשַׁבְתִּי: מוּזָר שֶׁהֵם לֹא שָׂמוּ לֵב.
הֲרֵי אֶת כֻּ-לָּ-ם אֲנִי כָּל-כָּךְ אוֹהֵב!
נִסִּיתִי לוֹמַר זֹאת בְּקוֹל, אַךְ חֲבָל,
מֵרֹב וִכּוּחִים לֹא הִקְשִׁיבוּ לִי כְּלָל…
זִנַּקְתִּי מִיָּד לַמִּטָּה כְּמוֹ גִּבּוֹר,
כִּבִּיתִי לְלֹא כָּל עֶזְרָה אֶת הָאוֹר,
כִּסִּיתִי מַהֵר אֶת הָרֹאשׁ בַּשְּׂמִיכָה,
לָחַשְׁתִּי: “שָׁלוֹם לָכֶם, לֵיל מְנוּחָה…”
דינה וולוך – חיה בחיפה. כותבת סיפורי ילדים. ספריה שראו אור: “הציפור ששכחה לעוף” (דני ספרים 2006) ו”משחק המחשב של יובל” (רימונים 2010)
תמר לב – מאיירת בוגרת בצלאל, ספרה הראשון לילדים יראה אור בהוצאת טל-מאי
[…] השיר נוקד באדיבות על ידי דינה וולוך. […]
[…] השיר נוקד על ידי דינה וולוך. […]