שבע הערות על “אבא שלי איש ציפור” / מרית בן ישראל
על תעופה, אובדן ואמנות בספרו של דיוויד אלמונד
נובמבר 3, 2010
אלמונד חוגג כשהוא ממציא טכנולוגיות מעוף: קפיצים וגלגלים, מטריות ומדחפים, זיקוקים וקלעים ממליון גומיות ורודות. הוא מזמן לתחרות לוליינים, אנשי גומי ודרווישים מחוללים, קשתנים הנמתחים על קשת בענן, אנשי דַבּור ודוכיפת וכן הלאה והלאה.
יופי של מחשבות! הקטנה שלי (אוטוטוטו בת 6) מאוד אהבה את הספר והתרגשה. היא לא התאכזבה מהסוף, אני חושבת שהיו טמונים רמזים והכנות לעניין. אני מודה שלי היה קשה יותר עם הדמות של האב חסר האונים ועם היפוך התפקידים המוחלט.
תודה לבי. בתור מי שסבלה קשות מהיררכיה כל הילדות, מ”ההורים יודעים יותר טוב” גם כשהם לא יודעים, יש משהו נפלא בחוסר השיפוטיות שבה מוצג האב המתפרק, בהרבה חן וחסד. ובכלל באופן שבו אלמונד טורף את הקלפים: בתיאור הילדה כמבוגר האחראי יש הרבה כבוד עוצמה, לא רק צקצוק שפתיים על גזלת הילדות, ובהתפרקות של האב יש גם צד יצירתי וצבעוני וחולם שמאזן את חוסר התיפקוד.
ובהזדמנות זו – אני מתפלאת שאף אחד עוד לא קפץ על האופן שבו נפנפתי את המאיירת. פשוט לא רציתי להיכנס לזה כי זאת שיחה אחרת. אני מבטיחה לפרט באתר שלי (לאו דווקא על פולי דנבר, אלא על מה שמפריע לי בהרבה איורים) לא בקרוב מאד אבל בחצי קרוב.