שבע הערות על “אבא שלי איש ציפור” / מרית בן ישראל

2 תגובות:

1. ליבי דאון הגיב:

   3 בנובמבר 2010 בשעה 12:30

   יופי של מחשבות! הקטנה שלי (אוטוטוטו בת 6) מאוד אהבה את הספר והתרגשה. היא לא התאכזבה מהסוף, אני חושבת שהיו טמונים רמזים והכנות לעניין. אני מודה שלי היה קשה יותר עם הדמות של האב חסר האונים ועם היפוך התפקידים המוחלט.

2. מרית בן ישראל הגיב:

   4 בנובמבר 2010 בשעה 12:16

   תודה לבי. בתור מי שסבלה קשות מהיררכיה כל הילדות, מ”ההורים יודעים יותר טוב” גם כשהם לא יודעים, יש משהו נפלא בחוסר השיפוטיות שבה מוצג האב המתפרק, בהרבה חן וחסד. ובכלל באופן שבו אלמונד טורף את הקלפים: בתיאור הילדה כמבוגר האחראי יש הרבה כבוד עוצמה, לא רק צקצוק שפתיים על גזלת הילדות, ובהתפרקות של האב יש גם צד יצירתי וצבעוני וחולם שמאזן את חוסר התיפקוד.
   ובהזדמנות זו – אני מתפלאת שאף אחד עוד לא קפץ על האופן שבו נפנפתי את המאיירת. פשוט לא רציתי להיכנס לזה כי זאת שיחה אחרת. אני מבטיחה לפרט באתר שלי (לאו דווקא על פולי דנבר, אלא על מה שמפריע לי בהרבה איורים) לא בקרוב מאד אבל בחצי קרוב.