שיהיה עם מי לצאת למסע / לי עברון
רשימת ביקורת על "ערי הזהב הנסתרות" מאת סקוט אודל
ינואר 30, 2017
תנו לי דמות להזדהות איתה, לאהוב או לשנוא, להרגיש שאני מכירה אותה – וטוב מזה, שהיא מכירה אותי – ואלך בעקבותיה עד קצווי תבל. אבל כשהדמויות נשארות בגדר קווי מתאר חסרי חיים על דף, הספר מסתיים ואני לא משתי ממקומי.
רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך
מאבק עבור תיקון עולם אינו עניין ליחידי סגולה / מור פוגלמן-דבורקין
לאינטימיות הזו שמלאלה מצליחה ליצור עם הקורא ישנה מטרה מוגדרת: המוטו המופיע בגב הספר, "ילדה...
אני מסכים עם כל טענה – נעתי בעקבות העלילה כמו מטען שהוטל בעל כורחו על גב הסוסה, מסומם קמעה, כך שהסיפור נשקף לי כמו מבעד לעדשות מרוחות בווזלין, עמום וחסר רגש.
מיפוי הנפש האנושית הוא מלאכה שספק אם תושלם; הספר הזה בוחן פיסה מתוך הנפש הזו – בודאי שלא את כולה; ואני מודה שהתקוממתי לנוכח אחרית הדבר שתובעת התגייסות כללית למלחמה ברוע במקום להניח לסיפור לחלחל פנימה, אל הנפש החומקת מכל מיפוי. אבל אם הספר מוליד מאמר ביקורת נפלא כזה, דייני בכך 🙂
…והתרגום באמת נהדר 🙂
רשימה יפה. אבל דווקא תיאור התמכרות אסטבן לזהב כתוב יפה ומשכנע
זה דווקא לא ספר רע…
לי, היטב ניתחת את ספרו של אודל, the king’s fifth, שקראתי לפני… 40 שנה? והתפעמתי – אבל לא די שיסתופף בין המרגניות. אני מקווה שקוראי התרגום יאהבו את ההרפתקאות, כי מי כותב היום על שודדי הים ועל אוצרות. סקוט אודל כתב את *אי הדולפינים הכחולים* (שתורגם פעמיים) ואת *הפנינה השחורה* – אבל אין על ספרו הנפלא *קתלין, אנא שובי הביתה*, למתבגרים, המספר על נערה הנלחמת נגד השתעבדותה להרואין.
תודה על התגובות!
ינשופופר, שימחת וגם הצחקת אותי נורא בתיאור המטען על גב הסוסה. ועם תגובות כשלך דייני גם אני 🙂
אור, לי – אני שמחה על הדעה האחרת. אולי לא הייתה לי כימיה טובה עם הספר.
יחיעם, עוררת את סקרנותי לגבי ‘קתלין’…
אני מסכים עם כל הנקודות שהועלו בביקורת. גם לי, כמו לכותבת, לא הייתה כימיה עם הספר. גם אני תמהתי מניין עולה טענת המתרכם שהסיפור משמש גם כמפה של הנפש האנושית-סופרלטיב מוגזם ביחס לסיפור שכפי שהמבקרת תיארה סובל משטיחות של הדמויות. אני מצטרף לביקורתה ומדגיש בעיקר את הטרחנות וההגזמה בתיאורי נוף ופעולות טריוואליות של יומן מסע על פני רבדים פסיכולוגיים או סירטוטי אופי שהם הבשר הדרמתי שלטעמי אמור להימצא בסיפורים טובים. חווית הקריאה שלי אף היא היתה של מסע מפרך, המילה סכמטיות היא מצוינת בהקשר זה מכוון שהדבר שסבלתי ממנו בעיקר הוא האופי הסכמתי והדיסאוריינטטיבי של תיאורי הנוף הטרחניים וההשתלשלות הבנלית של הארועים. אולי אני שייך לדור שקשה לו להתלהב מכל תיאור נוף זרחני עטור ליפופים גיאוגרפיים שכמו מעבירים אותך למקום ולזמן אחר- אבל רוב הזמן התקשתי להרכיב תמונה ברורה של מה קורה מבחינה אנושית, מה הם היחסים בין הנפשות הפועלות, מהו הרציונל שעומד מאחורי מה שמתואר בפני. בהרבה תמונות חשתי שאני אמור כמו להבין מעצמי, ומהתיאורים בלבד, מה שמתחולל, מבלי שהכותב טורח לארגן ולטוות יחדיו את הארוע המתואר לכדי מהלך קוהרנטי לכיד. פסקאות חתוכות, קופצות מפעולה לפעולה, רק לעיתים נדירות אני מוצא משהו שלם שאפשר להיאחז בו, למשל הקטע הקטן שבו הנערה זיה מתפללת לזכר האייל שנורה. רוב הספר הייתי צריך לרדוף אחר ההתרחשויות במקום שזה יהיה הפוך, שאובל ביד בטוחה. מה חשב המתרכם כשהוא נתקל בסגנון הנוקשה והרפוי הזה. קשה לי לחשוב על דוגמא מסוימת, כמו שאמרתי זה עניין של סגנון כתיבה, ולכן יכול להיות שזו באמת רק בעיה אישית שלי עם הספר, אבל הקטעים שמתרחשים בבית הכלא לא סובלים מהבעיה הזו.
קורא חדש, תודה על התגובה, חידדת והעמקת את העניינים שהפריעו לי בספר.
לי, תיקון טכני, בקושי: אולי החמצת את ספרה של קתרין פטרסון, *ממלכת תרביטיה*, שתורגם ב-2012, לראשונה (ולכן, לא נכון ש’שלא כמו ספרים אחרים בסדרת “הרפתקה”, “ערי הזהב הנסתרות” לא יצא לאור בישראל קודם לכן וזהו לו התרגום הראשון לעברית’.)
תודה רבה על הדיוק, יחיעם. אולי הייתי צריכה לכתוב: שלא כמו רוב הספרים… 🙂
אני דווקא לא מסכימה, זהו ספר שאני מצאתי אותו כובש ועצוב.
יש לזכור שהספר נכתב מנקודת מבטו של צעיר ספרדי בן המאה ה16, שכל חינוכו והתרבות ממנה בא היא של מיסיונריות, כיבוש וגזענות. הספרדים לא ראו באינדיאנים אנשים בכלל וטבחו בהם ללא רחם, בצורה שלא יכלה להיות מתוארת בכלל בספר ילדים. קשה לאסטבן להסביר לאודיאנסיה ולשאר הספרדים מדוע הוא כל כך נרתע ממה שמנדוסה ואנשיו עשו עבור הזהב מפני שעבורם האכזריות הזו לא היתה יוצאת דופן ולא היתה להם כל בעיה אתה, הרי הספרדים הכחידו תרבויות שלמות עבור הזהב. ייתכן שאפילו קשה לו להסביר לעצמו מה כל כך מפריע לו באכזריות זו.
סקוט אודל הוא סופר אמריקאי, שמספר את סיפורו של אסטבן הכובש הספרדי, לילדים שהם בעצם צאצאיהם של כובשים אמריקאיים… גם ארצות הברית היא ארץ שהוקמה על גזל של התושבים הראשונים שלה. אלו עדיין חיים בשוליים החברתיים והכלכליים של החברה האמריקאית ומהווים תזכורת לכל אמריקאי שגם הוא סוג של ״קונקיסטדור״. לדעתי בגלל עובדה זו אודל יצר לנו סיפור שאיננו חד משמעי תמיד.. הגיבור אמנם חש סלידה מהבצע והאכזריות של מנדוסה, אך משתף אתו פעולה בכל זאת. כך אודל משרטט לנו בעצב את הטרגדיה האיומה והכליה שבאה על התרבויות הילידיות של אמריקה מתוך נקודת מבט כפולה של התחבטות ואשמה, אחת של אסטבן שיצא להרפתקה וגילה בכמה אכזריות היא כרוכה, והשניה של אודל עצמו, האמריקאי שחי בארץ שבעצמה נגזלה באכזריות מתושביה הראשונים.
שלום רויטל, תודה על ההארה המעמיקה והרגישה. אני מסכימה אתך שהנושא הזה של האכזריות כלפי האינדיאנים ורמיסתם מצליח לעלות מתוך הספר. רק רציתי לחדד ש”סיפור שאינו חד משמעי תמיד” הוא לא חיסרון מבחינתי, ולא לכך התכוונתי כשהערתי על העמימות של הכתיבה, או על דמויות שאינן משורטטות באופן מספק מבחינתי.
ושוב תודה על תגובתך המרתקת.
ניסיתי לומר שאולי הפוקוס של הספר הוא לאו דווקא על ההרפתקאה והמסע הפיזי של הגיבור, אלא על המסע נפשי שהוא עושה למחוזות של של בצע ורוע, ומצליח לחזור מהם. זה ספר שנכתב ממש בתבנית של ספר קלאסי אחר, מפורסם הרבה יותר – ״אי המטמון״ של סטיבנסון. אנחנו יוצאים עם נער תמים (פה אסטבן, ובאי המטמון ג׳ים) להרפתקה בחיפוש אחר אוצר אגדי. גם אנחנו, בתמימותינו, מתרגשים לקראת ההרפתקה, ומפנטזים על האוצר. אך כשהאוצר נגלה המחיר שהוא גובה נורא. בשני הספרים האוצר נמצא ואובד מחדש והדמויות נרתעות מלצאת ולחפשו שוב. את אי המטמון, שהיה ספר סופר מצליח בקושי הצלחתי לקרוא והייתי מתארת אותו כספר משמים וטרחני …ערי הזהב ריגש אותי מאוד, אך בכל זאת זהו ספר ארכאי מעט וצריך להיות קורא סבלני כדי להכנס לקצב שהוא שונה ממה שאנו רגילים לו היום.
סליחה, רויטל, מה פירוש “בשני הספרים האוצר נמצא ואובד מחדש והדמויות נרתעות מלצאת ולחפשו שוב”? אצל סטיבנסון מי שמצא את האוצר של פלינט הוא בן גן, וההיספניולה מביאה אותו לאנגליה, חוץ מכמה מטבעות שסילבר גונב. אם אי המטמון טרחני בעינייך, אולי קראת עיבוד לא מוצלח בגיל צעיר מדי.
בעוונותי לא אהבתי את אי המטמון, לא בילדותי ולא בבגרותי. אי אפשר להאשים אותי בכך שלא ניסיתי, גם בעברית וגם באנגלית, אך מעולם לא הצלחתי לצלוח אותו. זכרתי את סופו של הספר שבו ג׳ים מספר על כך שלא יהיה מוכן, בעד שום הון, לחזור אל האי בשביל האוצר שעוד נשאר… שזה החלק שדומה בדיוק למחשבותיו של אסטבן.
הא, דו קרב בין “ערי הזהב” ל”אי המטמון”?! אז ככה –
…בפרק האחרון של “אי המטמון” אומר ג’ים, המספר, שאמנם לא ישוב לעולם לאותו אי ארור, אבל עם זאת מודה בסיפוק ש”כל אחד מאתנו קיבל את חלקו במטמון בעין יפה”…
על ספרות ומה שהיא מחוללת בנפש קשה להתווכח – כל אחד לוקח ממנה את הדבר שהוא צריך. אבל אם לשפוט את “אי המטמון” על פי התנאים שמציב המאמר, הוא מספק שפע של חברים למסע – דמויות עזות מבע, כל אחת בדרכה, שלא לדבר על ג’ון סילבר ודמותו המורכבת והמתעתעת, מלאת התפניות החדות. ל”ערי הזהב הנסתרות” יש כוונות טובות ללא ספק, אבל ב”אי המטמון” האוצר הוא הספר 🙂
אגב, מעניין שכתיבתו של “אי המטמון” התחילה ממפה – בנו של סטיבנסון צייר מפה של אי דמיוני, סטיבנסון הצטרף אליו, הוסיף שמות ואת מקום מחבוא האוצר, ו”בעוד אני סוקר את המפה התחילו מופיעים גיבורי הספר מבין העצים…”