שלושת המופלאים / שחר קובר
רשימה על שלושה ספרים עם איורים מצטיינים וכמה מילים על איור בכלל
יוני 8, 2011
מראשית כתיבתי ב”הפנקס”, גזרתי על עצמי לכתוב על הספרים הטובים שבטובים, שמהם ניתן ללמוד על איור טוב. ספרים שאני כמאייר מתקנא ביוצריהם ויכול ללמוד מהם רבות. בדרך כלל אין בעיה להחליט על איזה ספר לכתוב. הספר המוצלח מגיע אחת לעשרה ספרים בממוצע. כל השאר בינוניים ומטה.
איזה כיף לקרוא את הטור שלך ולגלות בכל פעם ספרים חדשים ויפהפיים.
יפה כתבת!
שלושת הספרים שציינת באמת מעולים, מעניינים ומהנים. כן ירבו.
גילוי נאות: אני מחבר הספר “מסעות גולי – בארץ הנבהלים” וממש לא אובייקטיבי, אבל:
אני יותר ממסכים שמורן ברק עשה עבודה נפלאה והיה תענוג גדול לעבוד איתו. ונראה לי שגם למעצבת עדה ורדי מגיע קרדיט ענק על האומץ בבחירות ובהקפדה הבלתי מתפשרת בעיצוב הספר.
תודה עירית ולימור!
שמעון, אכן, קרדיט חשוב למעצבת. מורן אכן עשה עבודה נפלאה, חבל שמשום מה הקרדיט לו כ”כ קטן על העטיפה, קטן מהמקובל.
תודה לשחר קובר על עוד כתבה מרתקת. אתה פותח בפני (ובוודאי גם בפני רבים אחרים) פתח לעולם המרתק של האיורים, שאני בהחלט זקוקה למתווך כדי להבין אותו.
אני מסוגלת עכשיו להתבונן אחרת באיורים של ספרי ילדים, ואוכל להשתמש בהתבוננות זאת ככלי לבחירת מאייר בספר הבא שלי.
אני לא מבין למה קרדיט למאייר אינו זהה בגודלו לקרדיט של הכותב. ככה זה צריך להיות. נקודה.
לגבי הטיפוגרפיה ב”צפרנגול” – אני לא משוכנע שהשילוב של 3 סוגי פונטים אכן עושה את העבודה, מניח שרצו לתת לזה מראה של מגדיר/מילון שכזה..
באמת שלושה מאיירים מופלאים.
אני אוהבת מאוד את סגנון האיור המיוחד של מורן ברק על דמויותיו האנושיות, בעלות האופי, ההבעה, ההומור והחן. כל-כך יפה!
דינה, תודה רבה, כיף לשמוע.
גיא, אתה כמובן צודק. בספרים מסוג זה (פיקצ’ר בוק), הקרדיט של המאייר צריך להיות שווה לקרדיט של הסופר מבחינת גודל. גם אם גולי בארץ הנבהלים היה יצירת מופת ספרותית (והוא לא, לדעתי), זה היה הדבר. אז בטח ובטח שבמקרה הזה כך היה צריך לעשות, בהם האיורים הם שהופכים את הספר לנפלא, ולא הסיפור (שהוא בסדר, אבל לא יותר מזה, לפי דעתי).
אני מזדהה, לצערי, עם מה שאתה כותב בקשר לכמות הספרים לילדים הרואים אור ביחס לכמות הראויים לקריאה לילדים מביניהם. לצערי, גם אני מתקשה לקרא לילדיי ספר עם סיפור טוב, המלווה באיורים גרועים. אני אכן חושבת שאתה משתדל לבחור את המאויירים טוב יותר מביניהם. יחד עם זאת, קשה לי עם זה שאתה פעם אחר פעם מעמיד זה לצד זה ספרים ומשווה ביניהם, כאשר בחלק מן דוגמאות אתה מציג את האיור יחד עם הטיפוגרפיה ובחלק מהם אתה מציג את האיור בלבד. ברשימה מסוג זה ראוי, לדעתי, להציג באופן שווה את כל העבודות. אתה מתייחס גם לעיצוב, אז מעניין לראות איך הכל עומד יחד לכדי עבודה שלמה. האיורים של מורן ברק מוצגים כאן ללא הטיפוגרפיה המלווה אותם וחבל. איך אפשר להתייחס לכפולות העמודים של מורן ברק בלי לדעת היכן נכנס שם הטקסט ואיך זה עובד ביחד.
גם אני מוחה על ההבדל בין גודל הקרדיט של המאייר והסופר. יחד עם זאת, גם שכרו של המאייר לא זהה בד”כ לזה של הסופר. עד שזה ישונה, המעוות לא יוכל לתקון… נדמה לי שגם בספר של לאה גולדברג יש הבדל בין הקרדיטים. קשה להתנתק אגב, מהספר המקורי עם האיורים של לאה גולדברג עצמה שמקסימים בפשטותם. אני כל כך אוהבת את הספר המקורי, שלמרות האיור המעניין של נטלי, אני לא מצליחה להנות מזה באותה מידה.
שלום עינת,
הערה מהמערכת: לא תמיד מתאפשר לנו להציג את האיורים יחד עם הטיפוגרפיה. אין למבקר יד בדבר, שכן הוא אינו מעביר את הדימויים.
תודה על התייחסותך, כתמיד.
עינת, תודה על התגובה. כאמור, ראי את דבר העורכים בעניין שילוב הטקסטים. משום מה הוצאות לא מעבירות את האיורים עם הטקסט, למרות שבמקשים מהם. מסכים איתך שזה פוגע בביקורת שלי, אבל… זה מה יש…
במקרה שזה לא מועבר ל”הפנקס” עם הטקסט, אולי אתה יכול להכניס מלבן אפור שקוף באזור שבו יושב הטקסט, בהנחה שזה לא פוגע בזכויות היוצרים וכו’
תודה על ההערה. מעניין למה הם מעבירים בלי הכיתוב. בכל אופן, ראיתי שלמעלה בראיון עם עדה ורדי הנפלאה, יש כפולה של “גולי בארץ הנבהלים” עם הטקסט.
ועוד דבר…הספר של אורית ברגמן מאלף ברמות על…מקסים, מקסים! אפשר למצא את כל הכפולות המשגעות באתר שלה. http://www.oritbergman.com/
רכשתי את ‘מסעות גולי בארץ הנבהלים’, לעצמי. (הילדים כבר גדולים והנכדים עודם קטנים). הוא שבה את ליבי. האיורים משתלבים נהדר עם הטקסט והם אכן מאירים, מרחיבים ומוסיפים לו פרשנות. סיפור העלילה יפה ויכול להתאים גם להמחזה.
למרות חשיבותו הברורה של האיור בספרי הילדים, אני לא לגמרי משוכנעת שאני בעד המסע הזה להבלטת השוויון בין הטקסט לאיור. אני לא עוסקת כאן בענייני קרדיטים, זה עניינן של הוצאות הספרים, אלא במשמעות ועל בנייתה בספרי ילדים.
אין ספק שהשוויון הזה קיים בפיקצ’ר בוקס, אבל הם הרי נדירים – אותם ספרים שבהם אי אפשר להחליף את האיור הקיים באיור אחר, מבלי לגרוע ממשמעותם; אותם ספרים שבהם המשמעות עצמה תיפגם אם ייוותר טקסט בלבד.
אולם רוב ספרי הילדים, שרואים היום אור, אינם ספרים מצוירים אלא ספרים מאוירים (ובעברית המינוחים בעייתיים, כמובן), ובאחרונים קשה לומר שהאיור הוא יותר מתפאורה בלבד, יפה לפעמים, ולפעמים גם זה לא.
זה אולי מתקשר לדבריו של שחר – מתוך עשרה ספרים בקושי אחד וכו’.
ולגבי “מסעות גולי בארץ הנבהלים”, קודם הסתייגות מהוססת. אני אוהבת מאוד מאוד את האיורים של מורן ברק, תמיד אהבתי, גם ב”הארץ”. וזו אולי הסיבה שאני מהססת אם לכתוב, אבל הנה זה בא: אני אוהבת מאוד את האיורים שלו גם בספר הנוכחי, כמובן. הם לא רק יפים, הם גם חכמים מאוד, ומוסיפים נדבך חשוב למשמעות העולה מן הספר. אבל הסתננה אלי הרגשה שהאיורים מעט “מבוגרים” מדי לספר ילדים, מרתיעים אפילו. אבל זו רק הרגשה, ואשמח לטעות בה.
ולעצם העניין, הטקסט עצמו, וזה חבל, נופל באיכותו מהאיורים והייתי אפילו אומרת שהוא לא מעניין. לא מזמן המלצתי בעכבר אונליין על ספר רק בזכות האיורים שלו, ונזרק עלי טוקבק עצבני. גם במקרה הנוכחי היססתי אם להמליץ, והחלטתי בסוף לוותר. אני לא בטוחה שהאיורים לבדם, נפלאים ככל שיהיו (כאמור, עם ולמרות ההסתייגות שלי), הופכים את הספר הזה ליצירה שלמה הראויה, למשל, להמלצה.
רונית,
בסופו של דבר, אין בעניין הקרדיטים חוקים ברורים. ברוב המקרים קרדיטים הם פשוט עניין של אגו. פגשתי סופרים שלא הסכימו ששמי יכתב על השדרה ליד שמם, פגשתי סופרים שסרבו ששמי יופי באותו גודל גופן, ופגשתי גם סופר, אגב, שסירב לתת קרדיט לעורכת שהפכה את הספר שלו מעילג לחלוטין לקריא בהחלט, בגלל אגו.
כל ספר ילדים שבו יש איורי כפולה מלאים מצד לצד, בין אם תקראי לו פיקצ’ר בוק או בשם אחר, בדרך-כלל יהיה הרבה הרבה (הרבה!) פחות מוצלח אם הוא לא יהיה בצמידות לאיור. והרי רוב הילדים בגיל שמקריאים להם את הסיפור, מתרכזים בעיקר בציור. לכן בספרי ילדים מסוג זה ראוי וכדאי לתת קרדיט גדול וברור למאייר.
לגבי האיורים “המבוגרים” של מורן ברק – אני לא מסכים. אני חייב להגיד שאת לא הראשונה שאומרת לי את זה, אבל אני לא מסכים. פשוט כי מי שאמר לי את זה, את ואחרים, הוא מבוגר. כשהקראתי את הספר לילד שלי הוא היה מרותק. למה? לא כי הטקסט מבריק, לא כי הסיפור שובה, אלא בגלל האיורים. הוא עקב אחרי הציפור שהילד יוצא איתה למסע, וצחק מאוד מפסל שמסוגל לזוז, ומשאר הדברים הקטנים. במקרה הרע הוא ציין שאיזו דמות היא “מוזרה” וצחק. לדעתי צריך, עד כמה שאפשר, לראות ספרים דרך עיני הילדים, ולא בעיניים של מבוגרים. יש המון ספרים מעולים בחו”ל שלא רואים אור בארץ כי הם “מבוגרים מדי” “מפחידים מדי” וכן הלאה. אבל אולי הם מפחידים את ההורים בלבד? זאת דעתי. אם ההורים אומרים לילד שמשהו הוא מפחיד, הוא יפחד. לפעמים אפשר לתת לו להחליט לבד.
ולגבי המלצות – בכוונה לרשימות שלי כאן אני קורא ביקורות ולא המלצות. אני כותב על ספרים בהם האיור הוא מצוין. יכול להיות ספר בו האיור מצוין והטקסט בינוני. ומסעות גולי בארץ הנבהלים הוא בדיוק דוגמא לספר שכזה לדעתי. לא חסרים גם מקרים הפוכים שבהם הטקסט נהדר והאיורים לא.
מצתרפת לעמדתו של שחר בעיניין האיור המבוגר. לטעמי אין חיה כזאת.
שמרנות יש בשפע.
אני מבינה את מה שאתה אומר על האופן שבו ילדים רואים את האיורים שלו, ואולי אתה צודק במקרה זה, אבל באופן כללי הייתי נזהרת מההשפעה שלהם על הבחירות התרבותיות שלנו-ושלהם.
בעניין זה כתבתי באחרונה, בעקבות לאה גולדברג, כמובן:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,608,209,61056,.aspx
ברור שהרשימות שלך אינן המלצות, הן הרבה הרבה יותר מזה. הן תענוג.
אני עצמי לא הרגשתי שאני יכולה להמליץ על הספר כולו.
ורק על האגו אין לי מה לומר. נשמע לא כיף.
שלום שחר,
נהניתי מאוד לקרוא את הרשימה שלך. אני אמנם לא הייתי ממהרת לחלק את הסופרלטיבים שאתה חילקת לכל האיורים המוזכרים, אבל הדיון, כרגיל, מעניין מאוד.
רציתי להתייחס לנושא הופעת שמו של המאייר על העטיפה ובכלל. פעמים רבות נעשה עוול בל יתואר למאיירים ששמם מוצנע על העטיפה או אף נעדר ממנה. אני מתנגדת בתוקף לקביעה שטקסט חשוב יותר מאיור, אבל יש לי בעיה לא קטנה גם עם הגרסה ההפוכה שטוענת שהאיורים הם אלה שמצילים את הספר. אני מכירה ספרים רבים שנכשלו כשלון חרוץ בגלל טיפול לא טוב של מאייר. טקסטים מעולים רבים נאלצו לשכון בכפיפה אחת עם איורים בוסריים או שטחיים. בקיצור: העניין הזה פועל לשני הכיוונים, אז בואו נפסיק עם האגדות על המאיירים שנושאים על גבם את עול הטקסט הגרוע. מאייר וסופר הם צוות שעובד על ספר, ושניהם חשובים באותה המידה. ואכותו של התוצר המוגמר הוא פרי של שיתוף הפעולה ביניהם. אם קיימת הפרייה הדדית – השמחה גדולה. ואם לא, זה מאוד מצער.
היי מיכל! תודה על התגובה.
נדמה לי שלא קראת את תגובותיי כאן עד הסוף. הרי ציינתי כי ישנם מקרים הפוכים לחלוטין בהם הטקסט נהדר והאיור עושה עוול גדול לספר. לא חסרים מקרים כאלו.
לא ברור לי על אילו אגדות את מדברת. ציינתי שיש ספרים בהם האיור מחזיק את הספר, ויש רבים כאלו. יש גם כאמור ספרים בהם הטקסט מחזיק את הספר, עם איור בינוני.
אולם, מה לעשות והקונה הממוצע בחנות הספרים נמשך קודם כל לדימוי ולא לטקסט. כמה קונים עומדים בחנות לקרוא את הספר כולו? מדפדפים, רואים אם הציורים מוצאים-חן, וקוראים את גב הספר. האיור הוא דלת הכניסה אל הספר (במיוחד העטיפה), וכשכניסה אינה מזמינה, לא אטרח להרימו ממדף הספרים.
עוד דבר (נזכרתי) – מנסיוני (שהוא אמנם לא רב, אבל בכל זאת כמה שנים), בדרך-כלל המקרים בהם האיור הורס את הטקסט הטוב הם מקרים בהם בהוצאה מרשים לסופר (מפאת שמו, כבודו וכו’), לבחור את המאייר ולא נותנים לעורכים המקצועיים, לבחור את המאייר הנכון לספר. כך למשל נוצרים מקרים בהם טקסט נהדר “זוכה” לאיורים גרועים.
ואני עדיין בדעה שאיור מצוין יכול לרומם, לפאר, לקלס ובעיקר להקפיץ מעלה-מעלה כל טקסט, גרוע ככל שיהיה.
נ.ב – ברור לחלוטין שספר ילדים הוא יצירה שלמה שהיא גם טקסט וגם סיפור. נדמה לי שזה מובן מאליו לכולנו. בשורה התחתונה – יש בעיה שהאיור עולה על הטקסט, ויש בעיה שהטקטס עולה על האיור. לכן צריך אנשי מקצוע שידעו לטפל בנושא. בד”כ זה תפקידו של העורך הגרפי או המעצב – למצוא את המאייר הנכון לטקסט הנכון. חבל שלא תמיד יש כזה.
(דוגמא טובה לספר שבו האיור והטקטס שווים זה לזה – https://ha-pinkas.co.il/?p=4962 )
מצטרפת לתשואות לאיוריה של עפרה עמית ל”פזמון ליקינתון.” הם מרהיבים!
אחלה דיון.
ידידי הבוגרים- האם יצא לכם פעם לרכוש ספר ילדים בשפה שהיא זרה לכם לחלוטין, אך בכל זאת נמשכתם לאיוריו?
לי יש כמה וכמה ספרים כאלו- ודרכם, איכשהו, אני מצליחה לחוות את חויית הילד. יש לי ספרים באיטלקית, צרפתית, ספרדית וכו’ ובכל פעם שאני פוגשת במישהו שדובר את השפה, אני מבקשת שיספר לי את אחד מהסיפורים. זה תענוג צרוף! בפעם הראשונה ממש הופתעתי מהדרך השונה בה חויתי את הספר- קריאת האיורים ורק אח”כ, באמצעות מתווך, שמיעת הטקסט. כבוגרים כבר שכחנו איך זה. לדעתי האיור והטקסט, בספרי ילדים, הם שותפים מלאים ביצירה השלמה ולכל אחד תפקיד חשוב משלו וכשנעשה ציוות נכון ומקצועי בין בעלי התפקידים ואופי הספר- קורה קסם.
אני מסכימה עם שחר לגבי ההתיחסות לאיוריו של ברק- לי די נמאס מדמויות מתקתקות ומתנחמדות שלא נותנות קרדיט לאינטיליגנציה של הילד. יש ספרים בהם אופי הספר מחייב זאת, אך לא בכולם, וראוי שיהיה מגוון של דמויות, אפיונים ורגשות המהוים שיקוף למציאות הילד.
בהחלט דיון מעניין וחשוב. באשר לסוגיה של איור “מבוגר” או “ילדותי” שרונית הזכירה-
בביקורי בפסטיבל בולוניה האחרון הראיתי את האיורים של “גולי בארץ הנבהלים” לעורכים שונים,
וגם אני שמעתי מכמה וכמה מהם הסתיגויות דומות. אני מניח שאם אומרים את זה, יש בדבריה של רונית לפחות קורטוב של אמת.
ככלל, החלוקה היתה ברורה: האנגלים כולם, עד כמה שזכור לי, השמיעו דברים ברוח “האיורים מאוד יפים, אבל הסגנון אדג’י מדי ולא מתאים לשוק הילדים”.
הגרמנים היו חלוקים, והצרפתים, רובם ככולם, התלהבו מאוד.
למה? אין לי מושג, זולת השערות קלושות בדבר מזגם הצפוד וקפוץ הישבן של הבריטים לעומת זה של הצרפתים, המשובב וחובב האוונגארד.
כשעבדתי על האיורים לספר לא חשבתי על סגנון “ילדותי” או “מבוגר”, אלא פשוט ניסיתי לצייר דמויות שאני יכול לספר עליהן סיפור שיעניין אותי.
בהחלט ידעתי שהוא מיועד לילדים גדולים יחסית, ורמת המורכבות יכולה לעלות קצת. (עכשיו, לדוגמה, אני עובד על איורים לספר לקטנטנים והאיורים בו פשוטים יותר ובסגנון “חמודי” יותר).
כעקרון, אני מסכים עם שחר, וגם אני מופתע בכל פעם מחדש עד כמה תגובתם של ילדים חורגת מהמצופה מהם,
ועד כמה הם חווים דברים אחרת ממבוגרים.
ניכר שגם עולם מול”ות הילדים מבין את זה יותר ויותר בשנים האחרונות- מספיק להעיף מבט על אחד מספריהן של ההוצאות המופתיות “LOGOS” , “OQO” ורבות אחרות, או בספר “duck, death and the tulip” של וולף ארלברוך, הכוכב הבלתי מעורער של ספרות הילדים הגרמנית, שבו ברווזון מבלה ערב נעים בחברתו של מלאך המוות.
אין בדברים לעיל כדי להלין על שוק הספרים הישראלי- ראשית כי הוא מאוד קטן ולכן מוגבל,
ושנית- כי חרף קוטנו קורים בו לדעתי הרבה דברים מעניינים בשנים האחרונות,
שפותחים צוהר לגישה פלורליסטית יותר למושג “איור ספרי ילדים”, מבדילים בין המושגים “ילדי”, כלומר מיועד לילדים, לבין “ילדותי”, שמשמש בד”כ כשם קוד לצורות עגולות בצבעים זרחניים, ובעיקר מרחיבים את המנעד. אני מאמין ומקווה שהתהליך הזה ימשיך במלוא העוז.
וואו! זו הפעם הראשונה שאני רואה את הציורים של מורן ברק, והם מדהימים, מה שיפה בהם שהם גם מיוחדים ומעניינים, ואם זאת גם מקצועיים ביותר- זה לא נראה שהמאייר לא יודע לצייר- כמו שלפעמים נראה בסגנון איור לא “ראליסטי”
בעיניי החלוקה ל”ילדים” ול”מבוגרים” ממש מקוממת. אני לא מרגישה דומה לכל המבוגרים שאני מכירה – נכון שבאופן בסיסי יש דמיון בין כולנו כבני אדם בוגרים, אבל כשיורדים לפרטי הפרטים של הטעם, דברים שאני אוהבת לעומת דברים שאחרים אוהבים, מה שמפחיד/מצחיק/מרגש/מכעיס אותי וכד’, השוני הוא גדול מאד. עוד לא פגשתי מישהו שטעמו זהה בדיוק לשלי. כשם שאי אפשר להכליל את כולנו תחת קבוצת ה”מבוגרים”, אי אפשר להכליל את כל הילדים תחת קבוצה אחת. נכון, כולם צוחקים מפלוצים/פיפי/קקי, ורובם מעריצים באופן לא ברור את יובל המבולבל, אבל בפרטי הפרטים – כל ילד הוא שונה. ורוב ההורים יוכלו לספר (אם רק תהיה למישהו הסבלנות להקשיב), במה הילד שלהם הוא אחר ומיוחד מהשאר. כך שמשפט כמו “לא מתאים לילדים” נראה לי מעוות, כוללני ושטחי. חלק מהילדים יאהבו וחלק לא, בדיוק כמו המבוגרים.
לגבי היחס בין טקסט לאיור – מה שמושך אותי לקנות, זו עסקת החבילה. הרבה פעמים אני מרימה ספר שאיוריו קורצים לי, ומחזירה אותו באכזבה בגלל שהסיפור לא מספיק טוב. אותו הדבר גם בכיוון ההפוך, טקסט טוב עם איורים גרועים. אני קונה מעט מאד ספרי ילדים, והרבה פעמים דווקא ספרים ישנים ולא חדשים, כי קשה מאד למצוא יצירות בהן בשני המישורים יש אחידות.
[…] על ספר זה כבר כתבתי כאן, אולם אציין בראשי פרקים את עיקרי הדברים: עבודתה של […]
[…] של פרויקטים סטודנטיאליים, בדרך כלל של קלאסיקות. "המפוזר מכפר אזר", שאיירה נטלי וקסמן שנקר, הוא בעיני דוגמה מצוינת […]