1 כללי

שליחות לא-חשאית / דנה אלעזר-הלוי

מחשבות בעקבות סיום סדרת "שליחות חשאית"

מרץ 10, 2021  

לכל יוצר קשה להחליט מתי להפסיק, מהו הרגע הנכון לומר בו “די”. נגיד ציירים. אף פעם לא הבנתי באיזה שלב הם עומדים מול הציור ואומרים לעצמם שהנה, הם משכו את משיכת המכחול האחרונה ועכשיו הציור שלם וגמור. אבל ברור לי לגמרי שההחלטה הזאת היא החלטה אמנותית טהורה, תוצאה של ידיעה פנימית עמוקה שזהו, זה הסוף.

גם אני מרגישה רגשות דומים כלפי הסדרה “שליחות חשאית” (שראתה אור בהוצאת “אחוזת בית”). כתבתי שבעה ספרים על המרגלים הצעירים העובדים בשירות המוסד, ואני חושבת שהגיע הזמן להניח להם ולעבור הלאה. מלבד הרצון הטבעי “להישאר בשיא”, אני פשוט מרגישה שסיפרתי את כל מה שהיה לי לספר על ארבעת הגיבורים האלה, אהובים עלי ככל שיהיו. אבל בניגוד לציירים, שאצלם ההחלטה להכריז על סיום היא החלטה אמנותית, או שלפחות כך נדמה לי, אל ההחלטה שלי מצטרפים גם קולות אחרים, סותרים. איך אוכל לאכזב כך את קוראיי, שנקשרו לסדרה ומחכים בציפייה לעוד ספרים? איך אוכל לאכזב את אנשי השיווק של ההוצאה, שמפצירים בי להמשיך לכתוב?

אבל לא, הגיע הזמן לעבור הלאה, גם אם זה מצער אותי ואולי יצער גם אחרים. ורגע לפני כן, הנה כמה מחשבות שהעסיקו אותי במהלך הכתיבה ומעסיקות אותי גם עכשיו. אני מעלה אותן כאן בהנחה שלא רק סופרות וסופרים עשויים למצוא בהן עניין אלא גם כל מי שמתעניין בשיקולים, בלבטים ובהכרעות שסופרת ילדים בישראל נדרשת להם, בייחוד סופרת של סדרת ספרים שלמה.

לא עד בלי די

העיקרון המרכזי ביותר בכתיבה של סדרת ספרים הוא – לפחות בעיניי – מציאת האיזון הנכון בין שני כוחות סותרים: מצד אחד הרצון להעניק לקוראים בכל ספר מחדש את אותה חוויה שהם נהנו ממנה בספרים הקודמים, ומצד אחר הצורך לחדש, להפתיע, לא לשעמם.

אני לא חוקרת ספרות, אבל אני יכולה לומר במידה די רבה של ביטחון שעל הכוח הראשון – הרצון לשמר את הקיים – אחראיות הדמויות, ואילו על הכוח השני – הרצון לחדש – אחראית העלילה. נסו להיזכר בסדרות שאהבתם בילדותכם. נגיד, “החמישייה הסודית”. מה עולה לכם מיד לראש כשאתם חושבים על הסדרה הזאת? לא העלילות – משהו על מטמון? משהו עם מבריחים? – אלא הדמויות. ג’ורג’ העשויה ללא חת, ג’וליאן המנהיג הסמכותי, אן בעלת הנטיות הדומסטיות, וגם המאפיינים שנקשרים בהן: השיער הקצר של ג’ורג’, הכיבוד שאן מגישה. הדמויות הן לא רק הדבק שמחבר את ספרי הסדרה זה לזה אלא גם הדנ”א של הסדרה, המשקל הסגולי שלה, הגורם שסוחט מאיתנו אנחת געגוע ונוסטלגיה.

הדמויות, אם כן, הן הציר הקבוע, הידוע, שנמתח לאורך כל ספרי הסדרה. את “מבצע מנהטן” כתבתי בלי לחשוב יותר מדי על עקרונות הכתיבה של סדרות ספרים, או על עקרונות בכלל. פשוט התיישבתי וכתבתי (הו, תמימות קדושה). מה שיצא הוא חבורה של שלוש דמויות ראשיות – שני בנים ובת. בשלושת הילדים האלה – גיא, רועי ונועם הבת – השקעתי את כל האינטימיות והמאוויים והאהבה שסופר משקיע בגיבוריו. התוצאה היתה שלא רק אני התאהבתי בהם אלא גם הקוראים. כשאני נפגשת עם תלמידים ותלמידות, הדבר העיקרי שמעניין אותם הוא הדמויות – איך חשבתי עליהן, אם הן מבוססות על ילדים אמיתיים, מה יעלה בגורל היחסים ביניהן. הקוראים אולי לא בהכרח שמים לב לזה, אבל אני די משוכנעת שבפרפארזה על סיסמת הפרסומת הידועה, הם באו בגלל העלילה אבל נשארו בגלל הדמויות.

דנה אלעזר הלוי (צילום: יחיאל ינאי)

אבל מה, שלוש דמויות – אהובות ככל שיהיו – לא מחזיקות יותר משלושה-ארבעה ספרים, או לפחות כך הרגשתי בשלב מסוים. ואכן, אחרי שסיימתי לפתח את היחסים ביניהן בכל דרך שמצאתי – גיא ונועם התאהבו ואז רבו ואז השלימו, רועי התרחק מחבריו ואז חזר לחיקם, ועוד – הבנתי שאני זקוקה לדמות נוספת. כך נולדה דריה, שמצטרפת לגיבורים בשלושת ספרי הסדרה האחרונים (למתעניינים: התלבטנו קצרות, אני ואנשי ההוצאה, אם להוסיף עוד צללית ללוגו של הסדרה, והחלטנו בסוף שלא).

דריה אפשרה לי לא רק לעבות את תיאור היחסים בין הדמויות ולהוסיף עוד סיפורי אהבה וקנאה, חברוּת וערבות הדדית, אלא גם פתחה פתח לדמות בעלת אופי שונה מזה של שלוש קודמותיה: בניגוד לנועם (האמיצה והביקורתית), לגיא (החכם והספקן) ולרועי (טוב הלב וטוב המזג), דריה היא לכאורה ילדה פחות “ערכית” – היא מקדישה את זמנה לתחזוק דף מעריצות של כוכבת יוטיוב ובעצמה שואפת רק להיות מפורסמת – ובכל זאת, היא משתלבת יפה בחבורת המרגלים הצעירים ומתגלה כילדה לא רק נבונה ומוכשרת אלא גם בעלת תודעה פעילה וערכי מוסר.

על כל פנים, גם תרומתה המכרעת של דריה לסדרה הגיעה בסופו של דבר אל סף מסוים של מיצוי, לפחות לתחושתי. אז עצה קטנה לאלה מכם ששואפים לכתוב סדרה ארוכה של ספרים לילדים ונוער: התחילו מראש עם הרבה דמויות, הן ישרתו אתכם לאורך זמן.

בניגוד לציר הדמויות, המישור העלילתי היה בשבילי מרחב קל בהרבה לחידושים והמצאות. מספיק לכתוב בכל פעם על עיר אחרת, על יריב שונה ועל פעילות מבצעית מסוג חדש, וכבר יש לי ספר שונה בתכלית מקודמיו. וכך, אם בספר הראשון גיבורי הסדרה נדרשו לפרוץ למחשב של טרוריסט אכזר במלון ליד בניין האו”ם במנהטן, אז בספר הרביעי הם חדרו לבית מרוחק בפרברי טורונטו כדי לחלץ משם אח ואחות שנחטפו לכת, ובספר השישי הם ניהלו מרדף אחרי אוליגרך רוסי בכל רחבי לונדון. פריצה, חילוץ, מעקבים, מרדפים – בכל אלה יכולתי לגוון בקלות רבה.

אבל גם זה לא עד בלי די. מה שהגביל אותי הוא השאיפה לשמור על רמה סבירה של אמינוּת. וכדי שהספרים יהיו אמינים, היה עלי לצמצם את פעילותם של הגיבורים לפעולות שילדים באמת יכולים לבצע, בוודאי בהדרכת מבוגר. אגב, עצם נוכחותו הנרחבת של חנן, איש המוסד שגייס את הגיבורים ואימן אותם, נועדה מלכתחילה לתרום לאמינות העלילתית של ספרי הסדרה. שכן גם אם קיוויתי שהקוראים יאמינו לי, בתהליך בריא של השעיית הספק, שהמוסד נעזר בילדים לצרכים מבצעיים, ידעתי שאיש לא יאמין – ובצדק – שילדים מארגנים מבצעים של המוסד בכוחות עצמם.

השאיפה הזאת לשמור על אמינות הֵצרה את צעדי במישור העלילתי, כי מגוון הפעולות שילדים מסוגלים לבצע אינו אינסופי. תחשבו, למשל, כמה מסרבל זה מבחינתי, כסופרת, שגיבורי עלילות הריגול שלי עדיין לא יודעים לנהוג. הם גם לא מחזיקים נשק, וגם אילו יכלו תיאורטית להפעיל כלי נשק, לא רציתי להפקיד כלים כאלה בידיהם. וכך, אחרי שבעה ספרים, מצאתי את עצמי מתקשה למצוא רעיונות טובים לסוג חדש של פעילות מבצעית שאוכל לשלוח אליה את ארבעת גיבוריי. והיות שלא רציתי להגיע לשלב שבו אני מקוששת מפה ומשם רסיסי רעיונות ומרכיבה מהם עלילה בכוח, החלטתי להביא את הסדרה אל סיומה. לא בלי צער, כאמור.

פופוליטיקה

כמו שציינתי לפני כמה שורות, גיבורי הסדרה לא נושאים נשק ועל כן גם אינם משתמשים בו. אדרבה, גם המבוגרים בסדרה כמעט שאינם משתמשים בנשק, ולפעמים אני תוהה אם מבין אוהדי הסדרה המבוגרים, מישהו שם לב שבכל הספרים לא מוזכרת אפילו ברמז הפעילות הנודעת ביותר של המוסד – החיסולים. בספרים שלי לא מחסלים אף אחד – לא בכוונת מכוון ולא במקרה. הרעים רק נתפסים ומושלכים לכלא. הסיבה לכך היא כמובן הרתיעה הטבעית שלי מכל חיבור בין ילדים לכלי נשק, בספרות כמו גם במציאות.

נשאלת השאלה, אם כן, למה בחרתי מלכתחילה לכתוב ספרי ילדים על המוסד, ספרים שעלולים להיתפס בקרב שמאלנים “יפי נפש” (כמוני) כנגועים בקורטוב מיליטריזם ושמץ פטריוטיות מופרזת. ואולי אף יותר מקורטוב ושמץ, לדעת אחדים, וכבר שמעתי פה ושם רמיזות כאלה.

התשובה לכך פשוטה: מה שהנחה אותי הוא השיקול הספרותי ולא שום דבר אחר. רציתי לכתוב ספרים ריאליסטיים, למען ילדים כמו בני הצעיר שאינם אוהבים ספרי פנטזיה. רציתי לכתוב ספרים מושכים ועוצרי נשימה, כאלה שאי אפשר להניח מהיד. רציתי לכתוב ספרים שילדים יאהבו לקרוא. ולכן החלטתי לכתוב מותחנים, וליתר דיוק מותחני ריגול. ובאותו רגע נפל הפור. כי מי שרוצה לכתוב מותחני ריגול ריאליסטיים שגיבוריהם ישראלים, סביר שימצא את עצמו כותב על המוסד.

כשחשבתי על כך לראשונה, שמחתי מאוד, כי שיערתי שעלילות שקשורות במוסד יהיו גורם משיכה ספרותי מצוין לילדים. גם את המבוגרים הן מושכות, כידוע. יתרה מזו, חשבתי ואני עדיין חושבת שילדים שחיים במציאות שטרור הוא חלק בלתי נפרד ממנה יכולים בהחלט להתמודד עם הנושאים שהספרים מעלים. במאמר מצוין שפרסמה תמר ורטה-זהבי ב”הפנקס” (“לבחון באומץ את המציאות“, 29.10.2020) היא קובלת על הזלזול של המבוגרים ביכולתם של קוראים צעירים להתמודד עם סוגיות פוליטיות כמו גירוש ילדי זרים או הנעשה מעבר לקו הירוק. “צ’יילדיזם”, היא קוראת לזלזול הזה, ואני בהחלט מסכימה איתה.

עם זאת, בתוך “גבולות הגזרה” של כתיבת ספרי ילדים על המוסד (אם כבר מיליטריזם, למה לא להשתמש בביטוי צבאי נחמד), הייתי ערה מאוד לשאלות פוליטיות שידעתי שחשוב שאתן עליהן את הדעת, מעבר לעובדה הפשוטה שבמוסד כשלעצמו אין שום דבר שהוא באופן אינהרנטי “ימני” או “שמאלני”. ואכן, הקדשתי לשאלות האלה מחשבה מרובה. למשל, מתוך שבעת ספרי הסדרה, רק ספר אחד עוסק בטרוריסט מוסלמי בעל שם מוסלמי – אחמד אבו בשיר מ”מבצע מנהטן”. בספר אחר – “מבצע קהיר” – היריב הוא מוסלמי שפועל נגד ישראל, אבל בחרתי לעשות אותו אנגלי בשם ג’וליאן נורטון, שהתאסלם, רק כדי לוודא שקוראַי הצעירים לא יעשו חיבור אוטומטי לא-מודע בין “האיש הרע” לבין שם מוסלמי. וזהו. כל שאר היריבים הם חבורה מתועבת למדי – ניאו נאצי, טרוריסטית יפנית, מנהיג כת ישראלי ועוד – אבל אף אחד מהם לא מוסלמי. בכוונה.

הבחירה שלי לכתוב ספרים ריאליסטיים העמידה לפנַיי עוד אתגרים של תקינות פוליטית ותהיות באשר לסוגיות של פוליטיקת זהויות. כשכותבים על פֵיות או על קוסמים, לא צריך לדווח לאף אחד אם הם אשכנזים או מזרחים, או לשקול להפוך אותם לקוסמות ו”פֵיים” ממין זכר, אבל כשכותבים על ילדים בישראל של ימינו, אין ברירה אלא לעסוק בשאלות כאלה.

והנה, כבר עכשיו אני מתחילה להרגיש שמוטב לי להיזהר בלשוני. בראיון שהתפרסם לפני קצת יותר משנה (“נתניהו זה הדבר הכי טוב שקרה לסדרה הזו”, 7.10.19) סיפר איש הקולנוע חגי לוי, בשיחה על סדרת הטלוויזיה “נערים”, שלפני שהוא מתבטא בסוגיות של מי-טו או מזרחים הוא חושב אלף פעם, כי זה מפחיד אותו יותר מאשר הצנזורה מצד ימין. גם אותי זה מפחיד, אבל הנה בכל זאת.

גיא – גיא פורת, הגיבור הראשון שמוצג בספרים – הוא בעליל אשכנזי, ולו בגלל שם משפחתו, שהוא אולי עברי אבל מקובל יותר אצל עדות אשכנז. כשכתבתי את “מבצע מנהטן” לא חשבתי על זה. כאמור, פשוט התיישבתי וכתבתי על מה שקרוב אלי והיה לי הכי טבעי. אבל אחרי שהספר התפרסם וזכה להצלחה, והתחלתי להרגיש את כובד האחריות שמוטל עלי כסופרת שכותבת לילדים, שאלתי את עצמי פתאום אם זה “בסדר” שגיא אשכנזי. עניתי לעצמי שכן, שאני עצמי אשכנזייה, וכך גם ילדיי, שגיא מבוסס במידת מה עליהם, ושבכלל, גם לאשכנזים יש זכות קיום.

ואז הבנתי שגם נועם אשכנזייה. יש לה עיניים כחולות והיא בת של יוצאת קיבוץ (ונכדה של גרמני שהתגייר). התחלתי להיבהל כשחשבתי על כך, ומיד ניחמתי את עצמי שלפחות רועי אינו מזוהה עדתית. שם משפחתו עברי למהדרין, ושום דבר בו או במשפחתו המתוארת בספר לא מרמז על מוצאם. גם חנן, איש המוסד המבוגר, אינו אשכנזי או מזרחי במובהק. רווח לי במידת מה, עד שהבנתי שלא עניתי על שאלת היסוד בפוליטיקת הזהויות: האם ילד או ילדה מזרחים ימצאו את עצמם בספרי הסדרה? האם יש להם די ייצוג בספרים האלה? ועד כמה בכלל אפשר לומר על ילדים בגיל צעיר כל כך – הן הגיבורים והן הקוראים – שהם “מזרחים” במובהק או “אשכנזים” במובהק?

מרגע שהשאלות עלו במוחי הן לא הרפו, ואדרבה, רק הלכו והתרבו. האם זה בסדר שבספרים שלי אין ילדים ממוצא אתיופי או רוסי? האם זה בסדר שאף אחד מגיבורי הסדרה לא שמן או נכה? אבל בסופו של דבר החלטתי להניח לזה. זה קרה כשנזכרתי שאני לא כל כך מזדהה עם פוליטיקת הזהויות. יש בה צדדים חשובים, אבל אני באמת ובאופן עמוק לא חושבת שהיא צריכה להכתיב ליוצרים את בחירותיהם, ואני חושבת שהיא מזיקה גם במישורים שאינם אמנותיים.

חשיבותן של נעלי עקב

עוד סוגיה שהעסיקה אותי היא הסוגיה המגדרית, שהיא אבן יסוד – ובצדק – של כל דיון בתקינות פוליטית בספרי ילדים, ובכלל. מבחינה “מספרית” (המירכאות מבטאות את חוסר הנחת שלי מכל הדיון הזה) נחה דעתי שיש לי די ילדות ונשים בספר, ואפילו החמאתי לעצמי שבחרתי להעמיד בראש המוסד אישה. אבל איזה מין ילדות הן הגיבורות שלי? בלוגרית כלשהי, אמא לילדים, קראה את “מבצע מנהטן” וקבלה על כך שנועם מייחסת חשיבות רבה למראה חיצוני ואף חולמת על היום שבו תוכל ללבוש חליפת חצאית ולנעול נעלי עקב, כמו סוכנת הסי-איי-איי שהיא פוגשת במנהטן. כשקראתי את דבריה של הבלוגרית תהיתי אם היא צודקת, והחלטתי שלא. אני זוכרת את עצמי היטב בגילה של נועם, ואף שלא הייתי גנדרנית במיוחד, גם אני חלמתי על היום שבו אוכל לנעול נעלי עקב, ואני לא חושבת שזה עשה אותי עצמאית פחות בדעותיי.

האם אני וגם נועם קורבנות של הבניה חברתית והסללה מגדרית? אולי, אבל אם כן, אני לא בטוחה שהפיתרון הוא גיבורה ספרותית ילדה שתסלוד קטגורית מכל דבר “נשי”. וממילא, הרגשתי שנועם היא דמות לכידה ואמינה, וזה מה שהיה חשוב לי בעיקר. ואגב, אני משוכנעת לגמרי שכשנועם תגדל היא תבין, כמו הסופרת שבראה אותה, שהרבה יותר נוח לנעול נעליים שטוחות. כך או כך, לשמחתי לא נשמעו קולות רבים ברוח הטרוניות של הבלוגרית, ולהפך, זכיתי ללא מעט מחמאות במישור זה של העצמה נשית.

פה ושם, אגב, צצו טענות בסוגיות אחרות של תקינות פוליטית, למשל אמא דתייה שכתבה לי וסיפרה כמה היא וילדיה אוהבים את ספרי הסדרה, אבל הוסיפה בצער שחבל שהגיבורים אוכלים אוכל לא כשר כשהם בחו”ל. בשאלות כאלה השתדלתי לגלות רגישות – נניח, לעולם לא הייתי מציינת בפירוש שהילדים אכלו “נקניק חזיר” – אבל גם נשארתי נאמנה למי שאני (סופרת חילונית) ולדמויות שלי (ילדים חילונים) ובעיקר – שוב – לספרות.

לא קהל אלא קהלים

יותר משעניינו אותי המבקרים, עניין אותי תמיד קהל היעד של ספרי הסדרה. כללית אני מאמינה, כמו רבים שעוסקים בכתיבה ובעריכה, שלפני כתיבה של כל טקסט – ספר, מאמר או אפילו רשימת קניות למכולת – צריך קודם כל לחשוב מי קהל היעד שלו.

הבעיה היא שמהר מאוד הבנתי שאין לי קהל יעד אלא קהלי יעד, ברבים, בכל מיני חתכים ומכל מיני זוויות. ראשית, אם להידרש לסוגיה שהזכרתי רק עכשיו, הבנתי שיש לי קוראים ויש לי קוראות – בנים ובנות – שלא תמיד מתעניינים באותם דברים. שוב, נניח לרגע בצד את השאלה אם יש באמת הבדלים בין בנים לבנות או שההבדלים בהעדפות הם רק תוצאה של חינוך לקוי מגיל ינקוּת, אבל העובדה היא שבנות עלולות להתרחק מספרים שעוסקים בכדורגל, נניח, ורוב הבנים לא ייגעו בספר שכריכתו ורודה ומלאה נצנצים. כסופרת, מצאתי את עצמי תוהה פה ושם אם פסקה כלשהי תרחיק או תשעמם את קוראַי ממגדר זה או אחר. כנראה מצאתי את האיזון הנכון, כי ידוע לי עובדתית שאת ספרי הסדרה קוראים בהנאה גם בנים וגם בנות.

עוד דוגמה לריבוי קהלים ולַלבטים שהוא מעורר היא החתך הגילי. עם פרסום הספר הראשון בסדרה התלבטנו בהוצאה לאילו גילים לייעד אותה, ולאחר דיונים החלטנו שננקוב בגילים 9 עד 14, שנשמעו בעינינו כטווח הגיוני. רק כשהתחלתי להיתקל בקוראַי פנים אל פנים, בביקורים בבתי ספר או בדוכני שבוע הספר, קיבלתי המחשה די מהממת לגיוון הרב של גילי הקוראים ולאתגר שהוא מציב בפני. מצאתי את עצמי עומדת רגע אחד מול ילדה מתוקה בת תשע או אפילו פחות, ורגע אחרי כן מול קורא עם חתימת שפם, והבנתי שבמהלך כתיבת הספר הבא אצטרך לראות את שניהם לנגד עיניי.

הפיתרון שלי לבעיית טווח הגילים היה לכוון את דבריי לקוראים ולקוראות הבוגרים יותר, אבל להסביר פה ושם מילים קשות או מושגים מורכבים לקוראים הצעירים, ולעשות זאת באופן הכי פחות דידקטי שאפשר. דוגמה מ”מבצע תל אביב”: רציתי לכתוב על קנאביס רפואי וחששתי שקוראַי הרכים בשנים לא יכירו את המילה, אז הוספתי סצנה שבה גיא מסביר לחבריו מה זה קנאביס, והם כועסים עליו שהוא מזלזל בהם ובידיעותיהם וטוענים שההסבר מיותר. והנה, הצלחתי להסביר מושג לקוראים הקטנים, ובינתיים להחמיא לקוראים הבוגרים יותר על בקיאותם בהוויות העולם.

ועוד הערה לעניין גילי הקוראים. אחרי פרסום הספר הרביעי או החמישי בסדרה, סיפר לי ידיד בצער שהבן שלו – בן 16 – שעד אז היה קורא נלהב של הסדרה, כבר לא רוצה לקרוא את הספר הבא. “הוא כבר קורא ספרים של גדולים,” הסביר הידיד בנימה מתנצלת. מה שהוא לא יודע זה כמה הייתי מאושרת לשמוע את החדשות האלה. הרגשתי שאני כנראה עושה משהו נכון, כי תמיד היה לי חשוב מאוד לפנות בכל הספרים לאותה שכבת גיל. לא רציתי לכתוב ספרים לבני ובנות 16 ו-17 ו-18, רציתי שכל ספרי הסדרה יפנו אל מה שמכונה אצלנו “ילדים ונוער”, כלומר ילדים עד גיל 15 פחות או יותר. מסיבה זו, אגב, גם צופפתי מאוד את הזמנים של עלילות הספרים, כדי שהגיבורים שלי לא יתבגרו מדי. בספר הראשון בסדרה הם עולים לכיתה ט’, ובאחרון – בתום שבעה מבצעי ריגול – הם בסך הכול בפסח של כיתה י’. פשוט הייתי מודעת מאוד לכך שאם הם יגיעו לכיתות גבוהות יותר, אצטרך לעמת אותם עם סוגיות שאינן רלוונטיות לקוראַי. ענייני סקס, למשל.

אז יש לי קוראים בנים וקוראים בנות, קוראים צעירים וקוראים בוגרים יותר. אבל לא רק זה. עוד חתך שאפשר לציין הוא ילדים שהם קוראים נאמנים של הסדרה וקראו את כל ספריה לפי הסדר, לעומת ילדים שהם קוראים מזדמנים, וקטפו לעצמם רק ספר אחד באקראי. כאן, הפנייה הבו-זמנית לשני סוגי הקהלים היתה מאתגרת במיוחד בפתיחות הספרים. האם לפרט יותר מדי על “מה שהיה קודם” ולשעמם את קוראי הנאמנים, או לקפוץ ישר לעניין ולהשאיר את קוראי המזדמנים תוהים-בוהים בלי להבין על מה בכלל מדובר? השתדלתי למצוא את האיזון הנכון בין שתי האפשרויות, ואני מקווה שהצלחתי.

אין נוסחאות קלות

בסרט תעודה שצפיתי בו לא מזמן על להקת “אבבא” סיפר ביורן אולבאוס, אחד משני הגברים בלהקה שכתבו את השירים והיו המנוע היצירתי שלה, שמדי פעם אנשים אומרים לו, “טוב, אתם פשוט מצאתם לעצמכם נוסחה מצוינת, ואחר כך הייתם רק צריכים לפעול על פיה כדי להמשיך לפרסם שירים מצליחים”. אולבאוס הסביר למצלמה שלא, אין שום נוסחה. שעם כל שיר חדש הם היססו, ניסו כך וניסו אחרת, ובעיקר לא היה להם מושג אם השיר יצליח או לא. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. באמת-באמת שאין נוסחה, וללבטים ולתהיות אין באמת סוף.

עם זאת, כמובן, לא צריך לרחם עלי, וגם לא על אולבאוס, כנראה. תהליך היצירה של הסדרה הזאת היה מבחינתי לא רק מרתק אלא גם מהנה. ואני מודה שאני גם גאה בה מאוד. מיד אחרי ההצלחה של “מבצע מנהטן” פרץ בנוף ספרי הילדים בארץ גל די משמעותי של ספרי מתח ריאליסטיים לילדים ונוער, ואף שבוודאי לא המצאתי את הז’אנר – איניד בלייטון ו”חסמב”ה” היו שם הרבה לפניי – נעים לי לחשוב שתרמתי תרומה כלשהי לתחייתו.

ועכשיו, לספרים הבאים.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. י' הגיב:

    מעניין מאוד. צרמה לי ההתייחסות לבלוגרית: “בלוגרית כלשהי”, “הבלוגרית קבלה”, “הטרוניות של הבלוגרית”. ראשית, הסוגייה שהבלוגרית העלתה ראויה, לגיטימית וחשובה. שנית: הבלוגריות והסוקרות הספרותיות (אולי יש גם כמה בלוגרים) מניעות במידה רבה את גלגלי העניין בספרים חדשים ויש להן תרומה עצומה למכירות. יש איזשהו בון טון להתייחס אליהן בזלזול, בלי להכיר תודה על פעילותן, כאילו שמוספי הספרות של ידיעות והארץ מלאים התייחסויות לספרי ילדים ונוער. הן עושות עבודה שמוספי הספרות אינם עושים. יש בלוגריות מוערכות מאוד שיש לפוסטים שלהן תהודה גדולה ברשת. ודאי גם העובדה שמדובר בנשים, תורמת לזלזול בעיסוקן. אילו היה מדובר בעיסוק גברי ובתשלום – ההתייחסות הייתה אחרת.

כתיבת תגובה