כללי

שמח וטוב לב / לי עברון

רשימת ביקורת על ספרה של אינגה מול, "אדי, בֶּלֶה ופְלוֹ"

מאי 21, 2020  

יש משהו משמח ומלהיב במיוחד בתרגומים משפות שאיננו רגילים להיחשף אליהן: נופך נוסף להרפתקה הצפונה ממילא בין דפיו של כל ספר. במקרה של “אדי, בלה ופלו” השמחה מוצדקת לא רק משום שתורגם היטב מהולנדית על ידי חמוטל ילין, אלא גם כי זהו ספר מהנה, מלא הומור, הרפתקאות וטוּב לב.

כריכת הספר (יח”צ)

תכונותיו הטובות של הספר ניכרות מייד בפסקת הפתיחה שלו:

קרני השמש של הבוקר חדרו דרך חלונות הכיתה. אֶדְחַר אֶדְמֵנְדְסֵן ישב כפוף מעל שולחנו, שקוע בתרגיל חשבון קשה שהסב לו אושר רב. הוא כלל לא שם לב שהשמש זורחת על גבו בחמימות כה נעימה והוא גם לא שם לב לזבוב שהתעופף לתוך הכיתה וחג סביב ראשו בזמזום קולני.  אֶדְחַר אֶדְמֵנְדְסֵן אהב ללמוד, ויותר מכול רצה להפוך לחוקר גדול וידוע. הוא השתוקק ללמוד באוניברסיטה כדי להפוך לאיינשטיין הבא, ואם זה לא יצליח, אז לכל הפחות לפרופסור אֶדְמֵנְדְסֵן. הוא היה שקוע כל־כולו בתרגיל, כשדלת הכיתה נפתחה בתנופה אדירה ולתוך הכיתה נכנס איש גדול ושמן בעל רעמת תלתלים בלונדינית. האיש לבש אוברול אדום, נעל מגפי גומי ירוקים ובידו האחת החזיק מזוודת קש ענקית. הוא היה גדול כל־כך עד שהסתיר לכל הכיתה את הלוח הדיגיטלי.

אדחר, ובקיצור אדי, מעורר אהדה מחויכת באהבתו העזה ללימודים בכלל ולמתמטיקה בפרט. והתכונה הזאת שלו, בשילוב עם נטייתו להתעלם מן המתרחש סביבו, הופכת אותו למועמד למסע הרפתקאות מהסוג ששולף ילדים (או הוביטים) תמימים מביתם ומהרגליהם הנוחים ומטיל אותם אל תוך העולם. דמותו של הדוד המתפרץ ופורע את השלווה השקדנית, בצבעוניותו ובממדיו האדירים, מבטיחה הרפתקאות והפרזה (בכנותה את הדוד מייד “שמן”, אינגה מול גם מסגירה את העובדה המשמחת שתקינות פוליטית אינה מטרידה אותה יתר על המידה – בהמשך הספר היא גם מתבדחת עליה מעט כשמישהו נבהל מהעובדה שאמר “קירח” וממהר לתקן ל”חסר שיער”, לעומת הדוד הבוטה שמכנה את האיש הקירח – הנבל בסיפור – “כובע ים”).

עוד גורם חשוב בספרי ילדים רבים וטובים נרמז בפתיחה הזאת – היפוך התפקידים בין הדוד הפרוע והילדותי לבין האחיין השקול והאחראי. חוץ מזה, אדי וחברתו פלו עומדים בתנאי ספרותי נוסף: היעדר הורים שיפריעו. הוריו של אדי נסעו לאמריקה לחפש זהב ולא שָׁבו, ואת פלו מגדלות שתי דודות מרושעות ומחרידות, שלמרבה המזל יצליחו אדי והדוד אוולט להציל אותה מחזקתן רגע לפני הסוף הטוב.

מתוך הספר

הדוד אוולט בא והתפרץ כך לכיתה כדי להודיע לאחיינו אדי שהם זכו בעשרת אלפים יורו בלוטו, והם יוצאים למסע הרפתקאות בפריז במכונית ספורט אדומה חדשה. פלו הקטנה, חברתו האהובה של אדי, מצטרפת אליהם עם הכלבה שלה בֶּלֶה. אבל מרגע שמזוודתו של הדוד אוולט מתמלאת בשטרות, מתחילה לעקוב אחרי המכונית האדומה שלהם מכונית שחורה חשודה, שתחילה רק הקוראים והכלבה בלה – שהיא קטנה ונראית כמו כלבת חיק מפונקת, אבל בעצם היא כלבת שמירה – מבחינים בה, ואחריהם אדי ופלו, ורק בסוף, אחרי שתכולת המזוודה נגנבת, גם הדוד אוולט המפוזר מבין מה קרה.

הרפתקאותיהם של אדי, בלה ופלו מצליחות להיות מצחיקות ובה בעת מותחות, והתושייה והגבורה של הילדים (והכלבה!) המגינים על הדוד אוולט חסר הישע ודאי זוקפות את קומתם של הקוראים הצעירים. כך גם היפוך התפקידים בין הדוד אוולט לבין אחיינו אדי, שנאלץ פעמים רבות להורות לדודו מהי ההתנהגות המתאימה במצבים שונים. אבל, כמובן, לא קל להיות ילד הורי (או אחיין הורי), ובמשך המסע, מצד אחד אדי לומד הרפתקנות, אבל גם הדוד אוולט נעשה זהיר מעט יותר, ובעיקר, דומה שהוא מתחיל לראות יותר את אדי ואת רצונותיו.

בהרפתקאותיהם מגשימים אדי, אוולט, בלה ופלו לא מעט פנטזיות – למשל, לגלוש היישר מחדר המלון אל בריכה ענקית במגלשת ענק שיוצאת מחדר האמבטיה וגם משיבה אותם אליו אחר כך כמו מעלית; ולאכול כמה ארוחות טובות במיוחד, מהסוג שקיים בעיקר בסיפורים. ראו למשל תיאור אחד עסיסי, שסגנון האכילה של כל אחת מהדמויות בו מזכיר את שלושת הדובים מן האגדה:

ואז התחילה החגיגה באמת. היו שם כוסות גדולות מלאות במיץ תפוזים סחוט טרי, ספלים מהבילים מלאים בתה, בקפה ובחלב חם. צלחות עם טוסטים, לחמניות עגולות רכות

ומאפים ממולאים בקרם וניל. חביתה עם בייקון, נקניקיות, חזיר מעושן ועגבניות. כוסות קטנטנות עם פודינג מחלב אורז ברוטב מנגו עם שקדים קלויים שעליהן בזקו סוכר חום, פנקייקים מיניאטוריים, מאפה שטוח ועליו דובדבנים חמים ואבקת סוכר. וכשהכול עמד על המיטה שלהם נכנס שוב הַנְס לחדר עם עוגה בגובה חצי מטר, עשויה כולה מפחזניות עם תותים וקצפת.

פְלוֹ טעמה טעימה מכל דבר, אדי אכל קצת מכל דבר, הדוד אֶוַולְט רוקן את כל הכלים ובֶּלֶה ליקקה את השאריות עד שלא נשאר מהן זכר.

 כפי שאפשר לראות בציטוט הזה ובציטוטים הקודמים, התרגום העברי לספר מצוין, ומוכיח שעברית יכולה להיות טובה ובה בעת טבעית ומתאימה לילדים. כשאדי חושב על פלו הוא אומר לעצמו “איזה חמודה”, ולא “איזו חמודה”, וזוהי בחירה נכונה; בתיאור הבא של המכונית, השימוש הטבעי כל כך ב”מה שכן” הופך את הטקסט לאמין וחי:

ריפוד העור היה רך ופנים המכונית הדיף ריח נעים של נעליים חדשות. מה שכן, היא הייתה קצת קטנה וצפופה. הדוד שלו נשפך לגמרי מהמושב שלו והראש שלו התנגש בתקרה.

 גם אם ישנם פה ושם ניסוחים קולחים פחות (במקום “באתי בשביל אדי”, למשל, אולי מוטב לכתוב “באתי לקחת את אדי”, ו”תפס אותו מהחולצה/מהצווארון” משונה בעיניי, נדמה לי שעדיף “תפס בחולצתו/בצווארונו”) – וממילא הם מעטים – אין בכך כדי להפריע, משום שהתרגום קולח וחי ומיטיב למסור את ההומור שבספר.

וההומור אכן רב, חלקו סלפסטיקי ממש (למשל, כאשר הדוד הגדול תוחב את אדי תחת זרועו), חלקו מילולי (חברת הגרירה “מצטערים”, סוכנות הרכב “סוף הדרך” שמגיעה לסוף דרכה), וחלקו מבוסס על תבניות חוזרות שהקוראת לומדת לצפות להן, וליהנות מן הווריאציות השונות. למשל, בכל פעם שהכלבה בלה נובחת, מופיע תיאור בנוסח הזה: “ואז התחילה בֶּלֶה לנבוח בקול רם. לא, לא נביחות של כלבה קטנה כמוה אלא נביחות רמות של כלבת דוברמן חסונה.” ובמקום אחר: “ואז התחילה בֶּלֶה לנבוח. לא, לא נביחות של כלבה קטנה כמוה, אלא נביחות נמרצות של כלבת רועים חסונה.” ואחר כך: “לפתע הוא שמע אותה נובחת בקול. לא, לא נביחות של כלבה קטנה כמוה אלא נביחות פראיות של כלבת בולדוג צרפתייה חסונה”. וכן הלאה, עד המפגש עם הדודות המפחידות, שבו פתאום נובחת בלה כמו כלבה קטנה ומפוחדת (אל דאגה – היא מתאוששת אחר כך).

מתוך הספר

כך, בחזרה קומית דומה, משתכנע הדוד אוולט פעם אחר פעם לרכוש משהו יקר רק משום שמוסיפים לו תוספת פעוטה כלשהי בחינם:

“זאת לא בעיה,” אמר סוכן הרכב. “עם הקנייה, אתה מקבל במתנה משקפי מגן, צעיף וכובע עור בשביל כל מושב. ובשביל המזוודה יש לי רצועה מעור אמיתי, כך שתוכל לקשור אותה מאחור.”

“וזה לגמרי בחינם?” שאל הדוד אֶוַולְט.

“לגמרי בחינם,” אמר האיש.

“קניתי,” אמר הדוד אֶוַולְט.

מתוך הספר

בספר שעלילתו סובבת סביב זכייה בלוטו ניתן לצפות שיהיה עיסוק כלשהו ביחס לכסף, ואולי אפילו מסר חינוכי. ב”אדי, בלה ופלו” המסר – אם מוכרחים לחלץ ממנו מסר – הוא שהכסף אינו אלא אמצעי לשמח אנשים אהובים ולשמוח יחד איתם, וכמו שפלו אומרת, “לחיות חיים יפים”. באיורים, המזכירים מעט בסגנונם את איוריו של קוונטין בלייק לספרי רואלד דאל, מופיע על פניהן של כל הדמויות אותו חיוך, שאפשר להגדיר אותו, את הדמויות עצמן (מלבד הרשעים האיומים – הגנבים והדודות), וגם את הספר עצמו באותן מילים: שמח וטוב-לב.

“אדי, בֶּלֶה ופְלוֹ” – מאת אינגה מול, איירה: בייטרייס ון דורסן. תרגום: חמוטל ילין, הוצאת רימונים, 2020

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת

 

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה