שפת עֶבֶר-ההרים / רונית ש' דינצמן
אוגוסט 25, 2017
ההורים של צְוִוירְק הגיעו ממקום רחוק, מעבר להרים.
“לא יכולנו להישאר שם,” סיפרו לו, “היו שם הרבה ציפורי טרף, לא העזנו לצאת בודדים מהבתים, רק בחבורות. מי שהעז – לא חזר. לכן ברחנו לפה. היינו להקת אפרורים גדולה שברחה. עפנו מרחק רב. חלק מהאפרורים לא עמדו במאמץ ומתו בדרך.”
לפעמים היו מספרים לו על הנופים במקום בו נולדו וגדלו. על העצים הגבוהים שאין כמותם כאן, על הפרחים, על הריחות, על הטעמים. מדי פעם הכינו מאכל משם – כיסוני סילור. בצק זרעונים במילוי עלי סילור קצוצים, מתובלים באבקני קרטימור. “סילור וקרטימור היו לנו גם שם,” סיפרו. “זה מתכון שעובר אצלנו מדור לדור.”
הכנת הכיסונים הצריכה עבודה רבה. אבא היה יוצא לחפש שיחי סילור וללקט עלים צעירים ורכים. בינתיים אמא הייתה טוחנת זרעונים ומכינה בצק. כשאבא היה מגיע עם העלים, הם היו קוצצים אותם היטב ומתבלים באבקני קרטימור. אחר כך היו צובטים כדורים מהבצק, משטחים אותם לעיגולים, מניחים במרכז כל עיגול כפית עלים קצוצים ומתובלים, סוגרים ומהדקים. לבסוף היו אופים את הכיסונים בחום נמוך.
בזמן שהיו מכינים את כיסוני הסילור, הם היו מזמרים שירים משם. שירים בשפת עֶבֶר-ההרים, עם לחנים קופצניים. שירים שלא שידרו ברדיו, שירים שלא שמע בבתים של אפרורים אחרים.
צְווִירְק לא הבין –איך זה שהם מתגעגעים? הרי היה להם רע שם! וחוץ מזה, חבורה של אפרורים יכולה לתקוף ציפורי טרף, איך זה שהם לא נלחמו במי שתקף אותם, איך זה שלא החזירו? איך הסכימו להיות עלובים כל כך, מושפלים כל כך?
כשאמא ואבא התרגשו או התרגזו – יצאו להם ציוצים שונים, גרוניים. צלילים משם. כשדיברו עם אפרורים מכאן, החביאו את הצליל הזה. אבל צְוִוירְק תמיד פחד שהצלילים משם יברחו להם מהגרון בדיוק ליד החברים שלו מבית הספר. פעם זה קרה. אמא התרגשה כשקיבל תעודת הצטיינות, הודתה למורה, וברחו לה הצלילים האלה. צְווִירְק קיווה שלא הרגישו.
לחלק מהאפרורים שמוצאם היה מעבר להרים היה גון כחול בנוצות הכנפיים. לצְוִוירְק לא היה גון כזה (גם לאבא שלו לא היה). זה שימח אותו. הוא נראה בדיוק כמו האפרורים שנולדו כאן. בזכות זה אף פעם לא שאלו אותו מאיזה מוצא הוא. הוא גם היה גבוה יחסית, וחסון, אי אפשר היה לראות עליו שההורים שלו הם אפרורים עלובים שברחו במקום להחזיר מלחמה.
בדרך כלל הוריו דיברו ביניהם בשפת עֶבֶר-ההרים. פעם שאל אותם מדוע הם מדברים בשפה משם – הרי הם יודעים עברית. הם הסבירו לו שקל להם יותר לבטא את עצמם בשפת האם שלהם, במיוחד כשהם רוצים לדבר על דברים מסובכים, או על רגשות. וגם כשהם רוצים לדבר על נושאים שלא מתאימים לילדים, ולא רוצים שיבין את שיחתם. מה שהיה מצחיק הוא שבמשך הזמן למד צְוִוירְק את שפת עבר ההרים. גם אם לא הבין את כל המלים, הוא יכול היה להבין את שיחותיהם.
בכל פעם שבא אליו חבר אחר הצהריים צְוִוירְק חשש שהוא ישמע את ההורים שלו מדברים בשפה שלהם, אבל זה מעולם לא קרה. גם אם ההורים שלו היו שקועים בשיחה לפני שהחבר הגיע, ברגע שנשמעה הדפיקה על הדלת – הם הפסיקו לדבר בשפת עבר-ההרים ועברו לעברית.
אתמול הלך צְוִוירְק לבקר את טיץ, חבר מהכיתה שלמד אתו גם בגן. הם קבעו להכין יחד שיעורים ואח -כך לשחק. בזמן שהכינו שיעורים, צלצל הטלפון בבית. אמא של טיץ ענתה, והתחילה לדבר בקול רם ובהתלהבות. בשפת עבר-ההרים.
צְוִוירְק הבחין שטיץ הסמיק. כעבור דקות אחדות קם טיץ וסגר את דלת החדר.
“אני סוגר,” אמר טיץ, “כדי שנוכל להתרכז.”
“יופי, מעולה,” ענה צְוִוירְק בקול רגיל, אגבי, אבל בראשו התרוצצו מחשבות. הוא היה מופתע. פעמים רבות ביקר אצל טיץ, ומעולם לא שמע את הוריו מדברים בשפת עבר-ההרים. אי אפשר היה להאמין עליהם שהם משם. הם נראו כל כך “קולים”.
צְווִירְק וטיץ המשיכו להכין את השיעורים, אבל צְווִירְק הרגיש שטיץ לא מרוכז. למרות שדלת החדר הייתה סגורה, נכנסה השיחה פנימה, וטיץ ניסה להקשיב.
גם צְווִירְק הקשיב.
הוא שמע את אמא של טיץ שואלת: מתי? מי? מה עם דוד צויץ? ושמע את המלים מסלול, מזג אויר, רוח טובה, הלוואי. ואז היא התחילה לשיר. היא שרה שורה, המתינה, ואז עוד שורה, ושוב המתינה. היא שרה יחד עם מי שהיה מעבר לקו הטלפון, מעבר להרים. הם שרו יחד, שורה היא ושורה הוא. צְווִירְק הכיר את השיר הזה. גם אצלו בבית שרו אותו. זה היה שיר ברכה ששרו בשמחות.
טיץ הסמיק עוד יותר. “פדיחות עם אמא שלי,” אמר בחיוך מתנצל.
“זה בסדר,” ענה צְווִירְק, “ככה זה כל ההורים, עושים פדיחות.”
“לא כל ההורים,” אמר טיץ, “ההורים שלי מביכים במיוחד. ההורים שהגיעו מעבר להרים מביכים במיוחד. בעיקר עם השירים שלהם. משקיעים בלימודי זִמרה במקום ללמוד להחזיר מכות למי שתוקף אותם.”
“זה בסדר גמור,” ענה צְווִירְק. הוא רצה להגיד לטיץ שלא ירגיש לא בנוח, שגם ההורים שלו שרים בכל הזדמנות, כי גם הם נולדו מעבר להרים. אבל הוא לא היה מסוגל. הוא התבייש. הוא הצליח להסתיר את זה כל כך יפה עד עכשיו. היה לו חבל לקלקל.
אמא של טיץ סיימה לשיר, והם שמעו שהיא נפרדת לשלום מבן שיחה. טיץ זינק מהכיסא, יצא מהחדר וטרק את הדלת. צְווִירְק שמע אותם מתלחשים במהירות. נשמע שטיץ כועס על אמא שלו ש”עשתה לו פדיחות” ודיברה בשפת עבר-ההרים בזמן שיש אצלו חבר. פתאום נפתחה הדלת וטיץ ואמא שלו נכנסו, מחייכים.
“קיבלנו בשורה טובה! סבתא שלי וסבא שלי, וכל הדודים ובני הדודים בדרך לכאן!” קרא טיץ, “הבוקר היה מזג אוויר טוב ורוח סילונית נדירה, והם החליטו לנצל את ההזדמנות ולעוף לכאן! סוף-סוף תהיה לי משפחה גדולה!”
“רק שיגיעו בשלום,” מלמלה אמא של טיץ ויצאה מחדר.
“איזה כיף לך! אמר צְווִירְק, “הלוואי שגם סבתא וסבא והדודים שלי היו מגיעים מעבר להרים!”
טיץ נעץ בו מבט מופתע.
“כן. גם המשפחה שלי משם,” הודה צְווִירְק.
טיץ חייך, ובאותו רגע נכנסה אמא שלו עם צלחת מאפי סילור בידה. “קחו, התכבדו,” אמרה, היא הושיטה את הצלחת לצְווִירְק. “כדאי לך לטעום, זה טעים!”
“אני יודע,” השיב לה צְווִירְק, “גם ההורים שלי מכינים כזה.”
רונית ש’ דינצמן – סופרת, מחברת הספרים “הדינוזאור מרמת-גן ו”לב היער”.
רונית, זה מקסים. גם הכתיבה וגם התיאורים (רוח סילונית נדירה)
מעלה בי כל מיני קונוטציות שונות (יותר מדי “דור שלישי”?) או אפילו חוויות של חברות, שעלו מארצות שלא התקבלו בצורה ‘חלקה’ בארץ
ואולי אני סתם מקובעת, וזה פשוט סיפור אמיתי על ציפורים שבאו מעבר ההרים (:
רונית יקירה, כל כך יפה, מדויק ומרגש!
תודה רבה, שרה, על קריאתך הרגישה, על הבנת עומק הסיפור, לקריאה כזו ייחלתי
תודה, ליאורה, שמחה שנהנית מהסיפור
סיפור רגיש ונוגע ללב, האיור נראה כמו מפית רקומה ברקמה מסורתית, כמו המפיות שהסבתות רקמו פעם
תודה רבה, אני שמחה שמובן שמדובר בציור “רקום”