תבנית בצורת לב / טלי כוכבי

15 תגובות:

1. ליבי הגיב:

   15 במרץ 2010 בשעה 13:12

   מאוד נכון. אגב, גם אנחנו, המבוגרים סובלים משלטון התבנית. כל הסרטים ההוליוודיים מגישים את אותה הגברת בשינוי עגילים, או גוון הליפסטיק, רק שלקטנים יש עוד פחות אופציות מאשר יש לנו. הקטנה שלי בת החמש כבר כל כך מתורגלת, שברגע שמופיעה הגיבורה של הסרט/הצגה היא מעדכנת אותי בידענות – “אמא הם יתאהבו”.

2. טלי הגיב:

   15 במרץ 2010 בשעה 15:06

   את צודקת, ליבי. נכון מאוד שיש תבנית ידועה וחוזרת על עצמה גם בסרטים הוליוודים למבוגרים, אבל כמו שכתבת- לקטנים יש עוד פחות אופציות אפילו….(-:

3. מרית בן ישראל הגיב:

   15 במרץ 2010 בשעה 15:55

   מה שיפה בשלטון התבניות, זה היכולת של הילדים לזהות אותן. כמו הבת של ליבי, וכמו בני הקטן שהסביר לנו בגיל 4 את ההבדל בין להרוג ולהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. ובני הגדול כשהיה קטן הרגיש מאד מרומה כשתום מת ב”אוהל הדוד תום”, כי התבנית קובעת שהגיבור צריך להינצל. הם היו צריכים לקרוא לספר “אוהל הדודה אלייזה”, הוא אמר (על שם הגיבורה שניצלה).

4. טלי הגיב:

   15 במרץ 2010 בשעה 18:10

   מרית יקירתי, נכון מאוד!

   אני ממש, אבל ממש, אוהבת את האבחנה בין להרוג ללהציל – שווה ציטוט ואם הוא ירשה, אני משערת שעוד אמצא הזדמנויות לצטט…

5. מיכל ש. הגיב:

   15 במרץ 2010 בשעה 20:06

   קודם כל – ת ת ח ד ש י !

   את יודעת מה חשבתי?
   שאולי הילדות שיראו את הזבל הרומנטי הזה
   יפתחו סלידה ממנו,
   ולא יהיו כאלה סאקריות של אהבה כמוני
   שגדלתי על הזבלים של ילדותי…
   אולי הן יבינו כבר מגיל צעיר,
   שהשפנה לא חייבת שפן,
   שהכוכב לא חייב כוכבית,
   ושהתפוח יכול להסתדר בעצמו
   בדיוק כמו שהתַפוחה טוב לה לבדה…

   ומצד שני
   אוי
   אני מתה על תבנית לב!!!

6. רונה הגיב:

   16 במרץ 2010 בשעה 15:05

   טלי, קודם כל ברכות. חיזקי ואימצי והמשיכי להלחם על שמירה על ילדינו (טוב טוב, ילדינו העתידיים)
   אני כמי שבילתה שנים ב”תעשיה” חושבת שהבעיה היא בזה שמי שמייצר את הצגות הילדים האלו (אני לא אכליל- רוב מי שמייצר אותן), מתייחס אליהם כאל- חלטורה שתכניס כסף עד הפריצה הגדולה, ובדרך-כלל לא מודע כלל למשמעות ה”חלטורה” שלו על קהל הצופים הצעיר.
   מי ייתן ויהיו יותר יוצרים שמאמינים בילדים, ויותר אפשרויות להרחיב את המנעד התרבותי שלהם, לפחות כמו שהיה לנו, עדיף שאפילו יותר…
   ומיכל- כוונדי לשעבר… עזבי את הכוכבים! טוב להם גם יחד! “כוכבי כל-כך אוהב, האם אראה אותך שנית…”

7. טלי הגיב:

   16 במרץ 2010 בשעה 17:35

   מיכל, רונה – (-:

   מיכל – תודה תודה! רגע, קצת קשה לי להבין את קו המחשבה שלך – מה את אומרת? שאת גדלת על זבל מסוג אחד ויצאת סאקרית ולכן את חושבת שילדות שגדלות על זבל אחר לא ייצאו סאקריות כמוך? איך ולמה יתרחש הנס הזה? (למען הסר ספק – אני מאמינה בניסים. לגמרי!) או שלא הבנתי אותך נכון?

   זה לא שאני יוצאת נגד אהבה, חלילה וחסה! אני רק חושבת שהעולם רחב ועשיר ומגוון הרבה יותר, ושאהבה רומנטית וזוגיות מעסיקות, ובצדק, את רוב יוצרי ההצגות האלה הרבה יותר ממה שהן מעסיקות את קהל היעד. בגיל חמש, לרוב, לא מחפשים או מוצאים זוגיות…
   זה נפלא וטוב ומבורך ורצוי שכוכבית תמצא כוכב ותפוח ימצא תפוחה, או ארנבת, אבל א. לא צריך להפעיל “טרור תרבותי” נגד מי שלא מוצא או מי שלא מחפש, לא צריך לגרום לילדים שלא משחקים את המשחק הזה להרגיש שהם לא בסדר, וב.זה לא צריך להיות כל כך שטוח, שטחי וחוזר על עצמו, לא בענייני תבנית האהבה ולא בכלל.
   גם אני מתה על תבנית לב! אבל גם על תבנית בצורת כוכב או תפוח או סוסון ים או עץ או אוקיאנוס או גלקסיה בין כוכבית….(-:

   רונה – תודה תודה, משתדלת מאוד, זאת המטרה!
   את צודקת מאוד, במובן מסוים עלית בדיוק על הנקודה שלא העזתי לנסח במפורש – רוב היוצרים (או המייצרים) אכן מתייחסים להצגות ילדים כאל חלטורה, בעוד שבהצגות לילדים ראוי להשקיע יותר, בטח שלא פחות, ההשפעה על נפש של ילד ועומק המשקע שנוצר בה- לטוב או לרע, הרבה יותר גדולים, לרוב, מההשפעה על נפש של מבוגר (ולא שאין הצגות שהשפיעו עלי כמבוגרת- יש ויש).

   מי יתן – אינשאללה אמן!
   וכדי לעבור למימד הפרקטי יותר, את לגמרי מוזמנת להעביר לינק לאנשים מה”תעשייה”, אם יש לך אנשים רלבנטיים כאלה…

   לכוכבים טוב יחד, בטח. אפילו מיכל יודעת את זה, לדעתי…(-:

8. מיכל ש. הגיב:

   16 במרץ 2010 בשעה 17:55

   הי טלי,
   אני התייחסתי לתגובתה של ליבי למעלה,
   שסיפרה על ביתה הקטנה והמפוכחת
   שהכריזה “הם יתאהבו”…
   כלומר שבילדה הזו כבר יש איזושהי ראיה
   נטולת היקסמות, מה שלי – אין לצערי…
   זאת היתה כוונתי,
   ויכול להיות שאני טועה
   ודווקא העיסוק המוגזם הזה בעניין
   ייצר בנות אפילו יותר “גרועות” ממני?!
   (ברומנטיות הפתטית אני מתכוונת)
   (כי ברור שלכוכבים טוב ביחד,
   אלא מה?)

9. טלי הגיב:

   16 במרץ 2010 בשעה 18:03

   אני חושבת שהילדה של ליבי עלתה על השטאנץ של הסרטים, לאו דוקא על השטאנץ של החיים…

   אבל אכן, עכשיו הבנתי למה התכוונת – תודה (-:

   לחיי הרומנטיקה נטולת הפאתטיות!

10. ליבי רן הגיב:

    1 באפריל 2010 בשעה 23:52

    אני רוצה לראות את הרפתקאותיו של היקינטון הקטן!
    ובעניין אחר – אני שונאת-מתעבת-פוסלת גילויי “אויש, זה חמוווד” למראה ילד וילדה חבוקים.
    אני זוכרת (כן, ממש זוכרת. בגוף. בלב.) שחיבקתי את חברי לגן ערן.
    האמהות שלנו התמוגגו, צחקו (עלינו, ובוודאי לא איתנו) וקראו בקול גדול “איזו אהבה!”.
    זה היה במגרש החניה מתחת לבניין שממול.
    אני זוכרת את זה היטב. זה השפיל אותי. זה הביך אותי.
    עוד לא ידעתי מה עשיתי, שכל כך בידר אותן, אבל ידעתי שמה שלא יהיה – אני לא מחבקת יותר את ערן. אף פעם.
    זה אחד הזכרונות הראשונים שלי, והוא מחריד.
    לשמחתי, בהצגות שבהן צפיתי היה אלוף בצלות ואלוף שום, ושום אלופת פטרוזיליה או אלופת בורגול כשידוך. לא נדון כרגע בעניין הג’נדר, אבל אין לי שום זכרון של סיפורי אהבה רומנטית שפנו אליי. אפילו בין המלך למלכה בהצגה הזאת יש אידיליה של זוג נשוי: הוא מנמנם והיא סונטת בו. גם בת הטוחן לא בדיוק טוותה בעליית הגג בעודה מחכה לפרינס צ’ארמינג. אני מאוד שמחה שבחרו עבורי את ההצגות בפינצטה.
    בעניין החלטורה – לשמחתי, יש עוד הרבה תבניות. אני מכירה כמה מספוג, מעיסת נייר, מחפצים. יש גם הצגות ילדים נפלאות עם שחקניות נפלאות ועם שחקנים מעולים. יש גרימיץ’. יש גם “ילד פתאום”. צריך לברור. במשורה. בתשומת לב.
    גם לי היתה עוגת לב, אבל נדמה לי שהיא נאפתה כמלבן, ונחתכה לצורה הרצויה. וזה עוד כלום לעומת העוגות המפוארות שההורים שלי הנפיקו בהמשך…!

11. טלי הגיב:

    5 באפריל 2010 בשעה 17:45

    ליבי יקירתי,

    כן, גם לי יש זכרונות דומים – פחות מפורשים ובוטים מהזכרון שלך, אבל זה בדיוק העניין, נדמה לי שגם דברנו על זה לא פעם.

    טוב מאוד שבחרו עבורך בפינצטה הצגות איכותיות ונטולות תבנית, זה חשוב בעיניי.

    ולגבי הרפתקאותיו של היקינתון הקטן בשלל תבניות ספוג, עיסת נייר וחפצים – יאללה, תעשי!
    (-:

12. פוביה ספציפית הגיב:

    15 באוקטובר 2010 בשעה 18:23

    כילדה קטנה, סלדתי באופן גורף מכל שמץ של רומנטיקה שמצאתי בספר/סרט/הצגה שלי כמו מישהו שמוצא שערה במרק. כי ידעתי שהיא נמצאת שם רק כי היא מעניינת את המבוגרים. וגם כי זה היה מאוד צפוי.

    ומעולם לא התגברתי על הסלידה הזאת משידוכים צפויים, אפילו במקומות כמו קומדיות רומנטיות שבהן אתה לא מצפה לשום דבר. זה פשוט לא חמוד בעיני.

13. אלית אבני-שרון הגיב:

    8 בינואר 2012 בשעה 19:11

    מחפשת בנרות את אותו שיר אהבה דביק בין טיפ טיפ לטיפטיפון… יש למישהו את התקליט ??

14. אז מה כבר עשינו? : הפנקס – כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים הגיב:

    17 במרץ 2013 בשעה 0:36

    […] ‫הנה! מצאתי את אחת הרשימות שפורסמו באותו יום. זו גם הייתה תחילתה של ידידות מופלאה […]

15. אז מה כבר עשינו? : הפנקס – כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים הגיב:

    25 באוקטובר 2015 בשעה 17:46

    […] ‫הנה! מצאתי את אחת הרשימות שפורסמו באותו יום. זו גם הייתה תחילתה של ידידות מופלאה […]