טיול לחיפה ברכבת

אמא הבטיחה ליובל שכשייצא לחופשה, הם יסעו יחד ברכבת לחיפה.
יובל חיכה וחיכה, ציפה וציפה,
ויום החופשה הגיע.
הם התכוננו בהתרגשות לנסיעה הראשונה של יובל ברכבת והכניסו לתוך תרמיל
בקבוק מים,
מצלמה
וחטיף לדרך.
כשהתקרבו לתחנה, הם ראו את הרכבות מתחלפות כבר מרחוק,
רכבות אדומות וארוכות, ממש כמו שסבא מיכאל הביא לו במתנה ליום הולדת האחרון.
כשנכנסו לתחנת הרכבת, הם פנו לקופה.
-שני כרטיסים לחיפה בבקשה, אמא אמרה
-הקופאית הגישה לאמא את הכרטיסים והם עלו מעלה במדרגות הנעות הגדולות שיובל כל כך אוהב.
בזמן שחיכו לרכבת בספסל ההמתנה ישבו לידם עוד שלושה אנשים – סבתא נחמדה, נער שנראה כמו אייל האח הגדול של יובל ואיש אחד שהיה עסוק כל הזמן בטלפון שלו.
הפנים שלו היו מופנות מטה ומידי פעם הוא ענה לטלפון ואמר – תמכור! תמכור! וחזר להפנות את מבטו מטה.
הרכבת הגיעה וכל האנשים שחיכו בתחנה נכנסו והתיישבו בין הספסלים.
הוא בחר לו ספסל פנוי צמוד לחלון, כדי שייראה את הנוף בדרך.
הם ראו מכוניות בשלל צבעים חונות מסודר אחת ליד השניה, מדשאות, ועצים גבוהים.
בהמשך הנסיעה ראו אפילו את הים!
יובל התרגש כל כך ואמא צילמה במצלמה את יובל עם הנוף היפה, יובל חייך והיה מאושר.
לפתע, הגיע הכרטיסן. לבוש מדים כחולים, כובע לראשו ותיק קטן מונח על כתפו באלכסון.
–כרטיסים בבקשה
אמא הגישה לו את הכרטיסים, הוא ניקב אותם במכשיר הניקוב שלו, חייך ליובל והמשיך הלאה.
הכרטיסן המשיך הלאה ונעצר ליד האיש עם הטלפון.
הוא ראה את האיש מחפש את הכרטיס בתיק ובכיסים,
הכרטיסן אמר לו – אתה חייב לרדת בתחנה הבאה.
האיש הציע לשלם אך הכרטיסן לא נענה. – אין ברירה, תצטרך לרדת.
יובל ואמא רצו לעזור לו מאוד אך לא ידעו כיצד.
הרכבת עצרה בתחנה והאיש, היה חייב לרדת למרות שזוהי לא התחנה שלו.
חכה! אמר יובל
אמא הופתעה.
חכה! אתן לך את הכרטיס שלי במתנה.
זה בסדר, ילד. חייך אליו האיש, אני אסתדר.
אתה נראה עסוק מאוד ובטח יש לך המון עבודה, אוכל לרדת כאן במקומך.
זה באמת בסדר, ילד. תודה. אני ארד כאן ואתה תמשיך בנסיעה.
יובל חזר אל הספסל שלו מאוכזב והתיישב. אמא חיבקה אותו ואמרה – זה היה רעיון נדיב מאוד, ילד שלי.
מתוך הרכבת הוא ראה את האיש מסמן לו שלום עד שהרכבת התרחקה והוא הפך קטן קטן, כמו נקודה.
מה שיובל שם לב אליו במיוחד, הוא שהאיש לא הוריד את המבט ולא היה עסוק בשום דבר אחר חוץ מלהגיד לו בלי מילים, תודה.