תחת צל אפל / דורית אורגד
בלעדי - פרסום פרק מספרה החדש של דורית אורגד, "תחת צל אפל"
דצמבר 22, 2014
עטיפת הספר (יח”צ)
“תחת צל אפל” / דורית אורגד
פרק ראשון
“מה אתה כותב שם?” קורא אבא שלי בקול רם, בעצבנות, “חשבתי שגמרת עם השיעורים למחר. יאללה, לך תשים נעלי התעמלות ותחכה לי למטה, בחצר.”
אני חייב להישמע לו ולצאת איתו לריצה. אם אתנגד, אחטוף סטירת לחי שתעיף אותי באוויר. “משקל נוצה,” הוא קורא לי בלעג, “סְלַבִּינְקִיי” (חלשלוש).
אני מחביא את המחברת, שהיא היומן שלי, מתחת למיטה, נועל נעלי ספורט וניגש לדלת. אבא בא מאחוריי והודף אותי החוצה. אני נאחז במעקה שלא ליפול. “תתקדם,” הוא מאיץ בי, “מה אתה זוחל?”
אני נאלץ לרוץ אחריו בסמטאות, נזהר שלא להידרס תחת גלגלי מכונית, משתדל לא לאבד קשר עין. בסוף זה קורה.
מתנשף כולי אני נעצר על אי תנועה, מביט לכל הכיוונים ולא רואה אותו. אבא שלי נעלם!
אני משתוקק לחזור הביתה, אך יודע שאשלם על כך ביוקר ונשאר לעמוד במקום.
קצב הלמות לבי מתגבר. קודם גרמה הריצה המאומצת לדופק המהיר, וכעת הפחד מפני אבא שלי.
הוא יחשוב שהתחמקתי מן הריצה בכוונה ולא יעבור על כך בשקט. אני חייב להצטרף אליו לפני שיתחיל לרתוח.
במקום שאני עומד הדרכים מתפצלות. האם פנה אבא ימינה לעבר גן סָאקֶר? שמאלה לכיוון העיר העתיקה? ואולי רץ קדימה לטֶרָה סַנטָה ולמשכנות שאננים?
בן כיתתי מֶבְּרָטוּ צץ על המדרכה ממול. “הי,” הוא קורא וחוצה את הכביש לעברי, “מה העניינים, מישה?”
“בסדר,” אני עונה בקיצור ועיניי משוטטות סביב, מחפשות את אבא שלי.
“התכוננת כבר למבחן בלשון?” מתעניין מברטו שמקובל על הבנים בשל הישגיו בספורט. הוא אצן מצטיין. גיורא, המורה שלנו לחינוך גופני, מנבא לו גדולות.
אני משיב לשאלתו בשלילה, והוא פולט, “אתה, גם בלי להתכונן, תוציא מאה.”
“לא בטוח,” אני משיב ועיניי משוטטות לחפש את אבי. מברטו רואה בי חבר שלו. בהפסקות שבין השיעורים הוא בא לדבר איתי. הבנים האחרים בכיתתנו מסתייגים ממני ואינני מבין מדוע.
“רצתי מרמת רחל עד לכיכר החתולות,” אומר מברטו ומנגב באצבעותיו את הזיעה הניגרת מפניו.
“טירוף לרוץ מרחק כזה,” אני פולט.
מברטו חושף את שיניו הלבנות בחיוך, ועיני הפחם שלו מתנוצצות בחדווה, “תאמין לי, לא הרגשתי את המרחק. ”
“אתה באמת תגיע לאולימפיאדה,” אני מנבא לו.
“זאת התוכנית. רק שהוריי לא ישימו לי רגל.”
“למה שישימו לך רגל?”
“בגלל המאמן שלי. אבי טוען שאני נשמע למאמן שלי יותר ממה שאני נשמע לו. נדמה לו שאנחנו עדיין באתיופיה, שם קובעים המבוגרים כל דבר, והילדים חייבים לציית בלי להשמיע ציוץ. אם יעשו לי יותר מדי בעיות בבית, אנסה להתקבל ל’ביתא-אורה’.”
“ביתא-אורה?”
“יש לי חבר שלא הסתדר עם ההורים שלו וברח מן הבית. הוא מצא לו חורבה בליפתא, וגר שם עד שבריון אחד קרע לו את הצורה. אחרי שתפרו לו הוא הגיע ל’ביתא-אורה’. פגשתי אותו ברחוב והוא סיפר לי על המקום הזה, שאם יש בעיות בבית אפשר לגור בו בחינם. באתי איתו לשם וראיתי שזה מקום כייפי. אתה מקבל אוכל, מקום לישון, יש לך חברים, ואתה יכול להירגע. אם אתה בסדר לא באים אליך בטענות ולא מורידים עליך פקודות, כמו שאבא שלי עושה לי…”
מברטו ממשיך לדבר. אבל אני חושב עכשיו על אבא שנעלם לי, ודבריו חולפים על פני אוזניי.
מברטו שם לב שחדלתי להקשיב. “להתראות מחר,” הוא קורא ומסתלק בריצה.
הזמן החולף מגביר את חששותיי, והבומים שאני חש בחזה נשמעים לי כמו צלילי האורלוגין הענקי בסלון ביתו של גוטהילף הזקן, שגר לא רחוק ממני.
עד לפני ארבעה חודשים לא הכרתי אותו ולא ידעתי על קיומו. יום אחד, כשבאתי לשוק מחנה יהודה לקנות תפוחים, נעמדנו ליד אותו דוכן. אשה שבאה מאחורינו מעדה והתנגשה בעגלת הקניות שלו שהתהפכה, ותפוחים שקנה התפזרו על המדרכה. אספתי אותם במהירות ומסרתי לו.
“תוּדה רבה לך,” אמר לי הזקן בקול עמוק ובמבטא משונה, “תוּדה רבה.”
לא אמרתי כלום והוא שאל, “אתה גר בסביבה?” את המילה “גר” ביטא כאילו אמר “גאאר”.
הנהנתי.
“עכשף אין בּיסֶפַאר, נכון?”
הבנתי שהוא מתכוון לשאול אם אני בחופשת לימודים, ואישרתי בהנהון נוסף.
“אתה מעוניין להרוויח קצת כסף?”
איזה בן לא רוצה להרוויח כסף? ואני זקוק לו יותר מאחרים. ההורים שלי לא יכולים לקנות לי אלא את הדברים הכי נחוצים. בקושי יש להם כסף לשכר דירה, ובעל הבית איים לסלק אותנו אם לא נשלם לו בזמן.
הזקן הביט בי בציפייה ולא עניתי מיד. לא רציתי שיראה עד כמה אני מעוניין. קצת גם חשדתי בו. אולי הוא מתכוון להציע לי משהו שיסבך אותי.
בחנתי אותו בעיניי. הוא החזיר לי מבט ועיניו האפורות מצמצו מבעד למשקפיים במסגרת השחורה, כאילו היה קורץ לי. מראה פניו העגולות, העטורות בזקנקן לבן, עורר בי אמון. כמו סבא טוב הוא נראה לי.
מה אכפת לי להגיד לו שאני מסכים? אני לא מתחייב בינתיים לכלום.
“כן, אני מעוניין להרוויח כסף,” עניתי לבסוף.
“נגמואר לקנות כאן ונלך לדבאר שם,” דיבר אליי במבטא המשונה הזה והצביע על בית קפה קטן באמצע השוק.
הייתה זו תחושה מוזרה להתלוות לזקן שאינני מכיר, וללכת איתו לבית הקפה. אבל לא רציתי לוותר על ההזדמנות להרוויח כסף ובאתי.
“מה להזמין לך?” שאל כשהתיישבנו בבית הקפה.
שוב התעוררו חשדותיי, “שום דבר,” הודעתי בתקיפות, והוספתי, “אין לי הרבה זמן.” זה היה שקר. לא היה לי מה לעשות באותו יום מלבד להמשיך לקרוא את הספר שלקחתי מן הספרייה. אמא שלי ישנה ותתעורר רק לפנות ערב, ואבא יצא לשמחתי מן הבית והודיע שישוב מאוחר.
“טוף,” אמר גוטהילף במבטא המצחיק שלו, “כמו שאתה רואה אני כבר לא צעיאר, ויש דברים שקשה לי לעשות ואני נזקק בהם לעזרה, כמו בקניות בשוק. אני גאר לא רחוק מכאן, אבל בקומה השנייה, וקשה לי להעלות את עגלת הקניות המלאה במדרגות.”
בזמן שדיבר ניסיתי לנחש כמה הוא מתכוון לשלם לי.
“איך קוראים לך?” שאל.
“מישה.”
על פניו של הזקן הופיע חיוך רחב, “מישאל,” אמר, “אחד משלושת הנערים החכמים שידעו את התשובות לכל השאלות…”
על מה האיש המוזר הזה מדבר?
החיוך לא סר מפניו הבהירות, “הם היו שלושה, דניאל, חנניה ומישאל, נערים חכמים שלא פחדו מכלום, נכנסו לאש הבוערת ויצאו בשלום. כתוב עליהם בתנ”ך. לא למדתם בבית הספר את ספר דניאל?”
“לא קוראים לי מישאל. השם שלי מישה!”
“כמו הדובי מישקה, הקמע של האולימפיאדה שהייתה, לפני שלושים ושתיים שנים, במוסקבה.”
התפלאתי שידוע לו על כך. לי זה נודע במקרה. הייתי אז בכיתה ד’, ואמא לקחה אותי להסתפר אצל הספרית הקבועה שלה, שגם היא כמונו, עלתה לארץ מרוסיה. כשראתה אותי ושמעה איך אמא קוראת לי, היא סיפרה לנו על דובי מפרווה שקראו לו מישקה, ואמרה, “קיבלתי אותו לפני שלושים ושתיים שנים, ועדיין הוא אצלי.”
אמא צחקה וסיפרה שגם לה היה דובי כזה. “אבל אני איבדתי אותו,” אמרה.
“את הדובי שיש לך עכשיו אף פעם לא תאבדי,” אמרה הספרית והחליקה בידה על ראשי.
קולו של גוטהילף קטע את מחשבותיי, “אני לודוויג. לודוויג גוטהילף,” הציג את עצמו, וחזר על ההצעה להזמין עבורי משקה, “אולי משקה קר?” שאל.
סירבתי. הוא הזמין לעצמו קפה, ובשעה ששתה הסביר לי מה התפקיד שיהיה עליי למלא.
ככה התחלתי לעבוד אצלו. אני בא איתו לשוק, עוזר לו לבחור את הפירות והירקות שמופיעים ברשימה שרשם לעצמו בבית, גורר את עגלת הקניות המלאה לבניין שבו הוא גר, ומעלה אותה לדירה שלו בקומה השנייה.
אני עוזר לו גם לפרוק את השקיות מן העגלה ומניח אותן על השיש במטבח. גוטהילף מקפיד לשלם לי בכל פעם שאני בא לעבוד אצלו, ומכבד אותי בלימונדה מעולה שהוא מכין מן הלימונים שאנחנו קונים בשוק. אני לוגם מן המשקה המרענן שהוא מוזג לי לגביע זכוכית, ועיניי מתערפלות מתענוג.
“טעים?” הוא שואל.
“מאוד,” אני עונה בהדגשה, ושנינו מחייכים בגלל הטכס הזה שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש.
התברר לי שלא הייתי צריך להיות מודאג שמא לא אקבל ממנו תשלום ראוי.
גוטהילף משלם לי לפי הזמן שמתבזבז לי איתו, וזה לא מעט. הוא מחשב את שכרי מן השעה שאני מגיע אליו, ועד השעה שאני גומר להוציא את השקיות מן העגלה, עשרים וחמישה שקלים לשעה. כנראה שיש לו הרבה כסף, למרות הרושם ההפוך שיוצרת ההופעה המוזנחת שלו. אילו חסר לו, היה בוודאי מנסה לשלם לי פחות, ולא מחשיב חלקי שעות כשעות שלמות, כפי שהוא עושה תמיד.
“אתה ממהר הביתה?” גוטהילף שואל אחרי שהוא משלם לי.
אם זה מתאים לי אני נשאר לשוחח איתו. הוא שואל אותי על הלימודים שלי בחטיבה, ובעיקר מתעניין בשיעורי היסטוריה, שזה תחום ההתמחות שלו. הודות לשיחותיי איתו עלה הציון שלי במקצוע הזה וקיבלתי במבחן את הציון הכי גבוה בכיתה.
כשגוטהילף שואל אותי שאלות אישיות אני עונה לו בקיצור. על מה שקורה בבית אינני מספר לאיש. אני לא מזמין אליי ולא הולך לאחרים. גם לא מזמינים אותי. רק פעם אחת הציע לי מברטו לבוא אליו וכמעט התפתיתי. החשש שאצטרך אחר כך להזמין אותו אליי גרם לי לסרב.
“מה יש לך לספר?” שואל אותי גוטהילף הזקן, והאופן שהוא מבטא את המילה האחרונה, “לֶסָפֶּאָה”, מעלה על פניי חיוך.
“אין לי מה לספאה,” אני מחקה את דיבורו.
הוא מקבל זאת ברוח טובה, “אני כל כך הרבה שנים בארץ, ואין מה לעשות – ‘יֶקֶה נשאר יֶקֶה.'”
“יֶקֶה?”
“אתה לא מכיר את הכינוי שמכנים בארץ את מי שעלה מגרמניה?” התפלא גוטהילף וסיפר על ימיו הראשונים בארץ ישראל, כשהתהלך בבגדים שהביאו הוריו מגרמניה והילדים לעגו לו.
יש לו סיפורים מעניינים על החיים הטובים שהיו למשפחתו בברלין, הודות לבנק הגדול שהיה בבעלותה במשך דורות. הוא גם הראה לי צילומים של בית האחוזה שבו גרו. אך יותר סיפר לי על הקשיים שהיו למשפחתו בהגיעם ארצה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. נגע ללבי התיאור שתיאר את אביו. הוא אמר שהפך מאיש עשיר ומכובד לפועל בניין צולע ושרוט שלא הצליח להתפרנס מעבודתו. “אמא שלי, שהיו לה בגרמניה חיים כמו לנסיכות, נאלצה לעבוד כאן בבית אריזה בפרדס. העבודה הקשה שברה אותה,” סיפר לי גוטהילף, “בקושי התקיימנו. אבל על החינוך שלי הוריי לא חסכו.”
הוא השתתק ושקע לרגע בהרהורים. אחר כך הוסיף בצער, “אבי חלם שאהיה רופא, אבל אותי עניינה תמיד ההיסטוריה האנושית. אכזבתי אותו.”
אני אוהב להתבונן בגוטהילף בשעה שהוא מדבר. לראות אותו מתלהב, מנענע את ראשו המכוסה שער שיבה מדובלל ומחליק באצבעותיו על זקנקנו הלבן, הגזוז.
סיפוריו נחרטים בזיכרוני ומדי פעם אני מהרהר בהם. מעניינים אותי במיוחד הדברים שהוא מספר לי על ילדותו, על יחסיו עם אביו. “הוא היה קפדן גדול אבא שלי ואיתי הקפיד במיוחד. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזה יחס נוקשה קיבלתי ממנו.”
לי לא צריך להסביר מהו יחס נוקשה, אני אומר לעצמי וחושב בייאוש על אבא שלי, שמכריח אותי לעשות דברים שאני לא רוצה.
“לפעמים צריך להתכופף כמו ברוש ברוח כדי לא להישבר.” את המשפט הזה, ששמעתי מגוטהילף, אני משמיע לעצמי כדי להתעודד.
הוא סיפר לי על המאבק שנאלץ להיאבק עם אביו, שדרש ממנו ללמוד רפואה, בטענה שבמקצוע הזה יוכל תמיד להשיג עבודה. נראה לי שצדק, אבל לא אמרתי זאת לגוטהילף. אני מקשיב לו בשקט וחושב על אבא שלי שלא מתעניין במה שאני לומד, ואכפת לו רק שאהיה שרירי וחזק, מה שכנראה לא יקרה לעולם.
“הודעתי לאבי שמנוי וגמור איתי להיות היסטוריון,” סיפר לי גוטהילף והוסיף, “מי שדבק במטרה, בסופו של דבר משיג אותה. כשסיימתי את לימודיי לתואר השלישי בהצטיינות יתרה, והוצעה לי משרה באוניברסיטה העברית, התהלכו הוריי בעיר כמו טווסים וסיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע על הבן המוכשר שלהם.”
אני נהנה להקשיב לסיפוריו ולא רק בשל תוכנם. כשהוא מספר על ילדותו ונעוריו, הוא מתלהב וסוחף אותי לתוך עולם שאינני מכיר.
כבר עברו כשלושה חודשים מן היום שהכרנו בשוק. בינתיים התחילה שנת הלימודים ואני ממשיך לבוא אליו ומרוויח כסף. בבקרים אני הולך לחטיבה, ומשעות הצהריים אני פנוי בשבילו. אני שמח כשהוא אומר לי לבוא לעזור לו. אבל גם להישאר אצלו סתם אני תמיד מוכן. כשרק התחלתי לעבוד אצלו, הוא נראה לי מוזר והייתי נבוך בחברתו. עם הזמן התרגלתי אליו והוא התחבב עליי. אני מרגיש שזה הדדי.
