תיקי השממית / דנה גורן סולומון, איור: מארק נינו בליטה
בלעדי - סיפור מקורי על בוקר יוצא דופן
אוגוסט 27, 2020
בפעם הראשונה שראיתי את תיקי השממית, עדיין לא קראו לה תיקי. מה שידעתי עד אז על לטאות – ושממית היא סוג של לטאה – זה שני דברים. אחד: יש לה ארבע רגליים וזנב. שתיים: בעצם אין שתיים. תיקי הייתה מונחת על אבן גדולה בחצר שלנו, מכוון שלשממיות יש יכולת לא להראות (כמעט) – זה בעצם נקרא הסוואה – רק מי שמביט ממש טוב יכול לראות אותה. זה אחד הדברים שהכי אהבתי לגלות עליה.
באותו יום חוש הראיה שלי כנראה היה מחודד במיוחד כך שהצלחתי לראות אותה. אמא מיהרה לעבודה אבל אני רציתי להתקרב ולראות. נתתי לאמא להתרחק בזמן שאני התקרבתי לאבן. השממית לא זזה אפילו כשעמדתי מעליה, קיוויתי שאמא שלי לא תקרא לי בקול עכשיו כי אז בטוח תיקי הייתה נבהלת ובורחת.
לחשתי לה (לשממית, כי עדיין לא קראו לה תיקי) להמשיך לא לזוז עד שאני חוזר. רצתי לאמא שכבר ישבה בתוך האוטו ודיברה בטלפון ואמרתי לה ששכחתי משהו בבית ואני כבר חוזר. זה היה גם נכון וגם לא נכון. באמת שכחתי משהו, שכחתי להשאיר לתיקי משהו לאכול, אבל זה לא היה בתוך הבית.
כשחזרתי תיקי עדיין הייתה מונחת על האבן בדיוק באותה תנוחה. זה היה סימן טוב בשבילי כי היא כנראה לא נבהלת בקלות. הנחתי לידה כמה עלים כדי שיהיה לה מה לאכול עד שאני חוזר מהגן. בכלל לא ידעתי מה שממיות אוכלות אבל ניחשתי שהיא תאהב עלים ירוקים, וכאלו יש לנו המון בחצר. אמא הרימה את הקול וקראה לי. תיקי עדיין לא זזה; גם זה היה סימן טוב. ידעתי שהיא תישאר עד שאחזור מהגן.
בגן, יעל הגננת חילקה לכל הילדים דפים וצבעים ואמרה שנצייר את הבוקר שלנו. לא כל כך הבנתי איך מציירים בוקר. יעל הסבירה שאפשר לצייר את מה שעשינו בבוקר או את מה שראינו, או כל דבר שקשור לבוקר שלנו. “יד חופשית” היא אמרה. אני ציירתי שממית, את תיקי כמובן.
יש דברים שאני יותר טוב בהם, אבל בציור פחות. לא הייתה לי ברירה אז פשוט ציירתי. אני דווקא חשבתי שהציור די דומה לה אבל אף אחד בגן לא הבין מה ציירתי. סיפרתי שזו שממית שמצאתי בבוקר בחצר על אבן. כמה ילדים קצת נגעלו אבל יעל שאלה כל מיני שאלות מעניינות שלא ידעתי את התשובות עליהן, אבל יעל ידעה כמה דברים לגבי שממיות.
הדבר הכי מדהים שגיליתי באותו יום זה ששממיות יכולות להתנתק מהזנב שלהן – כשהן מרגישות שהן בסכנה הן מנתקות את הזנב. תארו לכם למשל שהיא נמצאת בפה של איזה טורף ואז משאירה לו את הזנב בפה ובורחת. מדהים! ככה בא לי הרעיון לשם תיקי. בגלל ההתנתקות. אחר כך הזנב צומח חזרה. דבר נוסף הוא ששממיות אוכלות חרקים ולא עלים. את זה נעצבתי לגלות וחשבתי שאין סיכוי שהיא נשארה שם ומחכה, היא בטח הלכה לחפש אוכל שהיא באמת אוכלת.
כשחזרתי הביתה תיקי לא הייתה על האבן. חשבתי שזה יקרה אבל כשזה באמת קרה התאכזבתי. חיפשתי אותה בכל מקום אבל היא לא הייתה. חיפשתי שוב כי היא יודעת להסוות את עצמה כל כך טוב שיכול להיות שאני לא רואה, אבל גם בפעם השנייה לא מצאתי אותה.
באותו יום איתי בא אלי אחרי הגן. איתי יכול לראות דברים שילדים אחרים – וגם מבוגרים – לא רואים, לכן חיכיתי לו ליד הדלת. הוא ימצא את תיקי. כשאיתי הגיע הוא רצה לשחק כדורגל ותיקי בכלל לא עניינה אותו, גם כשאמרתי לו שיש לו חוש ראיה של גיבור-על, זה לא הרשים אותו. יצאנו לשחק בחצר והוא הבקיע יותר מעשרה גולים, אבל זה רק בגלל שלא הייתי מרוכז במשחק וכל הזמן הסתכלתי לצדדים. ביום רגיל אנחנו מבקיעים כמעט אותו דבר.
בלילה, אחרי הסיפור, ואחרי שאבא נתן לי נשיקה, נשארתי לבד. הסתכלתי על המנורה בצורת כוכב שעל הקיר. פתאום תיקי הופיעה, מונחת על הקיר צמוד לכוכב, קצת מתחת לדינוזאור. חייכתי. התקרבתי אליה לאט כדי שלא תיבהל ואז ראיתי שאין לה זנב. הבנתי שהיא הייתה בסכנה וניתקה אותו. תיקי החכמה. שמחתי שהיא ידעה בדיוק מה לעשות. התקרבתי עוד קצת ולחשתי לה שהיא יכולה להישאר בחדר שלי מוגנת עד שיצמח לה זנב חדש והיא תרגיש בטוחה לצאת שוב.
תיקי לא זזה אבל אני די בטוח שהיא הבינה אותי.
דנה גורן סולומון – ילידת ירושלים. במאית, תסריטאית וכותבת. בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל.
סיפור מקסים, מרגש וחכם. המשך יבוא?