16 כללי

• פתוח לציבור

תמונת פרופיל – הדר ראובן

ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, סגנונה ובחירותיה האמנותית

הדר ראובן היא בוגרת “מנשר לאומנות”. לאחרונה ראה אור הספר הראשון שאיירה וכתבה, “חתולים למסירה” (מטר), זאת לאחר שהוציאה בהוצאה עצמית את הרומן הגרפי “אנדרומדה נרדמת” שאיירה על פי סיפור של שחר גלק. בנוסף, איירה ראובן את הספר האינטראקטיבי “יסודר החדר מיד” מאת נורית זרחי. ראובן היא המאיירת השמינית בפינת “תמונת פרופיל”, שמטרתה היכרות עם מאיירים מבטיחים ומקוריים, שספר הביכורים שלהם ראה אור לאחרונה. אנו מקווים כי פינה זו תהווה פלטפורמה לחשיפה של המאיירים וסגנונם, ותאפשר הצצה לכישרונות חדשים בקרב המאיירים בארץ.

 

איך את מגדירה את עצמך: מאיירת, סופרת, או בכלל משהו אחר? מה הייתה הדרך המקצועית והלימודית שלך עד כה?

מה שאני עושה הוא לכתוב, לאייר, ולצייר/לעשות אמנות דו-ממדית בכלל בטכניקה מעורבת. למדתי ב”מנשר לאמנות” איור, עיצוב, אנימציה וכתיבה. וגם לימודים עיוניים בספרות באוניברסיטה הפתוחה. התמקדתי בקורסים באיור והתנסיתי בכמה שיותר טכניקות. אבל העיסוק באיור באופן טבעי מתקשר עם כתיבה, כי מה שעושים בשני המקרים הוא בעצם לספר סיפור.

חשוב לי להמשיך ללמוד כל הזמן, גם אחרי סיום הלימודים הרשמיים. עכשיו למשל אני לומדת תחריט. והייתי מאוד רוצה לעשות תואר שני מעשי ביצירת ספרים גרפיים (שכוללים גם ספרי ילדים, וגם ספרים מאויירים למבוגרים) – אם יש כזה איפשהו. הדרך המקצועית שלי עדיין קצרה. סיימתי ללמוד לפני שנה וחצי. בינתיים הוצאתי רומן גרפי בהוצאה עצמית בשם “אנדרומדה נרדמת”. אני מנסה לשווק לבד את הספר וזה קשה, אבל אני מאוד שמחה שהוצאתי אותו. בעקבותיו אני גם עושה ניסיונות לקידום המודעות לתחום של איור למבוגרים בארץ; למשל בעריכת אירועים של מכירת ספרים עצמאיים. איירתי ספר לנורית זרחי, שהיא סופרת מופלאה, ואני מלמדת איור פה ושם.

האם היית אומרת שיש לך סגנון מובחן, וכיצד הוא התגבש?

חשוב לי כל הזמן לשנות טכניקות ולנסות דברים חדשים, ושהפרויקטים יראו שונה זה מזה. ההתנסות בטכניקות רבות התגבשה באופן טבעי למשהו שהרגיש לי הכי מתאים. דווקא לא הייתי רוצה לחשוב שיש לי סגנון אחד; הייתי רוצה להתפתח לעוד כיוונים. אפשר אולי להגיד שמה שמובחן הוא שזו תמיד טכניקה מעורבת. מאפיינים סגנוניים של צבע וסגנון דמויות – זה לא משהו שאני יכולה להגדיר אלא פשוט מה שיוצא, בהתאם למה שמרגיש לי נכון לסיפור.

 

באיזו טכניקה את עובדת?

עם כל חומר שקיים על דו-ממד: ניירות וצילומים וגואש ואקריליק, דיו, עפרונות, רקמה ועוד… זה מבלבל מאוד מבחינת התהליך, כי בכל פעם מחדש אני צריכה לחשוב מה הכי יתאים ולעשות ניסיונות בחומרים (בשונה מאמנים שמציירים רק בעפרונות, למשל, רק באקריליק וכו’). אבל זה שווה את זה, לדעתי. כשזה צריך להיות איור ולא ציור, הוא תמיד גם עובר כל מיני שיפוצים במחשב של קומפוזיציה וצבע, מתוך ההקשר למכלול. לאיורים יש המשכיות והספר צריך להראות בשפה אחידה.

אילו ספרים אהבת בילדותך?

כשהייתי ממש קטנה אהבתי כל מיני שירים, כמו “תרצה שלא רוצה” ודברים מ”קישקשתא” ו”רחוב סומסום”, וגם “רגע ודודלי” שהיו ממש מצחיקים והייתה בהם פשטות וכנות (כשאני חושבת על זה עכשיו). מסדרת הספרים המדהימה של “רחוב סומסום” אני זוכרת בעיקר את “יום הולדת מסריח לאוסקר” ו”אל תבכי ציפורת”, שמתעסקים בנושאים האהובים עלי: שונות, התמודדות עם הסביבה, רגישויות.

אני זוכרת שאהבתי גם את “שמוליקיפוד”, שיש בו משהו מאוד עדין ורגיש, וגם קיפוד ותותים שזה שילוב מצוין (הוא מדבר בחלקו על היכולת להיפרד, מה שיש באופן זה או אחר בסיפור החתולים שלי). השפיע עלי גם הסיפור הקלאסי על כיפה אדומה, שהיה מאוד מפחיד ומרגש וערער את עולמי, גרם לי לאובססיה לזאבים, לכתוב עליהם סיפורים ושירים ולאסוף בובות כבר בגיל שנתיים.

ובגיל קצת יותר מבוגר, אולי 5, ספר אחד שהכי השפיע עלי הוא “אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי, מי בעולם כולו יוכל להצליח בזה?” של נורית זרחי ואורה איל (שהוא על חתולה קטנה ובודדה בשם פטוניה).

ומגיל 7-8 הספר האהוב עלי, שאני זוכרת כשיכלתי לקרוא כבר בעצמי מהתחלה ועד הסוף, היה “מעשה בלולי ה…” ספר שגם הוא מספר על חתול (שהוא בעצם נמר), וכמו ב”שמוליקיפוד”, הילד הגיבור צריך להיפרד בכאב מהחבר האהוב שהגיע במפתיע לחייו.

דווקא מסגנון האיור בספרים האלו לא נראה לי שהושפעתי, אלא יותר הושפעתי מהטקסטים. ולמרות זאת, אני שמה לב עכשיו שיש באיור שלי השפעה מהצבעוניות הלבנה-חומה-כתומה. ככה גם נראים צילומים מפעם. מבחינתי זו צבעוניות חמה ורגישה ששייכת לילדות שלי. 

איך התקיים תהליך העבודה על הספר “חתולים למסירה”?

“חתולים למסירה” התחיל כסיפור שונה מאוד מאיך שהסתיים. הוא היה יותר מבוסס מציאות, יותר עצוב, והעלילה הייתה יותר מורכבת. אבל נעה סמלסון, העורכת ב”מטר”, ניערה אותי, וכתבתי מחדש סיפור יותר קליל ושמח, שכנראה יותר מתאים לילדים ובטוח פחות יטריד אותם בשנתם. הוויכוח על מה טוב לילדים לדעת או לא, איך זה ישפיע עליהם לטווח הרחוק, הוא ויכוח מוכר, ואין עליו תשובה.

את עבודת האיור התחלתי כשהסתיימה העריכה. הכנתי סטורי-בורד לכל הספר, משהו מאוד כללי, כדי לבדוק את השינויים בין הקומפוזיציות, לחשוב על אלמנטים שצריכים לחזור על עצמם בתוך הספר, והסתכלות על המכלול. עשיתי קצת חיפושים לשתי הדמויות הראשיות בעפרון בסקצ’בוק.

מאז והלאה אספתי חומרים: הסתכלתי הרבה על החתולים שלי, הדבקתי וציירתי בהמון שכבות עד שהציור היה מוכן. הסקיצה שלי לכל איור נראית כמו קשקוש שרק נותן לי קומפוזיציה מאוד כללית. רוב הסקיצות שלי הן למעשה בכתיבה. אני כותבת רעיונות ופרטים שאני רוצה לצייר, ואוספת אותם מהרגע שהסיפור נכתב וגם במהלך העבודה על האיורים.

גווני הספר החומים, כמו גם הבחירות באלמנטים הצילומיים מעבירים תחושה נוסטלגית. האם זו הייתה כוונתך,  ואם כן, מדוע?

כן, בהחלט. רוב העבודות שלי מגיעות ממחשבה על הילדות. “הזמן שבו הכל קרה”, הזמן שבו האישיות מתעצבת, שכל דבר קטן הוא חשוב ולפעמים טראומטי. גם הנושא “חתולים למסירה” מגיע מהילדות, ולמעשה הספר מבוסס על הקשר שלי עם החתולה שהייתה לי בגיל שש בערך. יש המון שינויים בין המציאות לסיפור, אבל הסיפור הכללי הוא שגרתי במושב, והייתה לי חתולה שהמליטה, ואז עוד פעם, וגם הגורה המליטה, ובאמת היו לפחות עשרים חתולים שם בבית, כנראה יותר. כל הזמן התעסקתי בלתת להם שמות מקוריים לפי נושאים: בהמלטה ראשונה השמות היו של אוכל, בהמלטה השנייה – שמות של בעלי חיים (כך שהיה גם חתול אחד שענה לשם “כלב”), וכן הלאה.

רק שאף אחד לא בא לקחת אותם, והם נעלמו איכשהו. זה נושא שכואב לי להיכנס אליו, ולכן הסיפור שנכתב בהתחלה, לפני העריכה, היה מלווה בכאב הזה. מבחינתי, נוסטלגיה היא גם סוג של כאב, של תחושת אבדן על משהו שהיה ונעלם. בעצם הכנסתי באיור את החלקים שנעלמו מהטקסט, אבל הם סמויים, כלומר לא כל מי שיקרא את הספר ירגיש את זה, אבל מבחינתי זה שם, וזה חשוב. הצבעים אלו צבעים שמתקשרים עם תקופת הילדות שלי שמתוכה כתבתי. וגם הצילומים שהכנסתי – יש שימוש בצילומים בעיקר בתמונה אחת – של האנשים המגיעים בעקבות המודעה, שם הכנסתי תמונות של בני המשפחה שלי מתקופות שונות.

בכל זאת חשוב לדעתי שספר יהיה מתאים לכל זמן ומקום, ואני מקווה שבסופו של דבר הסיפור יצא אוניברסלי מבחינת התוכן שבו; משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו ממקום זה או אחר, למרות שהתהליך שמאחוריו הוא אישי.

הדמויות שאת יוצרת ייחודיות ושונות ממה שמוכר בנוף ספרי הילדים בדרך כלל. האם את נדרשת לשינויים והתאמות?

אולי הכוונה היא לספרי הילדים בארץ? כי יש בעולם ספרי ילדים שנראים הרבה יותר קודרים, מונוכרומטיים, בסגנון יותר “מעוות” (כמו ראש גדול מדי), או מאוד מופשטים וכו’. מבחינת הדמויות, גם בארץ יש כבר הרבה מאיירים שיוצרים כך, אז אני לא בטוחה שזה ייחודי. הצבעים לעומת זאת כן קצת שונים. אומרים לי הרבה שזו צבעוניות “אירופאית”, למרות שאם דשמים לב, הם כן צבעים ישראליים של פעם, כמו ב”שמוליקיפוד” למשל.

יש הרבה סופרים-הוצאות-לקוחות שיש להם צרכים אחרים וחשוב להם צבע רווי, ושימוש בכל סקלת הצבעים, במחשבה שזה יותר מתאים לילדים, או שזה פשוט טעם אישי. לכן בעקבות הסגנון הזה, מלכתחילה לא ייקחו אותי כמאיירת לרוב הפרויקטים. וזה בסדר מבחינתי, כי זו הבחירה שלי. מפחיד אותי דווקא ההפך, כשאני מרגישה שאני מתאימה את עצמי יותר מדי, כי בכל מקרה באיור צריך לעשות התאמות. יש שינויים שחשובים לסופר/ת או לעורכ/ת. האיור צריך לשרת את הספר ולעבוד יחד עם הטקסט, אבל מבחינתי האיורים צריכים גם לעמוד בפני עצמם, ושיראו בהם את האמירה שלי. כשמדובר באיור לילדים אני תמיד “ממתנת” את עצמי במחשבה על ההשפעה שתהיה לו עליהם (ולכן חשוב לי גם לאייר למבוגרים, שיהיה מתישהו מקום לביטוי יותר מלא, בלי התחשבות ובלי סינונים).

אילו מאיירים/אמנים את אוהבת ומשפיעים עליך?

דייב מקין, שמערבב הרבה טכניקות, ויוצר דברים מאוד מעניינים ומורכבים, פחות “קלים לעין” גם כשהוא יוצר לילדים. הוא יוצר וכותב גם רומנים גרפים למבוגרים ובעוד הרבה מדיומים, והאיור שלו לילדים מאוד מושפע מכך. זה משהו שלא רואים בארץ והייתי מאוד רוצה שיהיה לו מקום, כי זה ייתן חופש להתעמק ולפנות למגוון רגשות שחלקם לא קלים גם ביצירה לילדים.

ביאטריס אלמנה,שגם היא משתמשת בטכניקה מעורבת, באופן אחר מאוד מדייב מקין. אצלה אני נמשכת לקלילות ולחופש, שיש בהם בנוסף גם עומק ומורכבות. וגם להפשטה שהיא יוצרת בדמויות, לצבעוניות עשירה והרבה אוויר לנשימה (מה שאני הייתי רוצה אבל לא מצליחה). היא כל הזמן משנה סגנונות בין ספר לספר, ויוצרת בכמויות. וכמוה, הייתי רוצה לעשות כל ספר בטכניקה אחרת לחלוטין. זה מדהים לדעתי ומאתגר לחיות ככה, מפרויקט לפרויקט. אני מקווה שזה יצליח ויהיה לי את המקום וההזדמנות.

ושניהם גם כותבים וגם מאיירים.

מהארץ אני אוהבת עבודות של יאנה בוקלר. גם היא מצליחה ליצור קלילות, הפשטה וחופש מלאי חיים; שקיפויות כאלו, משחק בין כתמים לקווים עדינים, טכניקה שיוצרת עניין.

דורון זהרי, שעובדת מהבטן. הדברים שלה מלאים ברגש. יש לה תחריטים קודרים, מונוכרומטיים שלא מיועדים לילדים. ומצד שני, איורים שהיא עושה עבור ילדים, שהם מאוד צבעוניים ושמחים. הניגודיות הזאת אצל יוצרים מאוד מושכת לדעתי, כיצד שני העולמות משפיעים אחד על השני (כמו גם אצל דייב מקין).

וליזה זברסקי, שדווקא לא מציירת בכלל לילדים, אבל היא בכל זאת מספרת סיפור שלם בכל אחד מהציורים שלה, שמשלבים דמויות עם סביבה ויחסים אנושיים, והם גם מאוד אקספרסיביים.

אני מניחה שיש עוד, אבל אני לא זוכרת כרגע וגם כתבתי על אלו שהכי קרובים ללבי.

מהו פרויקט החלומות שלך?

משהו כללי יחסית, והוא להצליח להוציא לפועל את הרעיונות שלי. בעיקר ספרים שמשלבים כתיבה ואיור, גם לילדים וגם למבוגרים. יש לי הרבה רעיונות ואני מקווה שהם טובים ומחדשים. אני גם מקווה לא לשכוח אותם, לא לאבד עניין. ובכלל, להצליח ליצור כל החיים, כי צריך הרבה כוחות בשביל זה. אפשר לקרוא לזה פרויקט מתמשך.