תפקידים רגשיים וחברתיים להומור בספרי ילדים ונוער – חלק ב’ / מיכל פז-קלפ
במקרה הבוחן השני - סדרת הספרים של ג'ף קיני, "יומנו של חנון"; על פי הרצאה שניתנה בכנס "הפנקס" ב-5.11.12
אפריל 26, 2013
גרג הפלי, הפרוטגוניסט של “יומנו של חנון”, הוא אנטי-גיבור מובהק. הוא לא אהוד, הוא גועלי, הוא חבר ואח איום, הוא לא נאמן לאיש והוא אגואיסט מוצהר. אנחנו מודעים לחסרונות שלו ובכל זאת מזדהים איתו. למה? כי הוא לא מסתיר אותם מאיתנו. גרג הפלי מדבר בפתיחות ובהומור על תכונותיו השליליות ובכך מנטרל את תחושת העליונות שהיינו עשויים לחוש כלפיו לו הציג עצמו כמושלם. ההומור שבו הוא דן במגרעותיו הופך אותו לאדם רגיל – בדיוק כמונו – ולכן מאפשר לנו לחוש כלפיו אמפתיה, גם כשהוא רחוק מלהיות גיבור אידאלי.
זו לא הרצאה על תפקידי ההומור אלא יח”צ של כנרת.
הצטערתי שנתנו במה כה מכובדת בכנס הפנקס לספרות כה ירודה.
אף אחד לא היה מעלה בדעתו לתת הרצאה על מופעי סטנד אפ שמצחיקים את הקהל בבדיחות גסות, בכנס תיאטרון למשל.
אפשר להצחיק ילדים ובני נוער בספרות איכותית, חתרנית, משעשעת ומאתגרת. קפטן תחתונים ויומנו של חנון הם דוגמאות לשיווק אגרסיבי של מוצר נחות ביותר.
תרבות המונים, מטבעה, מייצרת גם מוצרים ברמה נמוכה מאוד (ע”ע מופעי סטנד אפ שרואים אותם אלפים, וכן, זה מצחיק אותם) מכאן ועד לתת הרצאות מלומדות מדוע חשוב ונכון לתת לילדים לצרוך דווקא את הרמה הנמוכה ביותר של הומור, של ספרות, רחוקה הדרך.
כנרת פועלת כאן כמו רשתות גדולות שמלמדות את הילדים לצרוך ג’אנק פוד מפני שזו הדרך המהירה שלהן להתעשר ומנסות למכור מזון קלוקל וירוד באריזות של בריאות, הנאה, סוציאליזציה ושאר דימויים כוזבים.
צר לי שהפנקס נתן במה להרצאה הזו, צר לי לקרוא אותה שוב בכתובים.
אני מקווה שהוצאת כנרת תשתמש בכוחה הרב להעשיר את שוק הספרים הישראלי ואת עולמם הרגשי והתרבותי של בני הנוער ביצירות ראויות יותר.
שלום נגה,
התגובה שלך ציערה אותי מאוד. אני אמנם עובדת בהוצאת כנרת, אבל את המאמר הזה כתבתי כאדם פרטי וכחוקרת הומור שהחלה את דרכה בחקר ספרות ילדים כעשור לפני שפגשה את הוצאת כנרת. וכדי לפתוח את כל הקלפים: להוצאה לא היה חלק בתיאום ההרצאה, בכתיבת המאמר או בפרסומו. עשיתי זאת בזמני הפרטי, ביוזמתי ועל חשבוני. אני גם לא מקבלת אחוזים ממכירות הספרים.
ולעניין עצמו: המאמר הזה מבוסס על מחקרים רבים ומעמיקים. לא צירפתי כאן את מראי המקום, אבל אם תרצי, אשמח לשלוח לך רשימה ביבליוגרפית שלמה.
חוקרי הומור וחוקרי תרבות הבינו לפני שנים רבות שדווקא בספרות השוליים קיים פוטנציאל גדול להעברת ביקורת חברתית ולהעברת מסרים אפקטיבית. שני המאמרים האלה עוסקים בדיוק בזה: כיצד שתי היצירות מעבירות מסרים לקוראים באמצעות הומור. אפשר לנהל את הדיון על כל מיני יצירות, אבל אותי מעניינות באופן אישי יצירות השוליים, “הילדות הרעות” של הספרות, לכן כתבתי על שתיים כאלה. אני מודה שהיה לי קל ונעים לדבר על שתי סדרות שאני עורכת, כי אני מכירה אותן היטב ומוקירה את איכויותיהן.
את מוזמנת לא לאהוב אותן, אבל בכל מקרה המחקר הזה אינו מנסה לשווק אותן אלא להציג נקודת מחשבה שונה במקצת מהקונוונציה המקובלת.
קודם כל אני מתנצלת אם פגעתי בך באופן אישי כאדם. לא הייתה לי כוונה כזו, התגובה שלי נוגעת לתוכן ולספרים ולא אלייך. אני בטוחה שיש לך עניין אישי ומקצועי בספרים וספרות מעבר לתפקידך בכנרת. ויש להניח שאם ערכת את הסדרות והשקעת בהן מאמצים רבים את אכן סבורה שהן יצירות ראויות ודבריך נאמרו בכנות.
למרות זאת יש בהרצאה הזו אלמנט ברור של יח”צ שלדעתי לא היה צריך להנתן לו מקום בכנס.
הסדרות המדוברות, (שאני אכן לא אוהבת אותן) זכו ליחסי ציבור כל כך אגרסיבים בחנויות הספרים ובמדיה, שהתחושה היא שדוחפים אותם לילדים, בדיוק כמו מוצרי צריכה קלוקלים אחרים ואחר כך אומרים “כן אבל הילדים מתים על זה”.
זו הקונבנציה המקובלת- שילדים אוהבים ספרות קלוקלת, ולכן צריך לתת להם את זה, את לא חותרת נגד הקונבנציה המקובלת אלא מחזקת אותה.
הפנקס, לטעמי, קם כדי להציע לילדים ולנוער תרבות גבוהה יותר, מתוחכמת, עשירה. ולכן התרעמתי על המקום שניתן בבמה הקטנה והאיכותית הזו לספרים אלה.
אני אשמח להנות מספרים בעריכתך, כולל יצירות שוליים וילדות רעות, שמאתגרות את הקהל מלמעלה ולא מלמטה.
ברכה והצלחה
נגה
מחזק את ידי נגה.
מצער לראות את “הפנקס” נופל בפח ונהפך לשותף באקט של אחיזת עיניים ויחצנות בוטה במסווה של כתיבה אקדמית.
הומור בספרי ילדים אכן נחוץ כמו אוויר לנשימה – אך האם חסרות יצירות טובות שישמשו כ”מקרי בוחן” ( אגב, הרשימות של פז קלפ היוו מופת לכתיבה נטולת הומור וחסרת מודעות – לדבר על “סיפוק צרכי הילד” בכפיפה אחת עם צרכי בית שימוש…) . והרי ניתן היה לקחת כל ספר שיש בו הומור ולהשית עליו את רשימת הפונקציות שבה נתחמשה פז-קלפ. למה אין העורכת מקדמת את ספרי “ניקולא הקטן” המעודנים והנפלאים, שהיא עצמה תרגמה אחד מהם? מדוע אין היא נאבקת למענו ולמען שכמותו על לב הקהל שזנח אותו לטובת התחתונים והחנונים? האין זה אבסורד? להיאבק למען ספרים שיצליחו גם בלי עזרה?
אחד המחזות המצערים ביותר שראיתי אשתקד בשבוע הספר: בדוכן של הוצאת “כנרת” היו לא פחות מארבע! נקודות מכירה של חנון/קפטן תחתונים ששווקו באגרסיביות לכל ילד שהתקרב לדוכן. ספרים אחרים ונפלאים של בית ההוצאה – ובהם ספרים חדשים שאך ראו אור , וספרים ישנים שלא ניתן יהיה להשיגם בחנויות – לא זכו להיות מוצגים.
ואחרון , הורים רבים מספרים לעצמם כי ילדיהם יקראו את ספרי החנון/הקפטן, וימשיכו הלאה , אל הספרות היפה. הבה נהיה אופטימיים ונניח שחלק מהם ייעשו זאת, ולא ימשיכו לחפש סיפוקים קלים. אבל האם עדיין יהיו יצירות ספרות יפה לילדים ? האם יהיה מי שיהיה מוכן להדפיס אותן ולמצוא להן מקום על מדפי החנויות? האם הסופרים הכותבים אותן יישרדו ? האם לא יהיו ביניהם כאלה שיתייאשו ויחליטו להפוך אף הם ליצרני ספרונים אווריריים בריח פלוץ? מי יעודד אותם בעולם שבו גם העורכים מתרגמים הצלחה מסחרית לאיכות, משתפים פעולה עם הקופה הרושמת של הוצאת הספרים וחוגגים במשתה של קפיטליזם חזירי?
נדמה לי שהבמה שניתנה בכנס הפנקס לספרות הזאת היתה בהחלט מוצדקת. לאו דווקא בשל איכות הספרים – ואני מוצאת לא מעט זכות ב״יומנו של חנון״ הראשון, אך בו בלבד – אלא בשל הפופולריות העצומה שהם זוכים לה.
האם לא מעניין אותנו לדעת, ואם יורשה לי הפנקס פונה בעיקר לקהל מבוגרים, מה ילדים אוהבים ובעיקר מדוע?
אני לא בהכרח מסכימה עם כל התזה של מיכל, ודאי שלא בנוגע לקפטן תחתונים, אבל זה עניין לדיון אחר.
אני רוצה לחזק את דבריה של רונית. נכון ואף רצוי להעניק במה לדיון על ספרות פופולרית משום מרכזיותה. ניתן כמובן לחלוק על טיבה ועל התזות המוצגות בעניינה, אך מתוקף היות הספרות הזאת כה מרכזית ומשמעותית בעולם התרבותי של הילדים כיום, אנו מחויבים להתייחס אליה. כך עשינו בכנס, כאמור, וכך גם שמחנו לפרסם את המאמר הכפול של פז-קלפ, אשר לטעמי מאיר אופנים מעניינים באשר לסדרות הספרים הללו. היו בטוחים כי לא מדובר באקט יח”צני אלא במהלך לגיטימי של יצירת שיח סביב התרבות העכשווית לילדים. אותי באופן אישי משמח לגלות שעורכת הספרים מאמינה בהם מאוד מבחינה ספרותית ומוצאת בהם רבדים כה רבים.
באשר למה שמכונה הספרות היפה – אני סבור כי כל קוראי “הפנקס” והכותבים בכתב העת מוקירים ומקדמים את הספרות הזאת, אשר יש להילחם עליה ולהתעקש להוציאה לאור.
תודה לכל המגיבים. גם התנגדות היא חלק מדיון, ואנו שמחים על כך. אך נדמה לי שכדאי לציין כי גישתה של פז-קלפ במאמרים אלו היא ספרותית ולא יח”צנית, ולא יהיה נכון לדעתי לשלול את המאמר רק משום הפופולריות של סדרות הספרים הללו.
לניקולא הגדול,
כל מי שרוצה לקרוא את מה שיש לי לומר על ניקולא הקטן, יכול לעשות זאת בקלות בכל אחת מהספריות האקדמיות בארץ, שם נמצאים עותקים של עבודת התזה שלי שעוסקת אך ורק בו (לידיעתך, בטרם הפכתי למתרגמת של ניקולא, הייתי הראשונה בארץ שערכה על הסדרה הזו מחקר ספרותי מקיף). למען האמת, כתבתי מאמר מעמיק על שבירת גבולות בספרי ניקולא הקטן, ואפילו הבטחתי אותו ליותם לפני אי-אילו שנים, אך למרבה הצער הוא בצרפתית ואני צריכה למצוא את הזמן לתרגם את עצמי לעברית.
באשר לכל הטענות על כך שהקדשתי את המאמר דווקא ליומנו של חנון ולקפטן תחתונים, בנוסף למה שאמרו יותם ורונית, עליי להוסיף דבר נוסף וחשוב מאוד בעיניי: לספרים האלה יש ערך ביבליותרפי עצום! אתם אולי חושבים שאני מנסה לקדם את מכירות הספרים, אבל מי שמכיר אותי ואת הדברים שאני עושה יודע שלנגד עיניי עומדים הילדים והקריאה. את המכירות והביזנס אני משאירה לאנשי העסקים. תאמין לי שאני סולדת סלידה עזה מהאבסת ילדים בג’אנק (ספרותי, קולינרי או אחר). מה שניסיתי להראות הוא שבמקרים שלפנינו מדובר בפסאודו-ג’אנק, ושבמהותם, יש בספרים האלה הרבה יותר משנדמה.
ראיתי במו עיניי את הכוח שיש לספרים האלה בשחרור “מורסות חברתיות” אצל ילדים. (דרך אגב, גם בניקולא נעשה שימוש דומה, בעיקר בידי הפסיכולוג החיפאי עמרי ציטרין). בסוף הכנס ניגשו אליי אנשים שעוסקים בביבליותרפיה וסיפרו לי על החוויות המדהימות שהיו להם במפגשים סביב “יומנו של חנון”. אולי יהיה לנו מזל והם יבחרו לספר זאת גם כאן.
אתה יודע, במאה ה-18 אנשי ההשכלה כינו את סיפורי המעשיות “זבל המוני”. היום הן נחשבות לקלאסיקה חשובה. אני חושבת שלפני שממהרים לפסול יצירה ולכנותה בשמות חוצבי להבות, כדאי לבחון אותה ללא סטיגמות, ולראות במה דברים אמורים. זה נכון לגבי ספרות מופת, כמו גם לגבי ספרות פופולרית.
“הסדנא של “יומנו של חנון” אותה אני מעבירה כבר מספר שנים בספריות הציבוריות ברחבי הארץ , נולדה במקור ממפגש שלי עם הספר הראשון – ממנו ציטט הבן שלי חלקים שלמים בעל פה וסקרן אותי לבדוק מה תפס אותו כל כך – קראתי ונשביתי. מהר מאד הבנתי שיש כאן קלף מנצח, ואמצעי נפלא לעודד ילדים לקריאה ובהמשך – בשילוב עם הצורך לקרב קהל צעיר לספריות בניתי את הסדנא שמהותה מפגש בין שני עולמות – עולם הספרים ועולם התיאטרון. בעצם ,אפשר לומר שכל מה שאמרת על הבמה בהקשר של הסדרה אני חווה הלכה למעשה בשטח – העובדה שגרג הוא – מה לעשות, לא גיבור – ומעורר הזדהות דווקא בבינוניותו, ההומור בכתיבה ובפורמט , הטון הכה לא דרמטתי שעולה מתיאורי ארועי היומיום – קטנים כגדולים – המכלול הזה מעלה אצל ילדים המון המון סוגיות – חברתיות, רגשיות – מוסריות – אותן הם מביאים לסדנא דרך שיחה, דרך הגוף,
דרך הקול ….וגם באמצעות כתיבה.
הילדים בהחלט מזהים את הדקויות והתחכום – ובתיווך שלי מתוודעים לעוד היבטים , לאיור, לתרגום, לסופר – בקיצור , אם למישהו יש ספק באיכות החומר – הוא מוזמן לצפות….”
לכל שותפי הדיון-
בני בן ה- 8.5 התמכר לחלוטין לסדרה “יומנו של חנון” במשך החופשה.
אני קראתי קטע מאחד הספרים וצחקתי עד דמעות. אך נשארתי בתחושה קשה לגבי האירועים עליהם מסופר בספר- חוסר ההקשבה של ההורים, האכזריות של האח הגדול, חוסר הנאמנות של החנון לחבריו הטובים.
הספר הזכיר לי את הסדרה השרדות: “משחק” שחוקי היסוד הם בוגדנות, שקרים ומניפולציות – מתקבל לפריים טיים ללא מחאה ןביקורת, ומחנך את הילדים שכך מתנהלת חברה נורמאלית…
נראה לי כי הסדרה “יומנו של חנון” עלולה לשנות את ההתייחסות לחברה ולפגוע מאד בתחושת הבטחון בבית הספר.
לאורך החופשה בני הקצין מאד את הדיבור השלילי כלפי ביה”ס וכלפי הכיתה, למרות שמעמדו בכיתתו טוב והוא אהוב ומוכשר בכדורגל ובלימודים.
האם יכול להיות שספרים אלו מעוותים את המציאות? האם הם מתאימים לגיל 11 אך לגמרי לא לגיל 8?
כרגע הרחקתי את הספרים מבני, אך אשמח לקרוא תגובותיכם.
לאמא המודאגת,
סליחה שלא עניתי לפנייתך. מזמן לא ביקרתי בדף הזה…
למרבה הצער ספרי “יומנו של חנון” לא מעוותים מציאות. הם רק מציגים אותה באמצעות הומור ואירוניה. מצד אחד, ייתכן שהבן שלך לא הבין את המסר עד תומו. בכל זאת, הוא די צעיר… מצד שני, ייתכן שדווקא הכתיבה הזו פתחה אצלו משהו שהיה סגור עד עכשיו ואפשרה לו לדבר על דברים שקודם הוא שמר לעצמו. כאימא אני יכולה להמליץ לך בעיקר להיות קשובה לילד ולמה שהוא אומר, ולאפשר לו לומר את הדברים. אחת מנקודות החוזקה של הסדרה הזו היא שהיא מעודדת את הקוראים לדבר על הדברים הכואבים מבלי לחשוש לתדמיתם. לא הייתי ממהרת להשתיק את המגמה הזו.
אני מורה לשפה וספרות בבית ספר יסודי ואני רוצה להעלות נקודה שלא התייחסו אליה בקשר לסדרת “יומנו של חנון”.
הבעיה הכי גדולה שלי עם הסדרה הזו היא מתן הלגיטמציה לשימוש בשפה נמוכה בכתיבה. התלמידים שלי החלו לכתוב סיפורים כמו שגרג כותב את ביומן. זה משהו נורא!
השפה דלה, הציניות נשפכת וה”דיבור” לקורא פשוט בלתי נסבל!!!!
וזה הנזק הכי גדול מהסדרות האלה. הם רואים ספר ולוקחים ממנו דוגמה. רע מאוד בעיני.